הים הדרומי (הולנד)

הים הדרומי
Zuiderzee
	מפת הרפובליקה ההולנדית מ-1658, המראה את ה-"Zuyder Zee" (הים הדרומי)
מידע כללי
מיקום	הולנד
מידות
שטח	5,700 קמ"ר

הים הדרומי או זאודרזיי (בהולנדית: Zuiderzee) היה ים פנימי בחלק הצפוני של הולנד שהתקיים בערך מתחילת ימי הביניים המאוחרים ועד 1932. שטחו המקורי היה כ-5,900 קמ"ר. הים נוצר בימי הביניים המוקדמים כתוצאה מסדרה של שיטפונות, שבמהלכם נעלמו עוד ועוד שטחים ששמרו על הפרדת האגם היבשתי המקורי - אגם האלמירה - מהים הצפוני ומים ואדן המאוחר יותר. בסופו של דבר נוצר קשר ישיר והאגם היבשתי הפך לים פנימי.

עם השלמת האפסלאוטדייק ב־-1932, נחלק הים הדרומי לשני גופי מים נפרדים: החלק הפתוח נקרא ים ואדן, ואילו בחלק הסגור מניעת הכניסה של מים מלוחים יצרה את אגם המים המתוקים הנקרא כיום האייסלמיר (ממנו פוצל מאוחר יותר המרקרמיר) על שם הנהר המתנקז אליו.^[1] באמצעות ניקוז ופולדרים, אוחזרה קרקע מהאגם בשטח של כ-1,500 ק"מ שהפכה לבסוף למחוז פלבולנד, עם אוכלוסייה של כמעט 450,000 (2022).

היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך במיקומו של הים הדרומי היו בעבר אגמי מים מתוקים, שהיו ידועים בקרב הרומאים כ"לאקוס פלבו" (אגם פלבו) ומאוחר יותר כאגם אלמירה .

ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שכבר בתקופה הפרהיסטורית היו מגורי אדם בחלקים מהאזור התואם את הים הדרומי. ליד סכוקלנד ובמזרח פלבולנד נמצאו עקבות שונים המעידים על נוכחות אנושית פרהיסטורית, אם כי לא תמיד ברור אם מדובר היה במקום מגורים קבוע. בצד המזרחי של סכוקלנד נמצאו עקבות של עיבוד קרקע במחרשה פשוטה, דבר המעיד על שהות ארוכה יותר. באותו מקום נמצאו גם קונכיות, מה שמעיד שכבר בתקופת הברונזה קו החוף נפרץ באופן קבוע ומים מהים זרמו לאזור הים הדרומי המאוחר יותר. ההנחה הכללית היא שהאזור הפך לביצת כבול לאחר המאה ה-3 עד שכמעט ולא היה ראוי למגורים. עם זאת, נמצאו עקבות של לפחות שישה עשר ריכוזי מגורים שהיו כנראה כפרים מימי הביניים מהמאה ה-9 עד המאה ה-13 .

במהלך ימי הביניים המוקדמים החלו להתרחש שינויים גדולים. בהשפעת האקלים החם של ימי הביניים (התקופה בין 800–1200 בקירוב), פני הים עלו והים הצפוני הצליח לחדור עוד יותר לתוך האלמירה. בשנת 838 היה שיטפון גדול ראשון, שבו, לפי שני מקורות, נהרסו מספר רב של מקומות. לאחר מכן, הדברים נשארו שקטים יחסית במשך יותר ממאתיים שנה.

בשנת 1100, אגם אלמירה כבר התרחב במידה ניכרת, במיוחד לדרום ולמערב. גלי הסערה המתמשכים הביאו להתפוררות של יותר ויותר אדמה. סדרה של סערות במהלך המאה ה-12 ובעיקר ה-13, שבהן נשטפו חלקים נרחבים מאדמת הכבול, גרמה להפרדה בין מערב פריסלנד (אנ') (כיום במחוז צפון הולנד) לפריסלנד. התהליך התחיל ב"מבול סנט יוליאנה" ב-1164 ו"מבול כל הקדושים" של 1170.^[2] לאחר אסונות השיטפון של 1212, 1214, 1219 ו-1248, פרצו מי הים דרך דיונות שהיו המחסום הטבעי, והאגם היבשתי הפך לים פנימי. לאחר אסון הסערה של 1282 (בו נותק הקשר בין טסל, כיום צפון הולנד) והמבול הקשה של סינט-לוסיה ב-1287, שהותיר עשרות אלפי הרוגים, הושלם התהליך לחלוטין.^[2] האסון סימן את עלייתה של העיר אמסטרדם בקצה הדרום מערבי של המפרץ, מכיוון שכעת התאפשרה תנועה ימית של הסחר מהים הבלטי.

לאחר היווצרותו, התאפיין הים הדרומי בשני חלקים: ה"אגן הפריזי" העמוק יותר בצד הצפוני וה"קום" הרדוד יותר בדרום. עומק האגן הפריזי היה 8–9 מטרים. אדמתו הייתה מורכבת מחול במזרח ומחרסית במערב. באגן הפריזי היה גם זרם ים חזק מהים הצפוני, שנחלש יותר ויותר לכיוון דרום. עומק הקום היה רק 2 עד 4 מטרים וקרקעיתו השטוחה הייתה מורכבת בעיקר מבוץ. בזמן שנשבה רוח דרום מערבית חזקה, האיי ליד אמסטרדם, שהיה באותה תקופה עוד שפך, היה לפעמים מתייבש לחלוטין בעוד שפני המים מזרחה ליד קו החוף של אוברייסל היו עולים.

גודלו של הים היבשתי הזה נותר יציב במידה רבה מהמאה ה-15 ואילך עקב שיפורים בסוללות, אך כאשר סערות דחפו את מי הים הצפוני אל המפרץ, הפך הזאודרזיי לגוף מים בלתי יציב, כך שלעיתים קרובות נגרמו הצפות ואובדן ספינות. לדוגמה, ב-18 בנובמבר 1421, נשברה חומת מגן בסוללת של הזאודרזיי, שהציפה 72 כפרים והרגה כ-10,000 איש.

גאוגרפיה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב הים הדרומי צמחו כפרי דייגים רבים וחלקם התפתחו לעיירות מוקפות חומה עם קשרי מסחר נרחבים, במיוחד קמפן, עיירה באוברייסל, ומאוחר יותר גם עיירות בהולנד כמו אמסטרדם, הורן ואנקהאוזן. עיירות אלו סחרו תחילה עם נמלים בים הבלטי, באנגליה ובערי הנזה, אך מאוחר יותר גם עם שאר העולם כאשר הוקמה האימפריה ההולנדית שלה. לאחר שקיעת האימפריה, פחת המסחר ורוב העיירות חזרו להסתמך על דיג ותעשייה מסוימת עד למאה ה-20, כאשר התיירות הפכה למקור ההכנסה העיקרי.

בתוך הים הדרומי היו חמישה איים קטנים, שרידים של מה שהיו פעם איים גדולים יותר, חצאי איים המחוברים ליבשת, או במקרה של פמפוס (Pampus) – אי מלאכותי. אלה היו וירינגן (Wieringen), אורק (Urk), סכוקלנד, פמפוס ומרקן (Marken) . גם תושבי האיים הללו התקיימו בעיקר מדיג ותעשיות נלוות ועדיין מתקיימים מהם במקרה של אורק ווירינגן. כל האיים הללו, מלבד פמפוס, הם כיום חלק מהיבשת או מחוברים אליה.

בנייתו בתחילת המאה ה-20 של סכר סגור גדול (האפסלאוטדייק) ייצבה את הים הדרומי. בניית הסכר הייתה בתגובה לשיטפון של ינואר 1916 שגרם לנזקים אדירים. תוכניות לסגירת הים הדרומי נעשו למעלה משלושים שנה קודם לכן, אך לא עברו בפרלמנט של הולנד. עם השלמת האפסלאוטדייק ב-1932, הפך הים הדרומי לאגם האייסלמיר, וניתן היה לאחזר שטחים גדולים של מים לחקלאות ודיור. אזורים אלה, הידועים כפולדרים, היו בהתאמה וירינגרמיר, נורדוסטפולדר ופלבולנד .

הפרויקט העצום הזה בהנחייתו של קורנליס ליילי, שנקרא מפעלי הים הדרומי, התנהל מ-1919 עד 1986, והגיע לשיאו בהקמת המחוז החדש של פלבולנד. במסגרת הפרויקט תוכנן במקור גם אחזור קרקע בחלק הדרום-מערבי של הים הדרומי, אך שלב אחרון זה של הפרויקט נדחה ללא הגבלת זמן בשנות ה-80.