היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: קולוניאליזם וכיבוש זר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה הדומיניקניתהרפובליקה הדומיניקנית
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית

עם הטאינו וכיליונו

קולוניאליזם וכיבוש זר

בין קבלת העצמאות לשלטון טרוחיו

טרוחיו, ולאחריו

הרפובליקה הדומיניקנית

לאחר הגעתם של הספרדים אל האי היספניולה, הכחדת תושביו המקוריים, בני עם הטאינו, והחלפתם במתיישבים אירופים ובעבדיהם האפריקנים, תהליך שהושלם עד לאמצע המאה ה-16, החלה במהלך המאה ה-17 תקופה של התגבשות שתי זהויות חברתיות נפרדות על אדמת האי. האיטי, שתרבותה צרפתית ואפריקנית, שנוסדה במרידת עבדים בסוף המאה ה-18, והרפובליקה הדומיניקנית ששמרה על התרבות והשפה הספרדית. מאבקה של הרפובליקה הדומיניקנית לעצמאות נמשך דרך תקופות של כיבוש צרפתי, וכיבוש על ידי האיטי, תוך התגבשות זהותם של הדומיניקנים כחברה נפרדת, עד למרידה שהביאה לעצמאות האי ב-1844.

השלטון הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט של העיר סנטו דומינגו משנת 1641

בעוד שגידול קנה הסוכר הגדיל באופן משמעותי את רווחיה של ספרד מהשליטה באי, מספר גדול של עבדים נמלטו אל ההרים, ומהם אל פנים האי בדרכים שהיו כמעט בלתי עבירות, והקימו שם קהילות שכונו "cimarrónes" (מילולית - "חיות בר"). כבר בשנות ה-30 של המאה ה-16 הפכו קהילות אלו לקהילות עצמאיות, שנמנעו ככל הניתן ממגע עם הספרדים, ואשר הטילו מוראן על פנים הארץ, הרחק מהיישובים הספרדים. הספרדים הקפידו לנוע באותה התקופה רק בדרכים מאובטחות שהובילו אל המטעים, וגם זאת בחבורות גדולות ומזוינות.

בשנים אלו ביססה ספרד את שליטתה באזורים נרחבים ביבשת אמריקה. המסע בין אמריקה וספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות, והאיים הקאריביים הפכו לנקודה מרכזית להצטיידות והתארגנות למסע הטרנס-אטלנטי. כתוצאה מהשלל הרב שעבר בנתיבי הסחר החדשים, הפך הים הקאריבי בשנות ה-40 של המאה ה-16 למקום בו פעלו כנופיות של שודדי ים אנגלים, צרפתים והולנדים. בתקופה זו נהגו ממשלות של המעצמות האירופיות לצייד ימאים ב"מכתבי הסמכה", (Letters of marque) המתירים להם לשדוד כל אוניה השייכת לכל מעצמה אחרת. הרפתקנים אלו כונו פריבטיראנגלית: privateer) או קורסר (בצרפתית: corsaire), והים הקריבי היה לשדה מקובל לפעילותם. בשל פעילות שודדי ים אלה, נאלצו הספרדים ב-1541 להקיף את סנטו דומינגו בחומה בצורה. בתקופה זו הייתה נהוגה ברחבי האימפריה שיטת סחר בשיירות גדולות ומאובטחות שכונו "Flotas", ויצאו אחת לחצי שנה. השיטה הונהגה הן מטעמי ביטחון, והן על מנת לשמור על המונופול בסחר עם המושבות. הוואנה שהייתה ממוקמת במקום נוח יותר מבחינת התנועה הימית, בשל מיקומה יחסית לזרם הגולף הפכה לנקודת ההתארגנות וההצטיידות הראשית של השיירות. הדבר הביא להרס המסחר בקנה הסוכר שמקורו בהיספניולה. ב-1564 הרסה רעידת אדמה שתי ערים ראשיות באי, סנטיאגו דה לוס קביירוס, וקונספסיון דה לה ואגה.

עם כיבוש היבשת האמריקנית על ידי האירופים, הלכה ופחתה חשיבותה של היספניולה. רוב המתיישבים הספרדים העדיפו את העושר שמצאו במקסיקו ופרו. בעוד שמתיישבים חדשים לא הגיעו לאי, החקלאות הדלדלה, עבדים חדשים לא יובאו עוד, והמתיישבים הוותיקים, עבדיהם, וקהילות העבדים המשוחררים חיו בעליבות ובעוני. מצב זה הביא לטשטוש הגבולות החברתיים ואלו שהפרידו בין הקאסטות השונות (הבדלי מעמד המבוססים על מוצא וצבע עור, וכן על מעמד כלכלי והון תרבותי - שליטה בשפה ובגינונים). כך החל תהליך "מולאטיזציה" של מרבית האוכלוסייה, ובתוך מספר דורות הייתה האוכלוסייה ברובה ממוצא מעורב ספרדי ואפריקני. פרט לעיר סנטו דומינגו, שם נשמרה מידה מסוימת של שלטון החוק, היו הנמלים הדומיניקנים מקור להברחות, ששימשו, בנוסף לגידול בהמות הבית, מקור המחייה העיקרי של שוכני האי. ב-1586 כבש הפרייבטיר האנגלי סיר פרנסיס דרייק את סנטו דומינגו, וגבה כופר נאה על מנת להשיבה לשלטון ספרד.

ב-1605 התקיפה ספרד, שלא הייתה מרוצה מהעובדה שהאי הפך למקור לסחר בלתי מורשה בין המושבות ובין עצמן, ואף בין המושבות ובין מעצמות אירופיות אחרות, אזורים נרחבים בצפון ומערב האי, והכריחה את יושביהם להתיישב קרוב יותר לעיר סנטו דומינגו.[1] פעולה זו הביאה למותם של מעל לחצי מהמגורשים אשר מתו מרעב וממחלות.[2] שודדי ים אנגלים וצרפתים, שכונו באקנירים (Buccaneers) ניצלו את ריכוזם של הספרדים בפינה אחת של האי, והשתלטו על האי הסמוך טורטוגה ב-1629. צרפת הפכה את טורטוגה למושבה צרפתית רשמית ב-1640 ומשם החלה בפשיטות ובהתיישבות בחופה הצפוני של היספניולה עצמה. ב-1655 ניסה האדמירל האנגלי ויליאם פן לכבוש את סנטו דומינגו בפקודת אוליבר קרומוול. לאחר שהצי האנגלי נתקל בהתנגדות כבדה, החליט פן לכבוש את ג'מאיקה ולא את סנטו דומינגו.

הרפורמות הבורבוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1697 הגיעו המעצמות האירופיות להסכמה המכונה הסכם רייסוויק, לאחר סיום מלחמת הברית הגדולה במסגרתה נלחמה הליגה של אוגסבורג, שכללה את ספרד, הולנד, אנגליה ואוסטריה כנגד צרפת. על פי תנאי ההסכם הועבר השליש המערבי של היספניולה, שהיה ממילא בהשפעה צרפתית, לידיה של צרפת. יתר האי נותר בידי ספרד. הסכמה זו היא הבסיס לחלוקת האי בימינו בין האיטי והרפובליקה הדומיניקנית.

בשנת 1700 החליף בית בורבון את בית הבסבורג בספרד והחל ברפורמות כלכליות שהחלו לפתח את הסחר בסנטו דומינגו. השליטה הקשיחה של הכתר במסחר במושבות הוקלה, והמגבלות על הסחר עם המושבות האחרות הוקלו אף הן. ה"Flotas" האחרונות יצאו מן האי בשנת 1737. שיטת המונופול של הכתר בנמלים הופסקה מעט לאחר מכן. באמצע המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית האי עקב הגירה מהאיים הקנריים. האזורים הצפוניים שהיו שוממים מאדם יושבו שוב, וסחר העבדים חודש. אוכלוסיית סנטו דומינגו גדלה מ-6,000 נפשות בשנת 1737 ל-125,000 בשנת 1790. מהם כ-40,000 היו בעלי אדמות לבנים, כ-25,000 אפריקנים או מולאטים חופשיים, וכ-60,000 עבדים שחורים. עם זאת נותר השטח הספרדי בהיספניולה עני ומוזנח יחסית לשגשוגו של השטח הצרפתי, אשר הפך למושבה המשגשגת ביותר בעולם החדש באותה התקופה.[3] הנמל הצרפתי הפך לשוק העיקרי למוצרים שיוצרו בסנטו דומינגו. תהליך זה, בו שגשג האזור הצרפתי באי, בעוד שהאזור הספרדי התנוון והלך, ניתן להסבר בכך שלספרד הייתה אימפריית ענק שכללה את רוב האמריקות. עיקר עושרה היה במכרות הכסף במקסיקו ובפוטוסי, ומטעי סוכר היו גם במקומות אחרים. לא הייתה סיבה להשקעה ספרדית דווקא בהיספניולה. לצרפתים, שנכסיהם באזורים הראויים לגידול מטעים היו מוגבלים ביותר, הייתה סיבה טובה ואינטרס חיוני להשקעות שכאלו.

כתוצאה מחוסר כדאיות כלכלית זו ויתרה ספרד ב-1795 על חלקה בהיספניולה לטובת צרפת במסגרת הסכם אירופי בין מספר מעצמות שכונה שלום בזל.

תהליך הכיבוש על ידי האיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקרב על סנטו דומינגו" יצירתו של האומן הפולני יאן סוכודולסקי המתארת את הקרב בסנטו דומינגו בין החיילים הפולנים בשירות הצבא הצרפתי ובין המורדים בני האיטי

ב-1791 פרץ מרד העבדים בהאיטי, בהנהגת המהפכן השחור טוסן לוברטיר. בתוך שנים ספורות נמלטו המשפחות העירוניות והעשירות באי, ולקחו עמן את המנהלנים האירופים. מגדלי הבקר הכפריים, המכונים "hateros", נותרו באי, על אף שאיבדו את השוק העיקרי לתוצרתם. ספרד ראתה בחוסר השקט הפוליטי באי הזדמנות להשיב את כולו לידיה, ובברית של נוחות עם יריביה האנגלים ניסתה לכבוש את האי, אך הובסה בידי מנהיג העבדים לוברטיר, ב-1798. ב-24 בינואר 1801 כבש לוברטיר את סנטו דומינגו, לאחר שביצר את שליטתו המלאה בהאיטי. עד לאותה עת פעל לוברטיר בשמה של הרפובליקה הצרפתית, אולם, לאחר עליית נפוליון לשלטון, התעלם לוברטיר מהוראותיו, וכבש גם את אזור סנטו דומינגו, שבו הייתה עדיין העבדות נהוגה. לוברטיר הכריז על שחרור העבדים, ומינה ועדה לכתיבת חוקה שנכנסה לתוקף ביולי 1801 ולפיה היה האי מאוחד, העבדות נאסרה בכל שטחו, ולוברטיר הוכרז לשליט האי לכל ימי חייו.

החוקה העניקה ללוברטיר כוח אבסולוטי כמעט באי היספניולה, והוא ניסה לעצב את האי בדמותו. הנצרות הקתולית הייתה לדת המדינה, ועקרונות מהפכניים רבים זכו לסייגים. החמור מכל היה כי לא התמנה כל פקיד צרפתי לשלוט באי, שכן לוברטיר ראה עצמו כצרפתי לכל דבר. נפוליון לא ידע מה יעשה בשליט החדש. בתחילה אישר את פעולותיו, אך לאחר מכן הבין כי הדבר עלול להביא לאובדנו של האי היספניולה כמושבה מביאת רווחים. לבסוף הוחלט לשלוח את גיסו של נפוליון, הגנרל שארל לקלרק בראש משלחת צבאית לאי, שנחתה על אדמתו בינואר 1802.

על אף שצבאו של לקלרק זכה להצלחה התחלתית, ואף הצליח לאסור את לוברטיר ולשלחו באזיקים לצרפת, המשיכה ההתנגדות לצבא הצרפתי בכל עוז במהלך השנים 1802 ו-1803. המנהיג השחור ז'אן ז'אק דסאלין ועמו המנהיג המולאטי אלכסנדר פטיון, המשיכו במאבק. בשנת 1803 תקפה מחלת הקדחת הצהובה את הצרפתים, והרגה רבים מהם, ובהם מפקדם לקלרק. מצור ימי בריטי, ואובדן עניין של נפוליון במושבות במערב, בעקבות מכירת לואיזיאנה לארצות הברית חתמו את גורל חיל המשלוח הצרפתי. ב-1 בינואר 1804 הכריז דסאלין על הקמת רפובליקה על כל שטח האי היספניולה. על אף תבוסתם להאיטים, נותר חיל מצב צרפתי בשטח הספרדי לשעבר במזרח האי. העבדות כוננה מחדש, ורבים מן המתיישבים הספרדים הוותיקים שנמלטו בשנות המהפכה ההאיטית שבו. ב-1805 הכתיר דסאלין את עצמו לקיסר ז'אק הראשון, וניסה לכבוש את שטחה של סנטו דומינגו. הוא נרתע אל מול שייטת צרפתית שהופיעה בנמל העיר. במהלך נסיגתם דרך עמק הסיבאו בזזו ההאיטים את הכפרים והעיירות שעמדו בדרכם, רצחו את תושביהם, והניחו את הבסיס לאיבה העמוקה השוררת מאז בין העמים.

הצרפתים החזיקו מעמד בחציו המזרחי של האי, עד שהתקוממות של התושבים שהיו ממוצא ספרדי הביאה לתבוסתם בקרב פאלו אינסנדו ב-7 בנובמבר 1808 ולכניעתם הסופית מספר חודשים לאחר מכן. לאחר מצור קצר נפלה סנטו דומינגו לידי המתמרדים ב-9 ביולי 1809, וזאת לאחר סיוע שהתקבל מהצי המלכותי הבריטי. השלטונות הספרדים גילו עניין מועט במושבה החדשה שנפלה לידיהם. התקופה שבאה לאחר מכן מכונה בתולדות הרפובליקה הדומיניקנית "La España Boba" - ספרד האווילית. משפחות החוואים הגדולות הפכו לשליטות באזורי דרום מזרח האי, ולא היו כפופות לשלטון מרכזי כלשהו. חוזה פריז עליו הוסכם בין המעצמות האירופיות ב-30 במאי 1814, לאחר תבוסת נפוליון, החזיר את חלקה המזרחי של היספניולה באופן רשמי לשלטון ספרד. ב-30 בנובמבר 1821 הכריז המושל הספרדי חוסה נונייס דה קאסרס, על עצמאותו של מזרח האי, בשם "הרפובליקה של האיטי הספרדית" - "Haiti Español", וביקש לצרפה לפדרציה של רפובליקת קולומביה הגדולה שייסד סימון בוליבר בצפון יבשת דרום אמריקה באותה התקופה. תשעה שבועות לאחר מכן שבו בני האיטי, בראשות ז'אן פייר בואייה, וכבשו את מזרח האי, בהכריזם על איחודו של האי היספניולה תחת שלטון האיטי.

שנות הכיבוש על ידי האיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטתה בת עשרים ושתיים השנים של האיטי בשטחו המזרחי של האי היספניולה, זכורה על ידי התושבים כתקופה של משטר צבאי אכזרי, אך המציאות הייתה מורכבת בהרבה. על מנת לסלק את איום הפלישה הצרפתית, חתם בואייה ב-11 ביולי 1825 על התחייבות לפיה תשלם האיטי לצרפת סכום של 150 מיליון פרנק בתוך חמש שנים, ובתמורה תכיר צרפת בהאיטי כמדינה ריבונית. על אף שסכום זה הופחת בשנת 1838 ל-60 מיליון פרנק, עדיין היה מדובר בהתחייבות כבדה, שהאי העני ומוכה המלחמות לא יכול היה לעמוד בה. כלכלת האי נסוגה לכלכלה חקלאית בסיסית, ושיטת הפרמאז' הפאודלית למחצה, שהונהגה על ידי דסאלין, בה כל אדם כשיר חויב לעבוד במטעים כצמית, נותרה בתוקף על אף רצונו של בואייה להכריתה.

על מנת לנסות ולשפר את המצב הנהיג בואייה רפורמה אגררית מקפת, לפי תוכנית שתוכננה ונזנחה עוד בימיה הראשונים של המהפכה. המטעים הגדולים חולקו ליחידות קטנות יותר, ותושבי הכפרים הוצמדו ליחידות חקלאיות קטנות, להן ניתנו מכסות ייצור.

ליישום שיטה זו הופקעו אחוזות רבות במזרח האי, ונעשו מאמצים לכפות ייצורם של מוצרים הניתנים לייצוא. כן ניסה בואייה לכפות שירות צבאי, להגביל את השימוש בשפה הספרדית ולהכרית מנהגים עתיקי יומין כקרב התרנגולים. מאמצים אלו אך הובילו לביסוסה של זהות דומיניקנית נפרדת מזו של בני האיטי ב"שפה, גזע, דת ומנהגים".[4] עם זאת, בתקופה זו חדל לחלוטין מוסד העבדות שזוהה עד עתה עם חלקו המזרחי של האי.

חוקתה של האיטי אסרה על התושבים ממוצא אירופי להיות בעלים של מקרקעין, והמשפחות הוותיקות, בעלות האדמות, נושלו בכוח מרכושן. חלקן היגרו לקובה, פוארטו ריקו או רפובליקת קולומביה הגדולה, וזאת לרוב בעידוד ממשלת האיטי, שהפקיעה את האדמות שנותרו מאחור. ההאיטים, שזיהו את הדת הקתולית עם בעלי האחוזות ששיעבדו אותם בעבר, וזאת בנוסף לאופן בו הייתה מזוהה הכנסייה ברחבי העולם החדש עם השלטון הקולוניאלי הספרדי, ועם רעיונות שמרניים, הפקיעו, עוד בטרם שקיבלו את עצמאותם באופן רשמי, את כל רכושה של הכנסייה, גירשו את הכמרים הזרים, וניתקו את קשריהם של הכמרים שנותרו עם הוותיקן. האוניברסיטה של סנטו דומינגו, המוסד האוניברסיטאי העתיק ביותר בעולם החדש, שנוסדה עוד בשנת 1538, איבדה הן את תלמידיה והן את מרציה, וסגרה את שעריה. על מנת לשלם את החוב הלאומי לצרפת, הוטלו על תושבי סנטו דומינגו מיסים כבדים. הממשלה הענייה לא הייתה מסוגלת לספק פרנסה לכוחות הכיבוש ששהו בחלקו המזרחי של האי, ואלה חיו ממה שהצליחו להחרים מהאוכלוסייה, לרוב בכוח. ניסיונות לחלוקה מחדש של האדמה היו מנוגדים למשטר המקרקעין הקהילתי (Terrenos comuneros) שקם באי עם עליית החוואות, בשל הצורך לחלק את אדמת האי באופן שיעניק לכל חלקת אדמה מקצת מהערבות, היערות, הנחלים, מטעי הדקלים והחלקות החקלאיות, שרק צירוף של כולם ביחד הביא ליכולת להשתמש באדמה באופן יעיל לחקלאות.[5] העבדים המשוחררים לא ראו בעין יפה את הניסיונות להכריחם לגדל יבולים לייצוא. בעיר סנטו דומינגו עצמה הראה הכיבוש את פניו האכזריות ביותר, ושם גם צמחה התנועה הלאומית לשחרור. אשר הביאה, בשנת 1844 להכרזה על עצמאות הרפובליקה הדומיניקנית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Knight, Franklin, The Caribbean: The Genesis of a Fragmented Nationalism, 3rd ed. p.54 New York, Oxford University Press 1990
  2. ^ Rough Guide to the Dominican Republic, Pg. 352
  3. ^ Dominican Republic - THE FIRST COLONY
  4. ^ Moya Pons, Frank Between Slavery and Free Labor: The Spanish-speaking Caribbean in the 19th Century. Baltimore; Johns Hopkins University Press 1985
  5. ^ \Hoetink, The Dominican People: Notes for a Historical Sociology transl. Stephen Ault Pg. 83 (Johns Hopkins Press: Baltimore, 1982