צבא גאורגיה
| |||
 | |||
| מדינה |
 גאורגיה | ||
|---|---|---|---|
| תקופת הפעילות |
20 בדצמבר 1990 – הווה (33 שנים)  | ||
| מטה |
טביליסי | ||
| מנהיגות | |||
| שר ההגנה |
תינתין (תינה) חידאשֶלי თინათინ (თინა) ხიდაშელი | ||
| כוח אדם | |||
| גיל הגיוס | 18 | ||
| זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה | גברים בגיל 15–49: 1,038,736 (2005) | ||
| מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה | גברים בגיל 15–49: 827,281 (2005) | ||
| גודל מחזור שנתי המגיע לגיל הגיוס | גברים: 38,857 (2005) | ||
| כוחות פעילים | 40,000 (2005) | ||
| כוחות מילואים | 250,000 (2002) | ||
| תקציב | |||
| תקציב שנתי | 272 מיליון דולר (2021)[1] | ||
| אחוזי תמ"ג | 1.91% (2021) | ||
|
mod | |||
  | |||
הכוחות המזוינים של גאורגיה (בגאורגית: საქართველოს შეიარაღებული ძალები) כוללים כ-37,000 חיילים בצבא הקבע (נכון ל-2021).[2] החילות הצבאיים כוללים את כוחות היבשה (כולל המשמר הלאומי), כוחות חיל האוויר וכוחות הנ"מ, כוחות חיל הים, וכוחות פנימיים. משרד ההגנה אחראי על ניהול הכוחות.
ב-23 במרץ 1994 הייתה גאורגיה מהמדינות הראשונות מבין מדינות ברית המועצות שהצטרפו לפרויקט של נאט"ו שנקרא "שותפות לשלום" (PfP). מבין החברות גאורגיה הייתה המדינה הראשונה שהייתה יכולה לקחת על עצמה ולחתום על המסמך המיוחד (מאי 2004) וב-29 באוקטובר 2004 המועצה הצפון אטלנטית (הגוף הפוליטי הבכיר ביותר של נאט"ו) אישרה תוכנית פעולה אינדיבידואלית של השותפות (IPAP) עבור גאורגיה.
על פי תוכנית הפעולה, ארצות הברית תמכה ברכבת הגאורגית ותוכנית ההצטיידות (GTEP) של גאורגיה, ושוגרה באפריל 2002. למרות שהתוכנית הסתיימה באופן רשמי ב-2004, גאורגיה המשיכה ליהנות מהעזרה הצבאית הקריטית מנאט"ו, במיוחד מארצות הברית וטורקיה. הממשלה הגאורגית הצהירה על רפורמה של הכוחות המזוינים של גאורגיה במטרה להתאים לסטנדרטים של נאט"ו. הממשלה תכננה להקטין את גודל הכוחות המזוינים אבל בפועל הגדילה אותם, בהגדילה את כמות החיילים המקצועיים, לכדי שני שלישים מכלל כוח האדם. לגאורגיה יש כוחות שמירה על השקט משלה בקוסובו, ומשתתפת במלחמה כנגד הטרור בעיראק ובאפגניסטן.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת השלטון הסובייטי בגאורגיה פוזרו בסיסי התעשייה הצבאית בכל רחבי ברית המועצות. כמות הבסיסים בגאורגיה הייתה נמוכה יחסית. אחד מהבסיסים האלה היה מפעל קטן לכלי טיס בטביליסי. לאחר הכרזת העצמאות הגאורגית, בשנת 1991, הפך הבסיסי הזה לחיל האוויר הגאורגי. רוב כלי הנשק הושגו, כפי הנראה, באופן בלתי חוקי, מהיחידות החמושות של הצבא הסובייטי שפעלו בגאורגיה ובקווקז לאחר 1990.
במאי 1992, קבעו מדינות חבר המדינות מכסה להעברת ציוד צבאי לצבא גאורגיה. על פי תוכנית זו צריכה הייתה גאורגיה לקבל 220 טנקים, 220 כלי רכב משוריינים, 300 יחידות ארטילריה, 100 כלי טיס צבאיים ו-50 מסוקי תקיפה. ראש המשמר הלאומי הגאורגי, תנגיז קיטובאני, התלונן בדצמבר של אותה שנה כי, בשונה ממדינות אחרות, לא קיבלה גאורגיה שום דבר ממה שהוקצה לה.
עקב אילוצי תקציב ובעצת יועצים מהמערב, קיצצה גאורגיה, עד לסוף שנות התשעים, את גודל הצבא, בשאיפה ליצור צבא קטן ונייד שיוכל לעמוד בסטנדרטים של נאט"ו. ההפיכה הצבאית והדחתו של זוויאד גמסחורדיה מנשיאות גאורגיה, שהובילה למלחמת אזרחים בגאורגיה דלדלה את הצבא הגאורגי, ועד לשנת 2000 היה הצבא הגאורגי מהעלובים שבין צבאות מדינות ברית המועצות לשעבר. ממשלת גאורגיה, בראשות שוורדנדזה החליטה לחלק את הכוחות המזוינים של גאורגיה בין מוסדות השלטון, מתוך כוונה, כפי הנראה, להקטין את הסיכון להתפתחות תסיסה צבאית עתידית. מספר השוטרים הגאורגיים וכוחות ביטחון הפנים היו גדולים באופן לא פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה, והם היו מצוידים טוב יותר מהצבא הגאורגי. הגאורגים טענו בפני נאט"ו כי בכוונתם ליצור צבא קטן ונייד, אולם למעשה לא טיפלו אפילו בבעיות הבסיס. האנדרלמוסיה הייתה גדולה, גיוס החיילים בשנת 2000 היה למעשה רבע מגודל הצבא המיועד, וחיילים רבים נשלחו לביתם לצורך "חופשה", ולאיש, למעשה, לא היה ברור מה כמות החיילים העומדת לרשות גאורגיה במקרה של משבר.
כדי להגיע למוכנות ויעילות מרבית בתנאי התקציב שהוקצה למשרד הביטחון הגאורגי היה הכרח להקטין את גודל הצבא מכ-38,400 חיילים בשנת 2000 לכדי 20,000 חיילים באמצע 2001 ועד לשנת 2004 הגיע מספרם לכדי 12,000 - 13,000 איש. הצמצום הושג בראש ובראשונה מצמצום בכוחות הסיוע שאינם קרביים כמו מתקני הרפואה והספורט שהיו בשימוש הבלעדי של הצבא וכן ביטול מקהלת הצבא הגאורגי ותזמורת כלי הנשיפה של צבא גאורגיה. הקיצוץ לא כלל קיצוץ בחיל האוויר הגאורגי למרות עלותו היקרה.
בתחילת 2002, השיקה ארצות הברית תוכנית דו-שנתית בעלות של 64 מיליון דולר, תוכנית אימון וציוד הצבא הגאורגי (Georgia Train and Equip Program, GTEP), וסייעה בהקמת שלושה גדודי חי"ר רגילים ועוד גדוד ממונע שיעמדו בסטנדרטים של נאט"ו. בשנת 2004, בעקבות הסיום המוצלח של התוכנית, הושקה תוכנית נוספת במטרה להכשיר 4,000 חיילים נוספים.
בסתיו 2004 החלה גאורגיה בתוכנית שאפתנית של הכשרת 15,000 - 20,000 חיילי מילואים. עד אוקטובר של אותה שנה נוצרו שלושה גדודי מילואים שעברו אימון אינטנסיבי במשך מספר שבועות כאשר התוכנית הייתה לאמן 15 גדודים עד לסוף שנת 2005. בדצמבר 2004 נכנס איראקלי אוכרואשווילי לתפקיד שר ההגנה של גאורגיה והצהיר כי ייתכן שיהיה צורך להגדיל את מספר חיילי צבא גאורגיה מעבר לארבע הבריגדות (חטיבות) הקיימות.
בדו"ח שפרסמה, ציינה המועצה המייעצת לביטחון לאומי של גאורגיה, בשנת 2005, טענה כי הרמה האופטימלית של הצבא הגאורגי הוא 13 - 15 אלף חיילים. מבנה של ארבע בריגדות יחד עם כוח מילואים מוגדל הכולל 25% - 30% חיילי מילואים נוספים בתוכנית הפעולה לשותפות יחידנית[3] על פי הסכם עם נאט"ו.
הצבא הרוסי בגאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המחוז הצבאי של עבר הקווקז
נוכחות הצבא הרוסי מהווה אתגר מרכזי להנהגה הגאורגית. תוך כדי הפרה של הבטחה שניתנה בשנת 1999 באיסטנבול בוועידת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), רוסיה ממשיכה לשמר את הבסיסים הסובייטים מהעידן הסובייטי, הבסיס בבתומי, ובאחלכלכי. זה מהווה וממשיך להוות מקור למתיחות גדולה עם גאורגיה, שמאיימת לחסום את הגישה לבסיסים. השיחות לגבי הנסיגה הרוסית עדיין נמשכות. אף על פי כן, מסוף שנת 2005, בפרק זמן העולה על 18 חודשים, חלק גדול מהכלי הנשק הכבדים, הועברו מהבסיסים הגאורגים לבסיס 102 הרוסי בגיומרי, ארמניה.
כוחות שמירה על השקט של חבר המדינות - יחידות רוסיות, התפרסו במחוז אבחזיה של גאורגיה, יחד עם קבוצת משקיפים צבאיים של האו"ם, כמו כן גדודים של כוחות שמירה על השקט רוסיות התפרסו גם בדרום אוסטיה.
לרפובליקות המנותקות של אבחזיה ודרום אוסטיה, יש כוחות מזוינים משל עצמן. מספרם המדויק של כוחות אלה אינו ידוע.
חילות הצבא הגאורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל היבשה הגאורגי (על פי הערכת ה-CIA), מנה בשנת 2002 8,620 חיילים המפעילים בין היתר 90 טנקים. בכללם נמנים גם 1,578 חיילי המשמר הלאומי.
בתוך חיל היבשה נכללים גם כוחות המבצעים המיוחדים. בזמן שיגרה הם משמשים תמיכה לשאר הכוח ובמצב חרום הם מבצעים משימות מיוחדות בהתאם לצורך המבצעי.
חיל הים הגאורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל הים הגאורגי (על פי הערכת ה-CIA), מנה בשנת 2002 1,830 חיילים המפעילים 11 כלי שיט. בשנת 2009 בוטל החיל ועבר לפיקוד משמר החופים.
חיל האוויר הגאורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חיל האוויר הגאורגי
חיל האוויר הגאורגי (על פי הערכת ה-CIA), מנה בשנת 2002 1,250 חיילים המפעילים שבעה מטוסי קרב ושלושה מסוקי קרב. בשנת 2010 שולב עם חיל היבשה. הוקם מחדש כפיקוד אוויר בשנת 2016.
יחידות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשמר הלאומי ששייך לחיל היבשה, משמר הגבול הגאורגי ויחידות חוץ-צבאיות המונות 11,700 חיילים.
דגלי הצבא הגאורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
דגל חיל היבשה הגאורגי -
דגל חיל הים הגאורגי -
דגל חיל האוויר הגאורגי -
-
דגל המטה הכללי -
דגל משמר הגבול הגאורגי -
דגל משרד ההגנה של גאורגיה
.svg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של צבא גאורגיה (בגאורגית)- דוד דרצ'יאשווילי, מדיניות ההגנה של גאורגיה והרפורמה הצבאית(הקישור אינו פעיל), 2005 (באנגלית)
- שמוליק חדד, השגריר לשעבר: "הגאורגים ראו בצה"ל מודל", באתר ynet, 10 באוגוסט 2008
- הכוחות המזוינים של גאורגיה באתר ה-CIA
- צבא גאורגיה באתר GlobalSecurity.org
- ורה ידידיה, גאורגיה רוצה מערך מילואים כמו של ישראל, באתר ynet, 22 בדצמבר 2006
- Army & Society in Georgia, יולי 1998
- הלוחם הגאורגי
- יוסי מלמן, גאורגיה מבקשת שותפות אסטרטגית עם ישראל, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2007
- צבא גאורגיה, GlobalSecurity.org (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Georgia’s defense ministry spending 880 mln GEL in 2020. Civil Georgia.
- ^ Georgia to Maintain Maximum Number of Troops at 37,000 in 2021. civil.ge.
- ^ תוכנית הפעולה לשותפות יחידנית (Individual Partnership Action Plans) - תוכנית שהושקה על ידי נאט"ו בפראג בנובמבר 2002 עבור מדינות שהביעו את רצונן להעמיק את שיתוף הפעולה עם נאט"ו. מבין החברות הביעו גאורגיה ובוסניה והרצגובינה את רצונן להצטרף לנאט"ו, לעומתן הצהירו ארמניה וקזחסטן כי אינן מעוניינות להצטרף לנאט"ו.