יוסי מלמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסי מלמן
לידה 27 בדצמבר 1950 (בן 73)
רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1973
עיסוק פרשן צבאי
מעסיק מעריב, קול ישראל, גלי צה"ל, הארץ, דבר עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג כתב פרשן צבאי
תחום סיקור צבא, ביטחון ומודיעין ובפרט קהילת המודיעין הישראלית
פרסים והוקרה פרס סוקולוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסי מלמן (נולד ב-27 בדצמבר 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009[1]. מאז 2021 הוא משמש שוב פרשן לענייני מודיעין וביטחון בעיתון "הארץ", ובעבר מילא תפקיד זה בעיתון "מעריב".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלמן נולד בפולין ועלה לישראל בשנת 1957. בצעירותו השתייך לתנועת השומר הצעיר. במאי 1969 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת שקד[2]. בסיירת עבר מלמן מסלול הכשרה כלוחם וכן עבר קורס מ"כים חי"ר, קורס סיור[3] וקורס חובשים. עם תום המסלול השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הסיירת בפיקוד הדרום, בגזרת סיני, תעלת סואץ[4] ירדן, לבנון[5] וברצועת עזה[6]. מלמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה וביחסים בינלאומיים ועמית קרן מחקר של אוניברסיטת הרווארד.

מלמן החל את הקריירה העיתונאית שלו, ב-1973, בגלי צה"ל, לאחר שירותו הצבאי. משם עבר לשמש ככתב ושדר רדיו במחלקת החדשות וענייני היום של קול ישראל[7]. בשנת 1980 החל לסקר מלמן בעיתון "הארץ" ענייני צבא, טרור ויחסי חוץ. בשנים 19841988 שימש מלמן כתב מדיני וכתב לענייני מפלגות של העיתון "דבר"[8]. שהה בבריטניה במשך ארבע שנים ושנה בארצות הברית מטעם עיתון "הארץ".

כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים"[9], שפורסם תחילה באנגלית בלונדון[10], שהיה ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות[11]. לאורך השנים, רכש לעצמו מלמן שם הן בישראל והן בעולם, כמומחה בנושא השירותים החשאיים של ישראל.

ספרו, "הספינקס" (2007), עוסק בנשיא מחמוד אחמדינז'אד ובתוכנית הגרעין האיראנית. ספרו "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין" (2012) הוא מחקר על כלל סוכנויות הביון של ישראל. ב-2011 חיבר את "אוטוביוגרפיה של ריצה", ספר המתאר את קורות חייו ומנסה לפענח את אהבתו לספורט אתגרי[12].

בשנת 1991 עתר מלמן לבג"ץ לאפשר לו לפרסם את פרשת מרקוס קלינגברג, שפרסומה נאסר על ידי הצנזורה הצבאית, והצנזורה חזרה בה מהתנגדותה. לימים, בשנת 2006, העלה התיאטרון הקאמרי מחזה בשם "הבן הטוב" שכתב ביחד עם השחקן והבמאי רמי דנון, המתאר 80 דקות שבהן מתנהלת חקירתו של מדען, פרופ' הרמן – דמות השואבת השראה מזו של מרקוס קלינגברג – אשר הנושא המרכזי שבו הוא שאלת הנאמנות, ונבחנות בו צורות שונות של בגידה - במולדת, באישה, בבת, במדע ובאידאולוגיה[13].

עתירות נוספות של מלמן לבג"ץ היו עתירתו משנת 1995 להתיר פרסום שמותיהם של ראש השב"כ וראש "המוסד", אך תוך כדי כך החליטה הממשלה להתיר את פרסום השמות והעתירה הפכה למיותרת, וכן עתירתו לפרסם את העובדות הנוגעות לפרשת אלחנן טננבאום. כן השתתף בעתירתו של מייק אלדר להתיר לו לפרסם את ספרו על הצוללת אח"י דקר. בנוסף הגיש עתירות בנושאים של שחיתות במערכת הביטחון.

מלמן הוא גם ספורטאי ורץ למרחקים ארוכים. השתתף מאז 1994 ב-35 ריצות מרתון בישראל ובחו"ל, גם לאחר שעבר ב-2009 התקף לב וצנתור. כמו כן הוא השתתף בחמש ריצות אולטרה-מרתון למרחקים שבין 50 ל-75 ק"מ - האחרונה בדצמבר 2016 ל-66 ק"מ, במלאת לו 66 שנים וב-4 תחרויות טריאתלון איש הברזל. מלמן הוא היזם, המייסד והמנהל עד 2011 של "ישראמן" - תחרות איש הברזל בישראל.

בשנת 2001 חשף לראשונה את מעורבותו של ארקדי גאידמק בפרשת "אנגולה-גייט" (פרשה בה נידון לבסוף ל-6 שנות מאסר בצרפת ב-2009)[14][15], זאת מספר שנים לפני שגאידמק הפך לידוען בישראל, לאחר שרכש את קבוצת בית"ר ירושלים. בהמשך פרסם עוד מספר כתבות על גאידמק, ואף ערך איתו ריאיון עיתונאי[16]. במאי 2006 כתב גאידמק מכתב תלונה למועצת העיתונות נגד מלמן, בטענה שהוא מנהל מצוד תקשורתי נגדו, מפרסם אודותיו פרסומים שקריים ומעוותים, ומופעל על ידי גורמים עסקים אינטרסנטיים העוינים לו[17]. הידיעה על התלונה פורסמה בעיתון "גלובס", ואחר כך בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, קיבל את תלונתו של מלמן נגד "גלובס", שפנה לקבל תגובה שלו, אך לא פרסם אותה כחלק מהידיעה[18]. בספטמבר 2007 הגיש גאידמק תביעה בסך 30 מיליון שקל נגד מלמן[19], אך לבסוף הוא משך אותה והושגה פשרה כי תוחזר לו האגרה ששילם לבית המשפט.

בפברואר 2012 הודיע מלמן על פרישה מעיתון "הארץ"[20] (לפי דיווח באתר mako נאלץ מלמן לפרוש בעקבות תרגיל עוקץ שבו היה מעורב האלוף במיל' ישראל זיו, לאחר שמלמן פרסם סדרת כתבות שליליות על זיו)[21]. במאי 2012 הצטרף מלמן לוואלה! ככתב ופרשן לתחומי מודיעין, גרעין וטרור בינלאומי[22], וכשנה לאחר מכן פוטר במסגרת קיצוצים בכוח האדם של האתר[23]. בשנים 2008–2011, פרסם מלמן בלוג בשם "מרוץ החימוש" ברשת החברתית TheMarker Café, בו שילב חומרים בנושאי ביטחון, חברה, כלכלה וריצה. ב-2013 הצטרף ככתב ופרשן לענייני מודיעין ב"סופהשבוע"[24] וב-2014 הפך לחבר מערכת מעריב השבוע שנוצר מאיחוד מעריב וסופהשבוע.

ב-2016 שימש מלמן יועץ ומשתתף בסרט התיעודי האמריקאי זוכה פרס פיבודי "ימי אפס", העוסק בפרשת לוחמת הסייבר המשותפת לארצות הברית וישראל נגד תוכנית הגרעין של איראן[25][26]. ב-2017 שודרה בערוץ 8 הסדרה התיעודית "המוסד - סיפור כיסוי", שמלמן היה התסריטאי שלה ואחד מיוצריה, יחד עם הבמאי דוקי דרור ועורך התוכן חן שלח. הסדרה מתעדת את ההיסטוריה של המוסד ואת משימותיו[27].

באוגוסט 2017 חשף כי משלחת של יצרנית הכטב"מים הישראלית "אירונאוטיקס", ערכה הדגמה חיה של יכולות התקיפה של אחד מהכלים שלה, כטב"ם הנושא חומר נפץ ("מתאבד"), במהלך ביקור עסקי בבאקו, בירת אזרבייג'ן. עובדי החברה סירבו לתקוף עמדה של הצבא הארמני בנגורנו קרבאך, כפי שדרשו נציגי הצבא האזרי, אך מנהלים שהיו במקום הסכימו לחמש ולהטיס את שני הכטב"מים בכוחות עצמם, תקפו את העמדה והחטיאו את מטרותיהם[28]. משרד הביטחון פתח בחקירה, בחשד לעבירה על חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני[29]. בהמשך ארמניה החזירה את שגרירה בישראל "להתייעצויות", בשל ייצוא הנשק לאזרבייג'ן[30].

באוקטובר 2019 הודיע על פרישתו מ"מעריב"[31], ובדצמבר אותה שנה חזר לכתוב ב"הארץ"[32]. מאז מלמן כותב ב"הארץ" על ענייני מודיעין ושירותים חשאיים, בעיקר במסגרת טורו "החשאי" המתפרסם באתר העיתון.

בשנת 2020 צייץ נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מחדש את ציוציו של מלמן בעברית ובאנגלית על חיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פח'רי-זאדה[33].

ב-2022 כתב מלמן את התסריט לסרט והסדרה בהפקה צרפתית "מינכן 72: דם באולימפיאדה" יחד עם העיתונאי הצרפתי Mark Dugin והבמאי Philippe Saada[34].

בספטמבר 2023 פרסם מלמן סיפור קצר בשם "החבר של קלדרון", שהופיע באנתולוגיה של סיפורים בשם "שבת היתה שבת: סיפורים על אהבה, תיעוב וכדורגל" בעריכת דודו בוסי[35].

במהלך מלחמת חרבות ברזל טען כי מערכות הביטחון הקיימות רוויות באנשים המחונכים לחשוב "ביטחונית-צבאית", ולא יוכלו לתקן את מה שקלקלו. לכן קרא להקמת גוף מודיעין נוסף, שאנשיו יהיו אזרחים חכמים ובעלי ידע, שיוכלו לחשוב מחוץ לקופסאות הצבאיות[36].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול ובהם, בין השאר, פעמיים בפרס המצוינות בכתיבה של העיתונות היהודית על שם סימון רוקובר ב-1994 וב-2017 (עם שותפו לכתיבה דן רביב)[37].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו, בילי מלמן, היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דו"ח הסי-אי-אי על שירותי המודיעין והביטחון של ישראל בעריכתו ותרגומו של יוסי מלמן, זמורה ביתן מודן, 1982
  • אבו נידאל: דיוקנו של ארגון טרור. הוצאת הדר, 1984[38]
  • שותפות עוינת: הקשרים הסודיים בין ישראל וירדן (ביחד עם דן רביב), הוצאת ידיעות אחרונות, 1987[39].
  • מרגלים לא מושלמים: סיפורו של המודיעין הישראלי, (ביחד עם דן רביב), ספריית מעריב, 1990.
  • הישראלים החדשים: מבט אישי על חברה בשינוי, הוצאת שוקן, 1993.
  • שותפים לדבר מעשה: בתוככי הברית הישראלית אמריקנית (ביחד עם דן רביב), ספריית מעריב, 1994.
  • המרגלים: פרשות ריגול במדינת ישראל (ביחד עם איתן הבר), הוצאת ידיעות אחרונות, 2002[40].
  • הספינקס: אחמדינז'אד והמפתח לפצצה האיראנית (ביחד עם מאיר ג'בדנפר), ספריית מעריב, 2007[41].
  • אוטוביוגרפיה של ריצה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011[42].
  • מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין (ביחד עם דן רביב), הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
  • מרגלים לא מושלמים: המבצעים הגדולים של המוסד הישראלי, פרשות הריגול והתקלות שהדהימו את העולם (ספר חדש הנושא את שם הכותר של ספרם של מלמן ורביב מ-1990), הוצאת תכלת, 2020[43].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסי מלמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גילי איזיקוביץ, צבי בראל ויוסי מלמן זכו בפרס סוקולוב לשנת 2009, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2009
  2. ^ יוסי מלמן, האיש שלנו בתקשורת, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2011
  3. ^ יוסי מלמן, הישראלים החדשים: מבט אישי על חברה בשינוי, הוצאת שוקן, 1993, עמוד 182.
  4. ^ יוסי מלמן, "אוטוביוגרפיה של ריצה", הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמוד 113, "השתתפתי בסיור שנפל למארב מצרי של כוח קומנדו שחצה את התעלה והרג במטח אש ראשון ארבעה מאנשי הסיור. הלם שיתק אותי לשניות. לא הבנתי מה קורה סביבי. אך מהר מאוד התעשתתי. נטלתי את המקלעון, הצטרפתי לכמה מחברי שעלו על הסוללה והשיבותי יחד עמם אש לעבר המארב המצרי".
  5. ^ יוסי מלמן, "אוטוביוגרפיה של ריצה", הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמוד 113, "מאוחר יותר השתתפתי בפשיטות מעבר לגבול ללבנון ובאזור ים המלח לשטח ירדן, בפעולות שנועדו להרוג מחבלים".
  6. ^ שמונים ימים מסביב ללב, באתר TheMarker‏, (מאורכב בוייבאק מאשין)
  7. ^ יוסף פריאל, רשות השידור מסרבת להתנצל לפני משל, דבר, 1 ביוני 1978
  8. ^ נעמה כהן, "דבר" הפר את עקרון הסודיות בוועדת העורכים, חדשות, 20 במרץ 1985
  9. ^ אפי לנדאו, פעילות שמיר במוסד תיחשף בספר חדש, חדשות, 24 בספטמבר 1989
  10. ^ רמי רוטהולץ, גם אנשי המוסד הם בסך הכל בני־אדם, חדשות, 27 בספטמבר 1989
  11. ^ אפי לנדאו, הירדנים קנו זכויות לספר על המוסד, חדשות, 30 בדצמבר 1990
  12. ^ * אברהם בורג, אוטוביוגרפיה של ריצה: התהוות הישראליות המודרנית, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2011
  13. ^ ציפי שוחט, מחזה על פרשת מרכוס קלינברג יועלה בקאמרי, באתר הארץ, 21 בפברואר 2006
  14. ^ יוסי מלמן, חשד: חלק מכספי פלקון-גיידמק הופקדו בישראל, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
  15. ^ לילי גלילי ויוסי מלמן, ארקדי גאידמק נידון ל-6 שנות מאסר בצרפת, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2009
  16. ^ יוסי מלמן, האוליגרך הסודי נחשף: "הבית שלי בקיסריה הוא אולי היפה ביותר בישראל, אבל כך חייתי גם בצרפת", באתר TheMarker‏, 18 במרץ 2005
  17. ^ רותי זוארץ, ‏גאידמק: עיתונאי "הארץ" יוסי מלמן מנהל אחריי מצוד לאחר שסירבתי לקבלו לעבודה, באתר גלובס, 24 במאי 2006
  18. ^ הארץ, ביה"ד לאתיקה קיבל תלונה נגד "גלובס", באתר TheMarker‏, 21 במאי 2007
  19. ^ יצחק דנון, ‏גאידמק תובע 30 מיליון שקל מהעיתונאי יוסי מלמן: "רודף אותי כי סירבתי להעסיקו", באתר גלובס, 4 בספטמבר 2007
  20. ^ דוד אברהם‏, יוסי מלמן עוזב את עיתון הארץ, באתר וואלה!‏, 16 בפברואר 2012
  21. ^ בהשתתפות אסתי אהרונוביץ', ‏שונאים, סיפור אהבה, באתר ‏מאקו‏, 28 בנובמבר 2013
  22. ^ רועי ברק, ‏וואלה: יוסי מלמן מונה לכתב ופרשן בתחומי מודיעין, גרעין וטרור, באתר גלובס, 13 במאי 2012
  23. ^ רועי גולדנברג, ‏וואלה זימנה כ-15 עובדים לשימוע לפני פיטורים, באתר גלובס, 4 באפריל 2013
  24. ^ יוסי מלמן, סופהשבוע
  25. ^ כתבה על הסרט
  26. ^ מתוך אתר פרסי פיבודי
  27. ^ גילי איזיקוביץ, איזה מין אופי צריך כדי להיות סוכן מוסד?, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
  28. ^ יוסי מלמן, ‏מפעילי מזל"טים ישראלים סירבו לדרישות מנהליהם ומנעו פגיעה בצבא ארמניה, באתר מעריב אונליין, 13 באוגוסט 2017
  29. ^ אתר למנויים בלבד גילי כהן, עקב חקירה של משרד הביטחון, חברה ישראלית לא תוכל לייצא מל"ט מתאבד לאזרבייג'אן, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2017
  30. ^ אוריאל לוי, ‏מלחמת ארמניה-אזרבייג'ן / בשל ייצוא נשק ישראלי לאזרבייג'ן: ארמניה החזירה את שגרירה בישראל "להתייעצויות", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 2 באוקטובר 2020
  31. ^ יוסי מלמן, ‏המדור האחרון: 6 שנים וחצי, כחצי מיליון מילים ותודה אחת גדולה, באתר מעריב אונליין, 19 באוקטובר 2019
  32. ^ ציוץ של מלמן ב"טוויטר"
  33. ^ כפיר אדר, הישג ענק לעיתונאי ישראלי: הפרגון המטורף של טראמפ לאיש תקשורת מעיתון 'הארץ', באתר אייס, 28 בנובמבר 2020
  34. ^ אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, "מינכן 72: דם באולימפיאדה": גם 50 שנים לא הקהו את הטראומה, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2022
  35. ^ [1], [2]
  36. ^ אתר למנויים בלבד יוסי מלמן, 50 שנות חיסולים מוכיחות שזה לא הפתרון, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2023
  37. ^ "The 36th Annual Simon Rockower Award Winners - American Jewish Press Association". www.ajpa.org. אורכב מ-המקור ב-2017-06-21.
  38. ^ דני רובינשטיין, בין טרור לטרור - אבו נידאל - דיוקנו של אירגון טרור מאת יוסי מלמן, כותרת ראשית, 15 באוגוסט 1984
  39. ^ גד יעקבי, המלצה - ספר: "שותפות עוינת". יוסי מלמן,, חדשות, 25 באוקטובר 1987
  40. ^ סקירה: דוד ארבל, היכן שהצלחה היא גם כישלון, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2002
  41. ^ סקירה: חגי רם, אף אחד לא לוחץ עדיין על שום כפתור, באתר הארץ, 27 במאי 2007
  42. ^ סקירה: אברהם בורג, אוטוביוגרפיה של ריצה: התהוות הישראליות המודרנית, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2011
  43. ^ יוסי מלמן, כשישראל הצעירה בחשה היטב במי הנילוס, באתר הארץ, 5 במרץ 2020