אדוארד שוורדנדזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדוארד שוורדנדזה
25 בינואר 1928; מאמאטי, גאורגיה - 7 ביולי 2014; טביליסי (בגיל 86)
Eduard shevardnadze.jpg
שם בשפת המקור ედუარდ შევარდნაძე
מדינה גאורגיהגאורגיה  גאורגיה
מפלגה ארגון האזרחים של גאורגיה
בת-זוג

ננולי שוורדנדזה

נשיא גאורגיה ה-2
תקופת כהונה 199523 בנובמבר 2003
הקודם בתפקיד זוויאד גמסחורדיה
הבא בתפקיד נינו בורג'נדזה[1]

אדוארד שוורדנדזהגאורגית: ედუარდ შევარდნაძე‏; 25 בינואר 19287 ביולי 2014) היה פוליטיקאי גאורגי שכיהן כנשיא גאורגיה משנת 1995 ועד התפטרותו ב-23 בנובמבר 2003 במהפכת הוורדים. קודם להיותו נשיא גאורגיה, משנת 1985 ועד 1990, כיהן כשר החוץ של ברית המועצות תחת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב, והיה שותף למדיניות הפרסטרויקה של גורבצ'וב. מיומנויותיו הפוליטיות זיכו אותו בכינוי "השועל הלבן" ("תֶתֶרי מֶליַה"). שותפיו האמריקאים למשא ומתן, נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, נהגו לכנותו "שֶבי".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוורדנדזה נולד ב-25 בינואר 1928, בכפר מאמאתי, נפת לנצ'חותי שבמחוז גוריה בגאורגיה, באותם ימים חלק מ הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז.משפחתו מנתה חמישה ילדים - בת וארבעה בנים. אחד מאחיו, אקאקי, נהרג במלחמת העולם השנייה. אביו של שוורדנדזה, מורה במקצועו, נעצר בשנת 1937, במסגרת הטיהורים הגדולים.היה ידוע כי בצעירותו בשנות העשרים עבר מהתמיכה במנשביקים לשורות הבולשביקים. למזלו הוא שוחרר בהקדם בהתערבות קצין מהנ.ק.ו.ד., שהיה תלמידו.[2]. שונה היה גורלו של אחיין שלו ובן דוד של אדוארד, הצייר דמיטרי שוורדנדזה, שהוצא להורג באותה שנה,1937.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו היה שוורדנדזה חבר בקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטי) ובהיותו בן 20 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של גאורגיה ושל ברית המועצות. מגיל 18 היה למדריך בקומסומול. בהמשך מילא תפקיד אחראי בקומסומול המקומי בנפת אורג'וניקידזה בטביליסי בשנים 1951-1949 למד שנתיים בבית הספר שליד הוועד המרכזי של המפגלה הקומוניסטית הגאורגית. הוא טיפס באיטיות בדרגות ההיררכיה של השלטון. אף על פי שהחל לפתח קריירה במפלגה, שוורדנדזה לא נמנע ממערכת יחסים עם רעייתו העתידית, העיתונאית ננולי צאגאריאשווילי, שאביה הוצא להורג כ"אויב העם" וקשריו עימה סיכנו את מעמדו הפוליטי. בסופו של דבר נישואיו עמה בשנת 1951 לא פגעו בקידומו במפלגה. רעייתו נפטרה ב-20 באוקטובר 2004. בשנת 1952 התמנה למזכיר, אחר כך למזכיר שני והחל משנת 1953 למזכיר ראשון של ארגון הקומסומול באזור כותאיסי. בהמשך מונה למזכיר השני של הקומסומול הגאורגי ובשנים 19571961 עמד שוורדנדזה בראש ארגון זה בתור מזכירו הראשון[3] במקביל ללימודיו באוניברסיטה. אחרי שסיים את לימודי הנדסה רפואית במכללה הטכנית הרפואית בטביליסי, שינה כיוון ועבר עד שנת 1959 ללמוד היסטוריה במכון הפדגוגי ע"ש א. צולוקידזה בכותאיסי. באותה שנה הוא נבחר לחבר בסובייט העליון של גאורגיה (უზენაესი საბჭო).

בשנת 1961 פוטר שוורדנדזה מתפקיד ראש הקומסומול הגאורגי, וסולק מהפוליטבירו הגאורגי מכיוון שהעליב פקיד בכיר.[4] שוורדנדזה הועבר לתפקיד המזכיר הראשון של ועדת PCRM הגאורגית במצחתה (первым секретарем райкома Компартии Грузии в Мцхете), בה כיהן עד 1963, ולאחר מכן היה שנה אחת בעיר אחרת.

בשנת 1964 מונה שוורדנדזה לתפקיד סגן השר האחראי על הסדר הציבורי. כעבור שנה הוא מונה לשר האחראי על הסדר הציבורי, בדרגת גנרל במשטרה. הוא נודע כמי שנלחם בעזות כנגד השחיתות שהייתה נפוצה ברפובליקה. הוא פיטר ואסר אלפי פקידים. במקרה אחד דווח כי קרא לפקידים הבכירים להרים את ידיהם כדי שיוכל לראות את שעוניהם. הוא הורה להם להחזיר באופן מיידי את כל השעונים שנרכשו ביוקר בשוק השחור.[5] מאוחר יותר, בשנת 1980, הוא מצא לנכון לשוב ולהצהיר כי הכלכלה וההתפתחות הסוציאלית תלויות ב"מאבק בלתי מתפשר כנגד תופעות שליליות כמו לקיחת כסף, שוחד, מעילה בנכסי הסוציאליסטים, כוונות לצבירת רכוש פרטי, גניבה וסטייה אחרת מהנורמות של המוסריות הקומוניסטית".

מזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית של גאורגיה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שערוריית שחיתות בשנת 1972 אילצה את ואסיל מז'אוונדזה, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית, להתפטר. נפילתו זורזה על ידי שוורדנדזה, שהיה הסגן הראשון שלו והמועמד הטבעי להחליפו. שוורדנדזה, בתקופתו כמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, למעשה עמד בראש השלטון בגאורגיה הסובייטית, כפוף כמובן למנהיגות ברית המועצות.

שוורדנדזה המשיך לתקוף את השחיתות, והתמודד בצורה נחושה עם בדלנים. בשנת 1973 הוא קיבץ באבשה שבמערב גאורגיה את כל הארגונים החקלאיים תחת אותה קורת גג: כל מי שעיבד אדמה קיבל חומרי גלם והעדפה פיננסית, על פי הדוגמה ההונגרית, ניסוי שנקרא "ניסוי אבשה".[6] בשנת 1977, כחלק מהטיאטוא הסובייטי הנרחב של נושא זכויות האדם, אסר המשטר בהמהגתו מספר בדלנים גאורגים בולטים, עקב פעילות אנטי-סובייטית. ביניהם נכללו הבדלנים המובילים: מירב קוסטבה וזוויאד גמסחורדיה, שלימים יהיה לנשיא הראשון של הרפובליקה של גאורגיה שנבחר באופן דמוקרטי.

הקו הנוקשה של שוורדנדזה כנגד השחיתות משך את תשומת לבה של ההנהגה הבכירה של ברית המועצות. בשנת 1976 הוא הצטרף לוועד המרכזי (Центральный комитет) של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, מפלגת-העל שהנהיגה את ברית המועצות כולה. בשנת 1978 הוא קודם לדרגת "חבר שלא מן המניין" (ללא זכות הצבעה) בפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית . מעמדו נותר מעורפל במשך מספר שנים, אף על פי שזכה למוניטין בשל צניעותו האישית, התנזר מענידת עיטורי כבוד ונסע לעבודתו בתחבורה ציבורית כשיכול היה להשתמש בלימוזינות שסופקו לחברי הפוליטביורו.

שר החוץ של ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 צצה הזדמנות לחזור לתפקיד פעיל, כאשר שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, התפטר. מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, שליט ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, הפך אותו ב-1 ביולי 1985 לחבר מלא בפוליטביורו, וביום המחרת מינה אותו לתפקיד שר החוץ הסובייטי.[7] נאמן למשנתו מילא את סביבתו ברפורמטורים צעירים.[8]

לאחר מכן מילא שוורדנדזה תפקיד חשוב בדטאנט, שסימן את סוף המלחמה הקרה. לזכותו נזקפה העזרה בגיבוש דוקטרינת סינטרה (Доктрина Синатры),[9] שאפשרה למדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה "לעשות את זה בדרכן" ("do it their way"), לנהל מדיניות חוץ עצמאית, במקום הריסון, שהיה נהוג, לכל הליכה במסלול נפרד. כאשר החלה הדמוקרטיזציה והמהפכה לחלחל למזרח אירופה, הוא דחה את הפצרותיהם של המנהיגים הקומוניסטים המזרח-אירופאים להתערבות רוסית, וסלל את הדרך לטרנספורמציה דמוקרטית, שקטה בדרך כלל, של המדינות. הוא הודיע לחסידי הקו הנוקשה כי "זה הזמן להבין כי אף לא הסוציאליזם, ולא החברות, ולא האדיבות (בין שכנים), ולא הכבוד, יכולים להיווצר על ידי כידונים, טנקים ודם". למרות זאת, מתינותו תורגמה על ידי חלק מהלאומנים הקומוניסטים הרוסים כבגידה, והביאה לאנטגוניזם של דמויות רבות עוצמה במוסקבה. שוורדנדזה מילא תפקיד חשוב גם בנסיגת ברית המועצות מאפגניסטן.

במהלך שנות השמונים, ככל שהעמיק המשבר בברית המועצות, התגלעו חילוקי דעות מדיניים בין גורבצ'וב לשוורדנדזה. גורבצ'וב נלחם לשמר את הממשלה הסוציאליסטית ואת אחדותה של ברית המועצות, ואילו שוורדנדזה צידד בליברליזציה כלכלית ופוליטית נוספת. הוא התפטר מתפקידו בדצמבר 1990 כמחאה על מדיניותו של גורבצ'וב, כשהוא מעביר אזהרה דרמטית לפרלמנט הסובייטי: "הרפורמות חוסלו והוחבאו בשיחים. דיקטטורה מגיעה". מספר חודשים לאחר מכן, תחזיותיו השחורות התממשו בחלקן, כאשר הפיכת נפל של קומוניסטים חסידי הקו הנוקשה זירזה את נפילת ברית המועצות. בנובמבר 1991 חזר שוורדנדזה לתפקידו כשר החוץ הסובייטי, לזמן קצר. הוא התפטר עם התפרקות ברית המועצות מספר חודשים לאחר מכן. באותה שנה הוטבל שוורדנדזה לכנסייה הגאורגית האורתודוקסית האפוסטלית.[10]

נשיא גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה החדש שזה עתה נוסדה בחרה לה לנשיאה הראשון את מנהיג התנועה הלאומית, זוויאד גמסחורדיה, מדען מפורסם וסופר, שנאסר על ידי ממשלת שוורדנדזה בשנות השבעים. תקופת שלטונו של גמסחורדיה הסתיימה במפתיע בינואר 1992, כאשר הוא הואשם זמן קצר אחרי קבלת העצמאות בניסיון להשליט במדינה דיקטטורה. הוא הודח בהפיכת דמים והוכרח להימלט לרפובליקת צ'צ'ניה, רפובליקה בפדרציה הרוסית, לגבולה הצפוני של גאורגיה. שוורדנדזה מונה כיושב ראש בפועל של מועצת המדינה הגאורגית ב-10 במרץ 1992, וב-11 באוקטובר של אותה שנה הוא נבחר כראש הפרלמנט. ב-5 בנובמבר 1995, כאשר הוחזרה הנשיאות, הוא נבחר ברוב של 70% מהבוחרים. הוא הבטיח תקופת כהונה שנייה ב-9 באפריל 2000, ברוב של 80%, בבחירות שנפסלו בעקבות הטענות להונאת בחירות.

כנשיא גאורגיה שוורדנדזה התמודד מול אויבים רבים, חלקם מתקופת מאבקו בשחיתות ולאומנות בתקופה הסובייטית. בשנת 1993, התפרצה מלחמת אזרחים, במערב גאורגיה, בין תומכי גמסחורדיה לשוורדנדזה, והסתיימה בהתערבות רוסית לצידו של שוורדנדזה, ומותו של הנשיא לשעבר גמסחורדיה, ב-31 בדצמבר של אותה שנה. שני ניסיונות התנקשות התרחשו כנגד שוורדנדזה, האחת באוגוסט 1995 והשנייה בפברואר 1998, שבה האשימה ממשלתו את שרידי מפלגתו של גמסחורדיה. בסוף 1993 פתחו הבדלנים האבחזים, במלחמת אבחזיה, והשתלטו על רוב שטחו של האזור האוטונומי שלהם. כמו כן, התמודד שוורדנדזה עם הבדלנים בדרום אוסטיה. שני הקונפליקטים גבו את מותם של 10,000 איש. יש הרואים בעימות הפנימי בין הזוויאדיסטים ותומכי שוורדנדזה ובעימות בין הממשל המרכזי הגאורגי והבדלנים באבחזיה ובדרום אוסטיה, מלחמה אחת, המכונה מלחמת האזרחים של גאורגיה.

המלחמה ברפובליקה הרוסית של צ'צ'ניה בגבולה הצפוני של גאורגיה, הביאה לחיכוך ניכר עם רוסיה, שהאשימה את שוורדנדזה בנתינת מקלט לכוחות הגרילה הצ'צ'נים, והגיבה בתמיכה גלויה בבדלנים מגאורגיה. חיכוך נוסף נגרם גם בעטייה של מערכת היחסים הקרובה בין שוורדנדזה לארצות הברית, שראתה בו משקל נגד להשפעה הרוסית במיקום האסטרטגי של עבר הקווקז. תחת ניהולו הפרו-מערבי של שוורדנדזה, הפכה גאורגיה לבעלת ההשפעה העיקרית של ארצות הברית, ונהנתה מסיוע זר ומסיוע צבאי. בשנת 2002 נשלחו 200 מדריכי צבא אמריקנים כדי לקדם את שיתוף הפעולה במלחמה בטרור.[11] גאורגיה חתמה גם על הסכם שותפות אסטרטגית עם נאטו, והכריזה על כוונתה להצטרף לנאטו ולאיחוד האירופי. ייתכן כי המהפכה הדיפלומטית הגדולה ביותר שלו הייתה להבטיח את השתתפותה של גאורגיה בפרויקט הענק לבניית צינור נפט מאזרבייג'ן לטורקיה.[12]

באותו זמן סבלה גאורגיה קשות מפשיעה ושחיתות,[13] שהשתתפו בהם לעתים קרובות פקידים בכירים ופוליטיקאים מקושרים היטב ליועציו הקרובים של שוורדנדזה, ובכללם בני משפחתו. משקיפים חיצוניים העריכו שהמעגל הפנימי של שוורדנדזה חולש על 70% מכלכלת גאורגיה. אשתו הייתה עורכת ועיתונאית של אחד מהעיתונים הגדולים בגאורגיה, בתו הייתה במאית של סטודיו לסרטי טלוויזיה וחתנו ייסד את אחת מחברות הסלולר המובילות במדינה. שוורדנדזה עצמו לא נהנה מעוצמה זו באופן פומבי, אך הואשם על ידי גאורגים רבים בהגנה על תומכי שחיתות. כתוצאה מכך גאורגיה זוהתה כאחת המדינות המושחתות ביותר באותה עת. בסופו של דבר, אפילו תומכיו האמריקנים מאסו בתמיכה הכספית שניתנה על ידם לגוף המזוהה עם שחיתות שלטונית.

נפילתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת הוורדים
הפגנות מול בנין עיריית טביליסי בכיכר החירות

ב-2 בנובמבר 2003 נערכו בגאורגיה בחירות פרלמנטריות, שהואשמו כבחירות בלתי הוגנות על ידי משקיפי בחירות בינלאומיים וכן על ידי האו"ם וממשלת ארצות הברית. כתוצאה מכך התלהט זעם בין הגאורגים, כשהם מובילים להפגנות גדולות בבירה טביליסי ובמקומות נוספים. ב-21 בנובמבר של אותה שנה חדרו המפגינים לפרלמנט של גאורגיה, במושב הראשון של הפרלמנט החדש, כשהם מכריחים את הנשיא שוורדנדזה לברוח עם שומרי ראשו. מאוחר יותר הכריז שוורנדזה על מצב חירום והתעקש לא לפרוש.[14]

חרף המתיחות הגואה, שני הצדדים הכריזו באופן פומבי על רצונם להימנע מאלימות כלשהי, במיוחד בהתחשב בהיסטוריה התוססת של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. נינו בורג'נדזה, יושבת ראש הפרלנט הגאורגי, אמרה כי היא תפעל כנשיאה בפועל עד שיימצא פתרון למצב. מנהיג האופוזיציה, מיכאיל סאקשווילי הצהיר כי הוא יהיה ערב לביטחונו של שוורדנדזה ויתמוך בחזרתו לפרלמנט בתנאי שיבטיח להכריז על בחירות מחודשות לנשיאות.

ב-23 בנובמבר 2003, נפגש שוורדנדזה עם מנהיגי האופוזיציה מיכאיל סאקשווילי וזוראב ז'ווניה, כדי לדון עימם במצב. הפגישה אורגנה על ידי שר החוץ הרוסי, איגור איבנוב.[15] לאחר הפגישה הכריז שוורדנדזה על התפטרותו,[16] ועל רצונו למנוע מאבק שיביא לשפיכות דמים "כך שכל זה יכול להסתיים בדרכי שלום וללא שפיכות דמים וללא קורבנות". למרות זאת ההשערה הייתה כי סירובם של הכוחות המזוינים של גאורגיה לאכוף את מצב החירום, הייתה הסיבה העיקרית להתפטרות. ביום למחרת הוא טען כי התכוון להתפטר ביום הקודם, שעות לפני שהתפטר בפועל אבל פמלייתו עיכבה אותו.[17]

גודל השפעתם של כוחות זרים במפלתו של שוורדנדזה אינו ידוע, אך לאחר התפטרותו נודע שרוסיה וארצות הברית שיחקו בכך תפקיד ישיר. מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאוול, היה בקשר קבוע עם שוורדנדזה במהלך המשבר שפרץ בעקבות הבחירות, ועודד אותו להתפטר ולסגור את המשבר בדרכי שלום. שר החוץ הרוסי, איגור איבנוב, טס לטביליסי לבקר את ראשי האופוזיציה ושוורדנדזה, הוא אירגן, ב-23 בנובמבר, מפגש בין סאקשווילי וזוראב ז'ווניה. לאחר מכן ערך ביקור במחוז האוטונומי אג'ריה, כדי להתייעץ עם המנהיג האג'רי אסלן אבשידזה, שתמך בשוורדנדזה.

נישול שוורדנדזה הביא לחגיגות, שתייה וריקודים, גדולות, של אלפי אנשים, בכיכר החירות בשדרות רוסתוולי שבטביליסי. המפגינים קראו למחאתם ותוצאותיה - מהפכת הוורדים, המזכיר את הפלת הממשלה הסובייטית במהפכת הקטיפה שהתרחשה בצ'כוסלובקיה בשנת 1989. משקיפים ציינו את הדמיון בין ההפיכות שהתרחשו ברפובליקה הפדרטיבית של יוגוסלביה בראשות הנשיא סלובודן מילושביץ' בשנת 2000, שהוכרח להתפטר בעקבות הפגנות גדולות. ההקבלה ליוגוסלביה התחזקה כאשר התגלה כי המכון לחברה פתוחה של ג'ורג' סורוס ארגן קשר בין האופוזיציה הגאורגית ולבין תנועת אוטפור (!Отпор, התנגדות!), שהייתה הגורם להפלת מילושביץ.[18] פעילי אוטפור סיפרו לאופוזיציה הגאורגית באשר לשיטות שהם השתמשו כדי להביא לתסיסה עממית כנגד מילושביץ'. על פי העורך הראשי של העיתון "השליח הגאורגי", זאזא גאצ'צ'ילאדזה, "באופן כללי הייתה מקובלת הדעה הציבורית כי מר סורוס הוא האדם שתיכנן את נפילת שוורדנדזה. המוסד לדיווח על שלום ומלחמה (Institute for War & Peace Reporting)[19] מדווחת ב-28 בנובמבר, ראיון, בשיתוף עם העיתונות המקומית, עם שוורדנדזה, תחת הכותרת "שיחה עם כעס", על המזימה של "גופים מערביים לא מוגדרים" להביא לנפילתו. הוא אמר כי הוא לא האמין הנהגת ארצות הברית מעורבת.

הממשלה הגרמנית הזמינה את שוורדנדזה לחיות בגרמניה, שם הוא עדיין מוערך במידה רבה, על שום התפקיד שמילא כאחד מראשי האדריכלים הסובייטים של איחוד גרמניה בשנת 1990. שוורדנדזה בראיון עמו סיפר כי "פעם אמר לי ראש עיריית ברלין שגאורגי אחד חילק את גרמניה, וגאורגי אחר איחד אותה". ידיעות לא מאושרות מציינות כי משפחתו קנתה וילה בעיר הנופש באדן-באדן.[20] למרות זאת, הוא סיפר לטלוויזיה הגרמנית, ב-24 בנובמבר, כי "למרות שאני אסיר תודה להזמנה מהצד הגרמני, אני אוהב את ארצי מאוד ולא אעזוב אותה". עם פרישתו הוא החל לכתוב את זיכרונותיו .

שוורדנדזה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיו של שוורדנדזה עם ישראל ועם העם היהודי היו יחסי חיבה מיוחדים.

אילו הייתי רוצה לעזוב את גאורגיה, הייתי עובר לישראל. יש לי הרבה חברים בכל העולם, אבל המדינה שלכם תופסת מקום מיוחד בלבי, ואני לא מפסיק להתפעל ממנה. יש לי אהבה ענקית וכבוד כלפי העם היהודי

– שוורדנדזה, לאחר התפטרותו מנשיאות גאורגיה, בראיון לעיתון ישראלי[21]

בהיותו שר החוץ הסובייטי, נפגש שוורדנדזה עם שמעון פרס,[22] ותמך ביצירת קשרים דיפלומטיים עם ישראל (שהיו מנותקים אז),[23] בשנת 1989 כאשר מוסקבה מתחה ביקורת על האינתיפאדה קבע שוורדנדזה מדיניות חדשה ביחס להגירת יהודי ברית המועצות,[24] שהקלה על עליית יהודי ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, מה ששיפר את מערכת היחסים הרוסית-ישראלית.[25] באותה תקופה הוא גילה מעורבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני,[26] קיים שיחות עם משה ארנס, שמעון פרס ויצחק שמיר, ולחץ עליהם להסכים לוועידה בינלאומית.[27] בהיותו נשיא גאורגיה היה במערכת יחסים קרובה עם ראשי היהדות בגאורגיה ועם אישים ישראלים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הפוליטית של שוורדנדזה מלאה סתירות: עלייתו לשלטון הייתה תוצר המערכת הסובייטית, אשר לימים נוטרלה על ידו; מאבקו בשחיתות הפוליטית היה בין מאפייניו העיקריים, אך עם עלייתו לשלטון נעשה שימוש בשיטות מושחתות לתמיכה במעמדו; כהונתו כשר חוץ בברית המועצות לוותה בהכרה בינלאומית במדיניותו הליברלית, אך בארץ מוצאו לא ניכרו רשמי פופולריות; שלמותה הטריטוריאלית של גאורגיה נשמרה מול הלחצים הבדלניים החזקים, אבל אכיפת סמכותו לוותה בקשיים בחלקים גדולים במדינה; בתפקידיו השונים ניתן בסיס לייסוד חברה אזרחית מתפקדת, אך השמירה על כוחו נעשתה באמצעות זיוף תוצאות הבחירות.

כאשר הצטרף שוורדנדזה למועצה הגאורגית בשנת 1992, לאחר התוצאות הכאוטיות של ההפיכה כנגד זוויאד גמסחורדיה, מועמדותו הוצגה על ידו כטובה ביותר להובלת גאורגיה דרך הקשיים הצפויים לתחייה המחודשת של עצמאות לאומית. נוסף לזה, נראה שהשתכנע כי האינטרסים שלו ושל גאורגיה זהים, ובכך הצדיק את השימוש בשיטות חסרות המצפון מתוך אמונה כביכול שגאורגיה לא תסתדר בלעדיו. נפילתו פתחה בפני גאורגיה תקופה של אי-וודאות פוליטית. אחד ההיבטים החיוביים, בעיני משקיפים רבים, הייתה העובדה כי תחת שליטתו נוצרה חברה אזרחית נמרצת, שהייתה מסוגלת להתמודד בצורה טובה יותר באתגרים יחסית לשנות התשעים. נראה כי חלקו בשחרור מזרח אירופה ייזכר יותר מתקופת כהונתו כנשיא גאורגיה.

שוורדנדזה פרסם את זיכרונותיו במאי 2006 בשם "מחשבות על העבר והעתיד" ("ფიქრი წარსულზე და მომავალზე", "פיכּרי צארסוּלזה דא מומאבאלזֶה").

תארים, עיטורים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדוארד שוורדנדזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מונתה לנשיאה זמנית בעקבות מהפכת הוורדים עד לקיום בחירות חדשות שבהן זכה מיכאיל סאקשווילי
  2. ^ רולנד גריגור סאני, "יצירת האומה הגאורגית" ("The Making of the Georgian Nation"), עמ' 328-329
  3. ^ מקגריפית אקדל מלווין א. גודמן, "מלחמות שוורדנדזה", עמ' 297
  4. ^ מקגריפית אקדל מלווין א. גודמן, "מלחמות שוורדנדזה", עמ' 10.
  5. ^ דון אוברדורפר, מהמלחמה הקרה לעידן החדש: ארצות הברית וברית המועצות, 1983-1991, עמ' 120
  6. ^ כריסטין שמידט-האור, ג'ון מאן, מריה הובר ואוואלד אוסרס, "גורבצ'וב:הדרך לכוח, עמ' 202
  7. ^ מיכאל מקגוויר, פרסטרויקה והביטחון הלאומי הסובייטי, עמ' 204, באנגלית, ISBN 0815755538
  8. ^ בחורף 19841985 נפגשו שוורדנדזה וגורבצ'וב בביצ'וינתה שעל החוף הגאורגי של הים השחור, שהיה גם הדאצ'ה (מקום נופש) של גורבצ'וב, והסכימו כי "הכול הולך ונרקב". מקגריפית אקדל מלווין א. גודמן, "מלחמות שוורדנדזה", עמ' 30
  9. ^ הכינוי האנקדוטי שבו השתמש מיכאיל גורבצ'וב לתאר את המדיניות שאיפשרה למדינות ברית ורשה השכנות להגדיר את מדיניות החוץ שלהן בעצמן. השם נזכר בשירו של פרנק סינטרה, "הדרך שלי" ("My Way")
  10. ^ קולסו פאל, "Political construction sites :nation-building in Russia and the post-Soviet states" עמ' 70 ISBN 0813337526
  11. ^ סוכנויות הידיעות, חיילים אמריקנים הגיעו לגרוּזיה לאמן את צבאה, 19.5.2002, ynet
  12. ^ מתוך הנאום של נשיא מדינת אזרבייג'ן היידר אלייב בטקס החגיגי לרגל הנחת אבן-הפינה של צינור-הנפט הראשי של ייצוא באקו-טביליסי-ג'ייהאן בטרמינל סנגצ'אל הסמוך לבירת אזרבייג'ן, 18 ספטמבר 2002
  13. ^ בשנת 2003 הדרדרה גאורגיה למקום 128 במדד השחיתות העולמי המפורסם על ידי שבי"ל, הסקר הבינלאומי השנתי הנערך על ידי ארגון TI העולמי בודק רמת השחיתות לפי תפיסתם של מעצבי דעת קהל במדינות השונות. ב-2003 נמצאת פינלנד במקום הראשון מבין 133 מדינות (המדינה במקום הראשון היא המדינה בה רמת השחיתות היא הנמוכה ביותר). ישראל נמצאת במקום ה-21. שנה לפני כן, בשנת 2002 עמדה גאורגיה בדרגה של 85.
  14. ^ רויטרס, שוורדנדזה: אורה לצבא לקחת פיקוד אם מצב החירום לא יאושר בפרלמנט, באתר ynet, 22 בנובמבר 2003
  15. ^ רויטרס, שר החוץ הרוסי: סיימתי את משימת הגישור שלי בגרוזיה, באתר ynet, 23 בנובמבר 2003
  16. ^ רויטרס, שוורדנדזה הודיע רשמית: אני הולך הביתה, באתר ynet, 23 בנובמבר 2003
  17. ^ סוכנויות הידיעות, גרוזיה: הנשיא התפטר, בחירות תוך 45 יום, באתר ynet, 24 בנובמבר 2003
  18. ^ ג'ונתן ווטלאי, גאורגיה מהתעוררות לאומית למהפכת הוורדים: שינוי שהתעכב בברית המועצות לשעבר, עמ' 190, באנגלית
  19. ^ רשת צדקה תקשורתית בינלאומית המנוהלת על ידי עיתונאים בכירים, מומחי משכיני-שלום אנשי עסקים מקצועיים המתמחים באזור הספציפי. הרשת מספקת עלוני חדשות חפשיות בעלת ערך
  20. ^ על הספר המתאר את הקשר בין שוורדנדזה למאפיה, אתר רוסים בבאדן באדן, בגרמנית
  21. ^ נינו אבסדזה, טבליסי, שוורדנדזה: יש לי אהבה ענקית לישראל, באתר ynet, 30 בנובמבר 2003
  22. ^ רן דגוני, הרוסים צילצלו באמצע הקידוש, מעריב, 26 בספטמבר 1986
    אריה בנדר"איש ביטחון רוסי קפץ עלי אבל זה היה מאוחר מידי" יעקב סער משחזר את צילום הסקופ העולמי של מפגש פרס-שוורדנדזה שבוצע בניגוד להסכם, מעריב, 25 בספטמבר 1986
  23. ^ פאוול ר. פלזצ'נקו ודון אוברדורפר, שנותיי עם גורבצ'וב ושוורדנדזה: זיכרונותיו של פרשן סובייטי, עמ' 118, באנגלית
  24. ^ רוברט או. פרידמן, האינתיפדה: ההשפעה על ישראל, העולם הערבי, המעצמות, עמ' 157, באנגלית
  25. ^ רוברט או. פרידמן, המדיניות הסובייטית כלפי ישראל תחת גורבצ'וב, עמ' 67, באנגלית, ISBN 0275939936
  26. ^ נאומו של שוורדנדזה בקהיר של 23 בפברואר 1989. בסיפרו של יהודה לוקאס, הסכסוך הישראלי פלסטיני: רשומות דוקומנטריות 1967-1990, עמ' 39, באנגלית
  27. ^ ריימונד א. הינבוש ואלאסדיר דריסדל, סוריה ותהליך השלום במזרח התיכון, עמ' 194, באנגלית
  28. ^ תואר כבוד לאדוארד שוורדנדזה, הנשיא לשעבר של הרפובליקה של גאורגיה
  29. ^ אות הדמוקרטיה - אדוארד שווארדנדזה


הקודם:
זוויאד גמסחורדיה
Flag of Georgia.svg נשיא גאורגיה

19922003

הבא:
נינו בורג'נדזה