הכלאה לאחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הכלאה לאחור היא סוג של מניפולציה מלאכותית לרבייה של בעלי חיים מבויתים במטרה ליצור מחדש בעלי חיים בעלי תכונות חיצוניות (פנוטיפ) הדומות לאלה שהתקיימו אצל אבותיהם שנכחדו. למרות שפעילות של הכלאה לאחור אכן יכולה "ליצור" בעל חיים הדומה בתכונותיו החיצוניות, מתקיים באותה נישה אקולוגית ואף דומה במספר מאפיינים גנטיים לאלה של אבותיו, הרי שמאגר הגנים המקורי של בעל החיים שנכחד אינו ניתן לשחזור.

למעשה, הכלאה לאחור אינה יוצרת מחדש את בעל החיים שהוכחד אלא לכל היותר בעל חיים המזכיר בחלק ממאפייניו החיצוניים את אבותיו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הרבייה לאחור היא לשחזר את מראהו ותכונותיו החיצוניות של בעל חיים שנכחד ואשר השתמרו אצל צאצאיו המבויתים. בדרך הטבע, רק פרטים המסתגלים לשינויים בסביבתם מצליחים לשרוד ולהתרבות. בני האדם מחזקים וממשיכים להשביח באמצעות הכלאה מלאכותית תכונות נוספות המאפיינות את אותם בעלי חיים בהם נעשה שימוש תעשייתי או חקלאי. כתוצאה מכך, מאפיינים אחרים המשפיעים על ברירה טבעית אינם באים לידי ביטוי בדורות הבאים של אותם בעלי חיים שהפכו למבויתים ואלה למעשה השתנו במידה רבה בתכונותיהם הגנטיות והחיצוניות משל אבותיהם הפראיים. ההכלאה לאחור מנסה לבודד ולשמר את אותן תכונות הבאות לידי ביטוי חיצוני באמצעות תהליך רבייה מלאכותי.

במקרים רבים, המידע אודות אבות השושלת הפראית של בעל החיים מתקבל משלדים ובמקרים אחרים גם מתיאורים בכתבים וציורים היסטוריים. כלומר, בהיעדר עדות ראייה ישירה, גם צורתם החיצונית אינה ודאית. על מנת לאשר את הקרבה הגנטית בין בעל החיים המודרני לאבותיו יש צורך בבדיקה ואישור הן של הגנום המיטוכונדריאלי והן של הגנום הגרעיני.

ניתן להשיג הצלחה מסוימת בשיחזור מראהו ותכונותיו החיצוניות של בעל חיים שנכחד באמצעות הכלאה לאחור של בעלי חיים מבויתים מכיוון שפעילות ההכלאה המלאכותית שבוצעה על ידי בני האדם במשך הדורות כוונה לצורכי השבחה של תכונות מסוימות בלבד ולא השפיעה על מנגנונים גופניים אחרים כגון עיכול. בעלי חיים מבויתים רבים שימרו גם תכונות התנהגותיות שאיפיינו את אבותיהם הפראיים כגון תכונת העדריות בבקר או החברתיות אצל הכלבים וכן כושר ההישרדות כפי שהוכיחו בעלי חיים מבויתים שנמלטו או ננטשו בטבע.

שימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלאה לאחור יכולה להיות שימושית לצורכי שימור ביולוגי מכיוון שהיא יכולה לתרום להשלמת הפער האקולוגי שנוצר כתוצאה מהכחדת בעלי חיים פראיים על ידי בני האדם. ככל שתכונות העדפת תזונה מסוימת, התנהגות חברתית, עמידות מול איתני הטבע, אינסטינקטים לצורכי הגנה בפני טורפים, ציד ומראה חיצוני יהיו דומים לאלה שהתקיימו אצל האבות הפראיים, כך יש לצפות גם לתפקוד דומה לזה של אבותיהם. שחרור שלהם לטבע ימלא חלל בנישה האקולוגית ויאפשר יצירה של דינמיקה טבעית בין המינים בתוך המערכת הטבעית.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שור מזן "בקר הק"
טרפן מזן "סוס הק"
כלב מגזע טמסקאן הדומה מאד במראהו החיצוני לזאב

שור הבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונות לשיחזור שור הבר שנכחד באמצעות הכלאה לאחור של בקר הבית עלו כבר בשנת 1835 לערך. בשנות ה-20 ניסו האחים היינץ ולוץ הק (Heck) להכליא בקר מזנים מרכז אירופאים עם זני בקר מדרום אירופה. התוצאה הייתה בקר שזכה לכינוי "בקר הק" ואשר דמה במידה מסוימת לשור הבר הפראי בעיקר בצבעו ובמבנה הקרניים שלו. החל משנת 1996 נעשו ניסיונות להכלאה של בקר הק עם זנים פרימיטיביים מחצי האי האיברי, שורי קרב וזן איטלקי גדול ממדים, במטרה להגדיל את הדמיון החיצוני. התוצאה הייתה יצירת זן בשם "בקר טאורוס" אשר התקרב עוד יותר במראהו החיצוני לשור הבר. ניסיון נוסף היה להכלאה וגידול בשמורות טבע של זנים פרימיטיביים מדרום אירופה עם בקר מאזור ההיילנד בסקוטלנד.

סוס פרא אירופאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טרפן" הוא כינויו של סוס הפרא האירופי המהווה תת-מין של סוס הפרא. הפרט האחרון נכחד ברוסיה בשנת 1909. בשנות ה-40 ניסו האחים הק להכליא סוס מגזע "קוניק" פולני עם סוסי פרא ממרכז אסיה וסוסי פוני מצפון אירופה. הסוס שהתקבל מן ההכלאות הללו כונה "סוס הק". בשנים שלאחר מכן נמשכו הכלאות של סוסי הק עם גזע הקוניק עד שכיום הפכו כמעט דומים לחלוטין. ישנן טענות כי פוני מזן אקסמור החי בטבע בדרום אנגליה משמר גם הוא את תכונותיו של סוס הפרא האירופי ואף דומה במראהו החיצוני לאלה המופיעים בציורי מערת לאסקו.

זאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהזאב שהוא אביו הקדמון של כלב הבית לא נכחד הרי שתכונותיו החיצוניות היוו מטרה למספר ניסיונות הכלאה לשיפור של זני כלבים כגון "כלב הצפון האינואיטי" ו"כלב טמסקאן". כל אלה הם הכלאות של כלבים מגזעים של רועה גרמני והאסקי אשר נבחרו לצורכי השבחת תכונותיהם החיצוניות בדומה לזאבי הפרא.

קואגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקואגה היא תת-מין נכחד של הזברה, אשר הייתה מצויה בעבר במספרים גדולים במושבת הכף של דרום אפריקה ובחלק הדרומי של מדינת אורנג' החופשית. קואגת הבר האחרונה נורתה כנראה בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-19, והפרט האחרון שנותר בחיים בשבי, נקבה, מתה ב-12 באוגוסט 1883 בגן החיות ארטיס מגיסטרה באמסטרדם.

בשנת 2016, הכריזה קבוצת מדענים המכונה "פרויקט קואגה" כי הצליחו להחיות מחדש את הקואגה על ידי הכלאה סלקטיבית. לטענתם, מכיוון שהקואגה היא תת-מין של זברת-המישור, לקחו המדענים זברות מזן זה ובעזרת הכלאה לאחור הצליחו לאחר 5 דורות של צאצאים, להחיות כמה פרטי קואגה מחדש. הידיעה עוררה גם כעס בקרב מדענים, ולכן נקראו הקואגות החדשות ראו-קואגה, כדי להבדיל אותן מאבותיהן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]