הלכת בן עמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלכת בן עמי היא תקדים בתחום דיני המשפחה בישראל הקובע סף מינימלי למזונות קטין על פי ההלכה היהודית. חשיבות התקדים נעוצה בעובדה שהחוק הישראלי מפנה להלכה היהודית בקביעת מזונות קטין ששני הוריו יהודים. על פי ההלכה, חובת האב היהודי לתשלום מזונות ילדיו היהודים, הינה אבסולוטית, כלומר אינה תלויה כלל ביכולתו - או חוסר יכולתו הכלכלית של האב. האם לעומת זאת, פטורה ממזונות אלו, ללא קשר ליכולתה הכלכלית.

החובה האבסולוטית המוטלת על האב היהודי לכלכל את ילדיו היא רק עד לרמה של "צרכים הכרחיים", או "צרכיו של ילד עני", אלא שלא ההלכה, ולא החוק אינם מתרגמים צרכים אלו לסכום, ואינם מציגים דרך ברורה לחישוב הסכום.

הלכת בן-עמי, על אף שהיא מבוססת על "ידיעה כללית שיפוטית", ולא על חישוב או היסק שיפוט מובנה, הרי בהיותה הלכה מנחה של בית המשפט המחוזי, שלא נסתרה על ידי בית המשפט העליון, מספקת מענה ברור לשאלת גובה המזונות ההכרחיים, ופוטרת את בתי המשפט מדיון פרטני בכל מקרה ומקרה.

המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 דנה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יהודית שטופמן בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (בר"ע 001895/02). המערער, אב לקטין, ביקש להקטין את סכום המזונות עבור בנו הקטין שבית המשפט לענייני משפחה של מחוז תל אביב קבע שעליו לשלם. הוא טען שכושר ההשתכרות שלו נמוך ואילו לאימו של הקטין יש מקורות הכנסה משלה. המשיבה, אימו של הקטין שיוצגה על ידי עורך דין יעקב בלס, טענה שעל פי דין על האב לספק את צרכיו הבסיסיים של הילד שכן זו חובתו כאב לפי הדין העברי. כמו כן היא טענה שכושר ההשתכרות שלו מאפשר לו לעמוד בתשלום המזונות. כבוד השופטת שטופמן דחתה את הערעור וקבעה שעל האב לשלם מזונות עבור ילדו.

לגבי הסכום כתבה השופטת בפסק הדין ש"צרכיו ההכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות ושהם בידיעה הכללית השיפוטית, עומדים על סך של 1,150 ₪, ללא הוצאות מדור וללא הוצאות גן".[1]

הקידומת אשר הוסיפה שטופמן לקביעתה, "הלכה פסוקה היא שצרכיו ההכרחיים של קטין", מעידה שלא הייתה בכוונתו של בית המשפט ליצור תקדים, כי אם לתעד הלכות קודמות. אולם, פסק הדין אינו מפנה להלכות כאלו.

משמעות הלכת בן עמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק בישראל, המבוסס על הדין העברי, אב חייב במזונות ילדיו. חובה זו איננה תלויה בהכנסה שלו, ועליו לדאוג לצורכי ילדיו ללא קשר למצבו הכלכלי. הלכת בן עמי למעשה קובעת שישנו רף תחתון לסכום המזונות שבית המשפט פוסק לקטין ומגדירה מהי העלות של הצרכים הבסיסיים של הילד: בכל מקרה הסכום הזה לא יפחת מהרף התחתון, אבל הוא יכול להיות גבוה יותר. הסכום המינימאלי מבטא את צורכי הקטין אשר אינם זקוקים להוכחה; צרכים הכוללים ביגוד, הנעלה, מזון וכיוצא בזה. אם ישנם צרכים אחרים הרי שיש להוכיח את קיומם ובאם יתמלא תנאי זה, בית המשפט עשוי לפסוק סכום מזונות גבוה יותר, בהתאם לצורכי הקטין. הרף המינימאלי הוא הסכום שנקבע על ידי השופטת שטופמן כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן: בשנת 2014 הוא עומד על כ-1250 ₪.

סכום זה איננו כולל הוצאות מדור – דהיינו הוצאות על מגורים והוצאות הכרוכות באלו, כגון ארנונה, ועד בית וכדומה – והוצאות חינוך; הוצאות אלו מחושבות בנפרד וללא קשר לצרכים הבסיסיים של הקטין. כמו כן, במקרים שבהם לקטין ישנן הוצאות נוספות עקב מצב בריאותי מיוחד – הוצאות אלה אינן נכללות בצרכי הבסיס של הקטין.

השימוש בהלכת בן עמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלכת בו עמי יש השלכות על דיונים רבים בתהליכי גירושין שבהם יש לפסוק את גובה מזונות הקטינים. גם כאשר נידונות תביעות אבהות ומזונות הרי שההלכה הזו משמשת כבסיס לקביעת רף המינימום של המזונות שייפסקו לקטין. הסטיות מהלכה זו הן נדירות ביותר, אך הן אפשריות. כך, למשל, בשנת 2011 פסק בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא סכום מזונות נמוך יותר בגלל כושר ההשתכרות הנמוך של האב והעובדה שהוא משלם מזונות עבור ילד מאישה נוספת.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך פסק הדין של השופטת באתר פסקדין
  2. ^ לראשונה זה שנים: בית המשפט הוריד דמי מזונות בכשליש, באתר גלובס, 11 במאי 2011