ידיעה שיפוטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ידיעה שיפוטית היא עובדה שלגביה יש לשופט היושב בדין ידע כללי, ולכן הוא רשאי להשתמש בו בלי שמישהו מהצדדים יביא ראיות לנכונותה של עובדה זו.

כלל מקובל בדיני הראיות הוא שצד הטוען לקיומה של עובדה מסוימת נדרש להביא הוכחה לכך, למשל באמצעות עדות. חריג לכלל זה הוא עובדה הנכללת בידיעה השיפוטית, שהיא בגדר "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" בהיותה חלק מהידע הכללי שאין לפקפק בו. פרופ' אליהו הרנון מנה שלוש קטגוריות שבהן יסתמך בית המשפט על ידיעה שיפוטית:

"(א) עובדות ברורות הידועות לכל אדם סביר גם ללא עיון במקורות כלשהם;
(ב) עובדות הניתנות לבירור ולקביעה מדויקת על ידי היזקקות מהירה ונוחה אל מקורות אשר אינם שנויים במחלוקת;
(ג) עניינים הכלולים במסגרת ה'דין', אשר לגביו מורה החוק החרות שהוא כמפורסמות שאינן צריכות ראיה".[1]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 57ב לפקודת הראיות קובע במפורש כי "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת" (קודם להכללתו בפקודת הראיות הופיע כלל זה בפקודת הפרשנות). בנוסף לכך, ידיעה שיפוטית כוללת עובדות פשוטות, כגון מספר הימים בחודש, אך גם עובדות פשוטות פחות שקל לבררן ואין חולק עליהן. כך, למשל, בפסק דין שעסק בחנות שנמצאה במרכז המסחרי של ירושלים בשנת 1947 ציין השופט כי "ישנה כאן ידיעה משפטית judicial notice כי אין אפשרות לגשת למרכז המסחרי, בו נמצאת החנות, מאז 3.12.1947"[2] (זאת בעקבות ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא שבאה לאחר החלטת החלוקה). מקורו של חריג זה במשפט המקובל, שבו הוא קיים מאז המאה ה-13.

הידיעה השיפוטית אינה כוללת מומחיות אישית של השופט, בנושא שאינו נחלת הכלל. בערעור על פסק דין שבו ציין השופט: "סבורני שאני רשאי להשתמש בידיעתי האישית ובנסיוני בענייני נגרות" קבע שופט בית המשפט העליון משה לנדוי: "מומחיותו של השופט המלומד במקצוע הנגרות כבודה במקומו מונח, אך כשלעצמי אני סבור שאסור היה לו להשתמש בידיעתו האישית בעניין זה, שאינו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה".[3]

גבולותיה של הידיעה השיפוטית נתונים לעיתים במחלוקת. כך נדרש בית המשפט להכריע האם קיומו של סניף של בנק הפועלים במחוז הצפון הוא בגדר ידיעה שיפוטית. השופט יורם דנציגר פסק כי: "קיומו של סניף כלשהו של הבנק המבקש – שהוא אחד הבנקים הגדולים במדינה ולו סניפים רבים הפרוסים בכל רחבי הארץ – במחוז הצפון, הוא עובדה ברורה הידועה לכל אדם סביר ללא צורך בבירור" והוסיף: "הבנק המבקש, אשר לו עשרות סניפים, מפעיל אתר אינטרנט נגיש לכל הכולל אפשרות מהירה לאיתור סניפיו לפי שם ישוב ולפי אזור גאוגרפי. לפיכך גם אם לא נוכל לומר, כי עובדת קיומו של סניף בנק במחוז הצפון היא עובדה הידועה לכל אדם סביר, הרי שהיא ניתנת לבירור מיידי ומדויק ועל כן היא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט."[4]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית מוסדרת הידיעה השיפוטית בכללי הראיות הפדרליים (אנ') שאומצו גם על ידי רבות ממדינות ארצות הברית. בשנת 1858 טען עד במשפט רצח שהסתייע באור הירח לשם צפייה באירועי הרצח. עורך הדין אברהם לינקולן (לימים נשיא ארצות הברית), שהגן על הנאשם במשפט זה, סתר את העדות בהשתמשו בידיעה השיפוטית שבזמן הרצח אור הירח לא נראה, ובכך הביא לזיכוי הנאשם.[5] בשנת 1981 בית המשפט העליון של מחוז לוס אנג'לס התבסס, במשפט של מל מרמלשטיין נגד המכון לסקירה היסטורית, על ידיעה שיפוטית של העובדה שיהודים הושמדו בתא גזים במחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין בקיץ 1944.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]