פסק דין ירדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הלכת ירדור)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ערך יש להרחיב את הערך, להתאים למבנה המקובל בוויקיפדיה ולהוסיף מקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בפסק דין ירדור, או בשמו המלא, ע"ב 1/65 יעקב ירדור ואחרים נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, בשנת 1964, דן בית המשפט העליון בשאלת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה מלהתמודד בבחירות לכנסת, ובמסגרת זו קבע מהי זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמעוניין לפגוע בעצם קיומה של המדינה, ומהו האיזון בין החופש להיבחר לבין הרצון לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ראשית הפרשה בכך שוועדת הבחירות המרכזית סירבה לאשר את "רשימת הסוציאליסטים", שהגישה את מועמדותה לכנסת השישית, בטענה שהיא התאגדות בלתי-חוקית, הואיל ויוזמיה שוללים את שלמות מדינת ישראל ואת עצם קיומה. יו"ר הוועדה, השופט משה לנדוי, הודיע על כך לרשימה. הוא ביסס טענה זו על כך שחמישה מתוך עשרת מועמדי הרשימה היו חברים בארגון "אל ארד", אשר ניסה לפני כן להירשם לפי חוק האגודות העות'מאני ובקשתו זו נדחתה על ידי הממונה על מחוז חיפה ומאוחר יותר גם על ידי בית המשפט העליון[1], ואשר הוכרז על ידי שר הביטחון כארגון בלתי-חוקי על סמך תקנות ההגנה (שעת חירום).

לפני הפנייה להתארגן בתור אגודה הייתה פנייה לרשם החברות לרשום חברה בשם "אל-ארד בע"מ" ורשם החברות סירב לרשמה, אך בית המשפט העליון חייב אותה לרשמה. אחד מחברי הוועדה אף טען כי התנועה קבלה עצה מרדיו קהיר לרכוש חסינות פרלמנטרית כדי שלא יוכלו לרדוף אותה.

חברי התנועה הגישו לבית המשפט העליון ערעור על החלטת ועדת הבחירות המרכזית. טענתם המרכזית הייתה שאין לוועדה סמכות חוקית לפסול אותם אלא בשל סיבות טכניות, ולפיכך עצם פסילתם היא מעשה לא-חוקי. לעומת זאת, טען משה בן זאב, היועץ המשפטי לממשלה, שייצג את ועדת הבחירות המרכזית, שרשימה זו שמה לעצמה למטרה לחתור תחת עצם קיומה של מדינת ישראל, ומשום כך יש למדינה מלוא הזכות לפסול אותה מלהתמודד בבחירות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שניים מול אחד: הנשיא שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן תמכו בדעתו של השופט לנדוי כיו"ר ועדת הבחירות ובהחלטת הוועדה לפסול את הרשימה, ופסקו שלוועדת הבחירות המרכזית ישנה הסמכות לפסול רשימות אף בהיעדר חקיקה מפורשת בנושא במקרה קיצוני של שלילת עצם קיומה של המדינה, בעוד השופט חיים כהן קיבל את הערעור בדעת מיעוט וטען ש"אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק".

בשנת 1984 פסק בית המשפט העליון, ובראשו הנשיא מאיר שמגר, בפס"ד ניימן הראשון (ע"ב 2/84) שהלכת ירדור אינה חלה על רשימות השוללות את אופיה הדמוקרטי של המדינה (בהתייחס לרשימת כ"ך) ושאין להרחיבה. בית המשפט קרא לכנסת לקבוע בחוק אילו רשימות ניתן לפסול. בעקבות זאת, חוקק סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, ובשנת 1988 פסק הנשיא שמגר בפס"ד ניימן השני (ע"ב 1/88), בהסכמת חמשת חברי ההרכב, שיש לפרש סעיף זה באופן מצמצם, אך שניתן לפסול על פיו את רשימת כ"ך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]