משה לנדוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה לנדוי
Mechira Pumbit - Moshe Landau.jpg
לידה 29 באפריל 1912
דנציג
פטירה 1 במאי 2011 (בגיל 99)
ירושלים
תאריך עלייה 1933
השכלה אוניברסיטת לונדון
השתייכות
תקופת כהונה 193829 באפריל 1982
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות
פרסים והוקרה פרס ישראל למשפט

משה לַנְדוי (מבוטא: לנדאו, 29 באפריל 1912, דנציג, גרמניה1 במאי 2011, ירושלים, ישראל) היה שופט ישראלי, שופט בית המשפט העליון בין השנים 19531982 ונשיאו החמישי. מחברי ועדת אגרנט וחתן פרס ישראל בתחום המשפט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה לנדוי נולד בעיר דנציג שבפרוסיה, מזרחית לגרמניה (כיום פולין). אביו, יצחק ארוין, היה רופא ועסקן ציוני. ב-1930 סיים לנדוי את לימודיו בבית הספר התיכון בעירו, והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת לונדון. ב-1933 קיבל תואר בוגר במשפטים, ובאותה שנה עלה לארץ ישראל עם משפחתו. הוא עבר את מבחני ההסמכה לעורכי דין זרים בשנת 1934[1] והוסמך כעורך דין בשנת 1937[2]. ב-1937, נישא ללאה דוּכָן, בתו של המשפטן ואיש הציבור, ד"ר משה דוכן. לאחר מכן עבד במספר משרדי עורכי דין בארץ ישראל. בין היתר, סייע לניסוח עמדת הסוכנות היהודית בוועדת פיל. ב-1940, בגיל 28, נתמנה על ידי השלטון המנדטורי כשופט בית משפט השלום בחיפה, והחל ללמוד ערבית למען התפקיד. ב-1948, לאחר קום המדינה, מונה לשופט בית המשפט המחוזי בחיפה. במאי 1951 נתמנה במינוי זמני לבית המשפט העליון[3]. לשופט בית המשפט העליון התמנה ב-29 בדצמבר 1953, וב-14 בספטמבר 1976 מונה למשנה לנשיא. ב-5 במרץ 1980 מונה לנשיא בית המשפט העליון, וכיהן בתפקיד עד פרישתו לגמלאות ב-29 באפריל 1982. במשפט אייכמן, שהתקיים בשנת 1961, היה לנדוי אב בית הדין.

ב-1962 ישב בהרכב שהפך את החלטתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות ("הצנזורה") לפסול להקרנה יומן קולנוע שכלל קטעים המראים אלימות משטרתית בעת פיזור הפגנה. הנימוק לאיסור על ידי המועצה, היה שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". בהחלטה (בג"ץ 243/62) נקבעו כללים לחופש הביטוי בישראל[4]. ב-1969 ישב בהרכב שביטל לראשונה חוק של הכנסת - חוק מימון מפלגות, מכיוון שסתר את עיקרון השוויון[5]. במאי 1973 קיבל את נימוק שיקולי הביטחון ופסק נגד קבוצת תושבים בדווים שנושלו מביתם בפתחת רפיח (שם הוקמה העיר ימית). ב-1979 פסק נגד הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלות אלון מורה[6].

היה יו"ר הראשון של הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם שהוקמה ב-1963. בתפקיד זה נשא עד לשנת 1970. היה יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת השישית ב-1965 ובתפקיד זה המליץ לוועדה לדחות את בקשתה של "רשימת הסוציאליסטים" של אנשי אל ארד להשתתף בבחירות, בנימוק שחבריה שוללים את קיום מדינת ישראל, על אף העדר הוראת חוק מפורשת המאפשרת זאת, והוועדה קיבלה את המלצתו. הדבר הוביל לפסק דין ירדור, שהכשיר את המהלך וקבע תקדים באשר לזכות הדמוקרטיה להתגונן.

לנדוי היה חבר בוועדת אגרנט (1973), שהוקמה בעקבות ליקויי מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1987 עמד בראש ועדת לנדוי, שבדקה את נוהלי העבודה של שירות הביטחון הכללי בעקבות פרשת עיזאת נאפסו. על פי המלצת הוועדה, אושרה הפעלת לחץ פיזי מתון כשיטת חקירה ונקבע כי יש לפקח פיקוח הדוק על השימוש בו.

לנדוי דגל בגישה מצמצמת בראייתו את מרחב הפרשנות של החוק על ידי השופט. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק-הדין בעניין דפי זהב נגד רשות השידור (בג"ץ 389/80, ניתן ב-10.11.80), שם התנגד בדעת מיעוט להחדרה למשפט הישראלי של מבחן הסבירות, בפסק הרוב שהוביל אהרון ברק. היה ידוע בביקורתו על גישות האקטיביזם השיפוטי והביקורת החוקתית של ברק, אותה ביטא בכתבי-עת משפטיים, בוועדות הכנסת ובראיון ל"הארץ" בשנת 2000, שבו אמר: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים."

בשנים 19561962 ובשנים 19651966 עמד בראש הוועד המנהל של הטכניון ובהמשך אף מונה לסגן יושב ראש הוועד. כיהן כחבר בבית המשפט הבינלאומי לבוררות בהאג וכסגן יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה.

בשנת 1982 הוענק לו פרס צלטנר וב-1991 זכה בפרס ישראל בתחום המשפט.

ב-12 באפריל 2003 פרסם ב"מעריב" מאמר חריף נגד החלטת ראש הממשלה אריאל שרון, לאמץ את תוכנית "מפת הדרכים": "החלטת הממשלה לאשר את מפת הדרכים סותמת את הגולל על מעמדה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית והופכת אותה לעושת רצון אדוניה האמריקניים ואת שרון ל"פודל של פאוול"."

לנדוי נפטר בביתו שבירושלים יומיים לאחר יום הולדתו ה-99, ב-1 במאי 2011, כ"ז בניסן תשע"א, והותיר אחריו 3 בנות. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]