לדלג לתוכן

שמעון אגרנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמעון אגרנט
Schimon Agranat
לידה 5 בספטמבר 1906
ארצות הבריתארצות הברית לואיוויל, קנטקי
פטירה 10 באוגוסט 1992 (בגיל 85)
ישראלישראל ירושלים, ישראל
תאריך עלייה 1930
מקום קבורה ישראלישראל בית הקברות סנהדריה, ירושלים
השכלה בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא בית המשפט העליון ה־3
18 במרץ 19655 בספטמבר 1976
(11 שנים)
ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון ה־3
29 בפברואר 196018 במרץ 1965
(5 שנים)
תחת נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן
שופט בית המשפט העליון
דצמבר 19485 בספטמבר 1976
(כ־27 שנים)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
פרס ישראל (1968) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כיכר השופט אגרנט בירושלים

שמעון אַגְרָנָט (5 בספטמבר 190610 באוגוסט 1992) היה הנשיא השלישי של בית המשפט העליון. אגרנט כיהן כשופט בבית המשפט העליון במשך 27 שנים, וכתב מספר פסקי דין משמעותיים שעיצבו את דמותו של בג"ץ בשנותיו המוקדמות. לימים גם כן ניהל את האגודה לזכויות האזרח.

אגרנט, יליד ארצות הברית, היה בן למהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית ולמד משפטים באמריקה לפני שעלה ארצה. לאחר שעלה היה עורך דין פרטי בימי המנדט הבריטי, התמנה לשופט בבית משפט השלום ובהמשך לבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא התמנה לכהן כשופט בבית המשפט העליון זמן קצר לאחר קום המדינה, וכיהן 17 שנים כשופט ועוד 11 שנים כנשיא בית המשפט העליון. בשנותיו בבית המשפט העליון כתב אגרנט פסקי דין רבים אשר דנו בשאלות מכריעות והרות גורל (כהרשעתו של אדולף אייכמן), ושימש אב בית דין במשפטים רבים אשר עיצבו את דמותה המשפטית של מדינת ישראל. בין פסקי דינו הנודעים בג"ץ קול העם (הדן בחופש הביטוי) ובג"ץ ירדור (הדן בדמוקרטיה מתגוננת). בנוסף, אגרנט היה מי שכתב את פסקי דין הרוב במשפט מחתרת צריפין ובערעור של משפט קסטנר לעליון. תחום ההתמחות שלו היה במשפט פלילי, ומכאן שהייתה לו השפעה רבה גם על תחום זה במהלך כהונתו ארוכת השנים כשופט בכיר. אגרנט עמד גם בראשות שתי ועדות חקירה ממלכתיות: ועדת אגרנט להבהרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ב-1962 וועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים.

הביוגרפית של אגרנט, ד"ר פנינה להב, כתבה על אגרנט שהוא: "נמנה עם האבות המייסדים של המשפט הישראלי, עם בעלי החזון הציוני שהקדישו את חייהם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אגרנט היה מעורב כמעט בכל הסוגיות הבוערות שעצבו את החברה ואישיותו והשקפת עולמו הותירו את חותמן על הזהות הקולקטיבית הישראלית[1]."

ילדות, נעורים ולימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרנט נולד בלואיוויל שבמדינת קנטקי, בארצות הברית, בט"ו באלול ה'תרס"ו, 1906, הבכור מבין שני אחים, לד"ר אהרון יוסף אגרנט (1881–1946), יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בישראל ופעיל ציוני[2], ולפנינה בת שמעון שניצר. הוריו היגרו לארצות הברית מחיסלוויצ'י שברוסיה זמן קצר לפני לידתו. אביו ואמו נישאו לאחר שהסכים אהרון לבקשת משפחתה של פנינה שיצטרף אליהם במסע הגירתה של המשפחה לאמריקה, והם היגרו בצל פרעות קישינב בשנת 1904[3]. אביו בא מרקע של משפחה ליטאית אך עזב את העולם החרדי האורתודוקסי בצעירותו והוקסם מתנועת ההשכלה. בבית המשפחה שמרו על אורח חיים מסורתי.

אביו התפרנס מהוראת עברית והיה ציוני שביקש לעלות לארץ ישראל. אגרנט גדל בשיקגו ולמד בבתי ספר יהודיים. הוא גדל לתודעה חברתית עמוקה, ציוני עם תחושת שייכות לארצות הברית. הוא אהד את השופט היהודי-ציוני לואי ברנדייס, הזדעזע מהקרע בתנועה הציונית בדמות העימות, על פסים תרבותיים, בין ברנדייס לד"ר חיים ויצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. כמו כן הוא הזדהה עם מאבקה של "התנועה הפרוגרסיבית" האמריקאית בהנהגתו של הסנאטור רוברט לה פולט, שהייתה לה אחיזה רבה באזור מגוריו בשיקגו[4]. כמו כן העריץ את אברהם לינקולן והצטיין בידיעת ההיסטוריה של ארצות הברית. בהיותו נער השתתף עם חבריו בהוצאה לאור מדי שנה של עלון ציוני בשם "ההרצליאני" שדן בין היתר בפערים בין היות אדם ציוני מחד ואזרח נאמן לארצות הברית מאידך[5].

בשנת 1922 הוקפץ כיתה בבית הספר וסיים את לימודיו כדי לעלות עם משפחתו ארצה. המשפחה התיישבה בתל אביב ואגרנט למד לזמן מה בגמנסיה העברית הרצליה[6]. המשפחה התקשתה להסתגל ולהתפרנס, וכעבור מספר חודשים נאלצה לרדת מהארץ ושבה לארצות הברית. כבר אז, מלימוד בבית, ידע שמעון את השפה העברית על בוריה[7]. אגרנט הצטיין בלימודי היסטוריה ופילוסופיה, ובשובו לאמריקה החל ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו. הוא הגה ללא הרף בדיונים הנוגעים לציונות, וכל מאמריו עסקו בה. אף שבבית הספר הצטיין, באוניברסיטה ציוניו היו ממוצעים והוא לא בלט. אגרנט התעניין בייחוד במשפט החוקתי, ובלימודיו נחשף בידי מרציו גם לגישת הפורמליזם המשפטי, לפיה יש להתייחס לחוק כמות שהוא שחור על גבי לבן, וגם לגישה היריבה, לפיה יש למערכת המשפטית חלק בעיצובה של החברה. אגרנט העיד שהמרצה שהשפיע עליו יותר מכל היה ארנסט פרוינד (אנ')[8].

במקביל ללימודיו באוניברסיטה אגרנט לימד עברית בבית ספר יהודי בעיר לפרנסתו[6] והיה אחראי על שיעורי העברית בבית הספר היהודי בו לימד[9]. כן היה פעיל בארגון הסטודנטים הציונים "אבוקה" בשיקגו. אגרנט התרשם לחיוב מתנועת העבודה ודרך שותפותו ב"אבוקה" עמל על חיזוק הקשרים בין סטודנטים ציונים באמריקה לבין הציונות החלוצית בארץ ישראל. כמו כן קידם דרך הארגון איסוף כספים למיזמי בנייה חלוציים בארץ ישראל המנדטורית[10]. דרך ארגון "אבוקה" התיידד עם הפעיל הציוני יצחק צ'יזיק. בשנת 1926 קיבל תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במשפטים מאותה אוניברסיטה[11]. בשנת 1929 עלו בני משפחתו, הוריו ואחיו, ארצה, מה שהגביר, לצד החדשות על מאורעות תרפ"ט, את לבטיו והאיץ על החלטתו לעלות ארצה גם כן.

עלייה ארצה, נישואים ועריכת דין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעבר את מבחני הלשכה האמריקאית וקיבל רישיון עורך דין, ולאחר שרכש לעצמו נשק אישי, אקדח, למטרות הגנה עצמית, גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה[12]. ב-10 במרץ 1930[13] הוא עלה לארץ ישראל עם הוריו על סיפון האונייה "מוריטניה"[14], עבר את מבחני ההסמכה לעורכי דין זרים באפריל 1931[15] וקיבל רישיון עריכת דין באפריל 1932[16]. את ההתמחות עשה בירושלים תחת עורך הדין מרדכי עליאש, פרקליט ידוע, ובמשרדו הכיר בכירים בפוליטיקה ובעולם המשפטים של הארץ, בהם יעקב שמשון שפירא, לימים היועץ המשפטי לממשלה הראשון ושר המשפטים של מדינת ישראל, ויצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליון[17]. בתור מתמחה מתחיל הועסק ללא שכר ונתמך לשם פרנסתו בעזרת הוריו. כאשר קיבל ותק החל גם לקבל משכורת סדירה.

לאחר סיום תקופת ההתמחות שלו החל לעסוק כעורך דין פרטי בחיפה, גם משום שהייתה מרכז ציבורי גדול וגם כדי להיות קרוב למשפחתו. אגרנט פתח משרד עורכי דין בשותפות עם יעקב הלוי בדרך יפו[18]. בין השאר עבד עבור ועד הקהילה בחיפה בסיוע לעולים שנכנסו לארץ ישראל נגד חוקי המנדט הבריטי ונכלאו בכלא עכו[19]. אל מול קשיי ההעפלה נחשף אגרנט לראשונה מיד ראשונה לחלק בציונות שנבע והונע מתוך רדיפות וכתוצאה מאנטישמיות, כאשר הימים ימי העלייה מגרמניה בצל עליית המשטר הנאצי. נוכח מאורעות תרצ"ו (המרד הערבי הגדול), התנדב אגרנט לשורות ארגון "ההגנה" לעמדת שמירה לילית בחיפה. בימי הפרעות סירב להעביר את משרד עורכי הדין שלו מהרובע המעורב בדרך יפו אל רובע הדר הכרמל היהודי, שכן חשש מהשלכותיה של צמצום ההתיישבות היהודית בעקבות התוקפנות הערבית[20].

מבחינה פוליטית אגרנט התלהב מרעיון הדו-קיום של תנועת "ברית שלום" אך היה ספקן באשר לסיכויי הצלחתה ובהדרגה, נוכח מאורעות ועימותים, הגיע למסקנה שהיישוב בהכרח עומד לפני התנגשות אלימה כוללת מול ערביי ישראל. אגרנט היה חסיד של אחדות לאומית וראה בה נדבך הכרחי בתחייה הלאומית של העם היהודי, ומתוך כך הוא גינה את פרישתו של זאב ז'בוטינסקי מהקונגרס הציוני העולמי בשנת 1933 והזדעזע באותה שנה בעקבות רצח ארלוזורוב. מבחינת עיסוקו המשפטי, אגרנט, לצד זה שהיה עורך דין, העמיק במחקר המשפטי ובהרחבת היריעה, ורכש את הקודקס האנציקלופדי הכביר "חוקי אנגליה" מאת לורד הולסברי (Halsbury's Laws of England), על עשרות כרכיו[21].

בנובמבר 1933 התארס, ובמאי 1934 נישא אגרנט לכרמל פרידלנדר, בת לישראל פרידלנדר ולליליאן לבית בנטוויץ'. דודה של אשתו, אחי אמה, נורמן בנטוויץ', שהיה היועץ המשפטי הראשון לממשלת המנדט, סייע לאגרנט לבחור במשרת שופט, ואף המליץ עליו בפני הנציב העליון. באותה התקופה היה מקובל להשתמש בקשרים כדי להשיג המלצות ודרכן מינויים, אך אגרנט סירב להשתמש בהמלצה ובמקום זאת עשה את הדרך הארוכה והפורמלית להתקבל למשרת שופט. אגרנט העדיף את תפקידו של השופט, אשר שופט על בסיס אובייקטיביות משפטית ללא צורך להיות כפוף לצורך לייצג את הלקוח, והעדיף הכנסה מסודרת כעובד ציבור מאשר החיפוש אחר לקוחות שהיא מנת חלקו של עורך דין[22]. על מנת לקבל את משרת השופט נדרש אגרנט לוותר על אזרחותו האמריקאית, וזאת עשה לאחר לבטים רבים. על מקומה ניתנה לו אזרחות ארץ-ישראלית[23].

שופט השלום ומחוזי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940, תחת שלטון המנדט הבריטי, מונה לשופט בבית המשפט השלום בחיפה[24]. במשכן היה אחד משני שופטים יהודים, לצד משה לנדוי, שהיה לשותפו לעשרות השנים הבאות. בין היתר התיידד בבית המשפט עם עמיתו השופט הערבי אחמד ביי ח'ליל[25]. בשלב מוקדם אימץ אגרנט גישה שבה כתב פסקי דין ארוכים ומלאי נימוקים, והוא בלט כשופט מוכשר. לפי עדותו האישית, תמיד ידע את התוצאה של פסק הדין שעמד לכתוב כבר בתחילתו, ובנימוקיו הרבים, כך הסביר, כתב לעצמו. פעמים רבות גם העלה הצדקות וחיזוקים לטיעוניו מתוך המשפט העברי. עיקר עיסוקו כשופט השלום נגע לדיני שטרות וקניין, ומיעט לפסוק בתביעות פליליות. שלא כנוהג המשפטי, בשנת 1943 זקן השופטים פרדריק גורדון-סמית, שעמד בראש בית המשפט לערעורים, הקודקוד של מערכת המשפט המנדטורית, ציין אותו לשבח[26].

בימים של משבר בשוק הדיור, בצל מלחמת העולם השנייה, הגיעו לפתחו תביעות פינוי רבות, והוא לעיתים אף נהג להגיע לבתים בהם נגעו התיקים והשתדל להגיע לפסיקות שיש בהן משום פשרה והסכמה בין שני הצדדים[27]. בימי תנועת המרי העברי הגיע העימות בין היישוב היהודי לרשויות המנדט לשיאו, ובעקבות השבת השחורה, מבצע רחב לסיכול הפעילות המחתרתית היהודית ברחבי ארץ ישראל, הוטל עוצר בעיר חיפה. אגרנט הובל מביתו במשוריין של הצבא הבריטי אל אולם בית המשפט ובו נדרש לשפוט את כל מפרי העוצר. בלחץ רשויות השלטון הרשיע אותם בעבירה, אך דן אותם לקנסות מקלים[28]. בשנת 1947 הומלץ לקדמו למשרת שופט בבית המשפט המחוזי, אך המינוי הוקפא בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר (החלטה 181) ופריצתה של מלחמת העצמאות.

קום המדינה ובעקבותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות והקרב על חיפה אגרנט המשיך לעבוד במשכן בית משפט השלום, תחת איומי צלפים ויריות ברחובות. הרשויות המנדטוריות, על סף סיום תפקידן, סירבו לקבל דחיית דינים והעבודה המשפטית נמשכה, גם כשבהדרגה עזבו השופטים הערבים את העיר במנוסה, ובסופו של יום עזבו גם השופטים הבריטים[29]. שבוע לאחר ההכרזה על הקמת המדינה הגיעו אגרנט ולנדוי למשכן בית המשפט ומצאוהו סגור ונעול, כשהם שני השופטים היחידים שלו שעוד נותרו בארץ. אגרנט היה מלא ציפייה מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל החדשה, וביחד עם עמיתיו השופטים ציפה בין היתר לכתיבתה של חוקה למדינת ישראל בחודשים הקרבים, ציפייה שהכזיבה.

בקיץ 1948 נעשה אגרנט לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. עם ייסודו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשנת 1948 היה שמו של אגרנט בין השמות הראשונים שהועלו לשמש בו כשופט[30], אולם הוא לא נמנה בין חמשת השופטים הראשונים (עקב העובדה שרק זמן קצר לפני כן מונה לבית המשפט המחוזי, והשופט חשין, שנבחר במקומו, היה שופט מחוזי ותיק יחסית). אמנם מועמדותו להרכב השופטים הראשון לא התקבלה, אך שר המשפטים, פנחס רוזן, שהתרשם מסגולותיו המקצועיות של אגרנט, הבטיח לו שיקבל משרה של שופט עליון ברגע שאחת כזאת תתפנה[31]. בדצמבר 1948 מונה לשופט בבית המשפט העליון בפועל[32], מינוי שהוארך באוקטובר 1949[33] וב-2 בינואר 1950 מונה במינוי של קבע[34].

שופט בית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השופט שמעון אגרנט, 1 במרץ 1962.

בשנת 1950 נקרא אגרנט לעמוד בראשות ועדה שחקרה את רצח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, בידי מתנקשים ממחתרת לח"י במהלכה של מלחמת העצמאות. זמן קצר קודם לכן פרסמה ממשלת שוודיה דו"ח חקירה משלה לאירוע בו טענה כי מוטלת אחריות לרצח על מנהיגי ממשלת ישראל, על שלא הצמידו לברנדוט מאבטחים, ציינה כשלים בתפקודה של משטרת ישראל באותה העת והוסיפה לטעון שרשויות השלטון במדינה נמנעו מלמצות את הדין עם הרוצחים (למעשה הדבר הוחלט עקב הסכמה סודית בין סגן שר הביטחון שאול אביגור ומנהיג לח"י יצחק שמיר לאחר רצח ברנדוט לפיה המחתרת תפורק בתמורה לכך שהממשלה תפסיק לרדוף אחר אנשיה)[35]. בדו"ח שהגיש קבע אגרנט שהכשלים בתפקודה של משטרת ישראל נגרמו עקב המעמסה הכבדה שהוטלה על הארגון מיד עם הקמתו ושלל את הטענה לפיה האחריות לרצח מוטלת על מנהיגי המדינה. הדו"ח, שכלל סעיפים ביקורתיים על ממשלת ישראל, נשמר תחת סיווג "סודי ביותר" במשך ארבעים שנה[36].

בצעירותו אגרנט ראה ערך עליון ב"תיקון עולם", וראה במשפט כלי לעיצובה של החברה. בהדרגה עם השנים נעשה שמרן ופרגמטי, והחל מצדד בריסון משפטי ובפורמליזם בתיקים שונים. הבולטים שבתיקיו הם תקדימים בפני עצמם, אך לצידם גם פסיקות שונות שמפגינות יישור קו, מנמקות מצב קיים ומעמיקות את הפורמליזם. לפי חוקרת המשפט ד"ר נעמי לבנקרון, מגמה זאת בכתיבתו של אגרנט: "אך גברה עם מינויו לנשיא בית המשפט העליון, בעת שביקש לאותת לרשויות המדינה כי הוא מבין את גודל האחריות המוטלת עליו, וזו באה לידי ביטוי במעבר מאקטיביזם שיפוטי לריסון המשפט בתקופה זו[37]." אותה העת היה גם מעמדה של הרשות השופטת בלתי מוגדר, רק בשנת 1953 נחקק חוק השופטים. כמו כן, גם מעמדן של זכויות האזרח וחירויותיו לא הוגדר עם קום המדינה, שירשה את החקיקה המנדטורית שקדמה לה. בסופו של יום היה זה אגרנט שקיבע, בדיונים תקדימיים שנגעו לחירויות האדם, את החשיבות של הרשות השופטת בשמירה עליהם ואת המעמד שלהן בחקיקה ובשפיטה הישראלית.

בג"ץ קול העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בג"ץ קול העם

כאשר הגיע לפתחו של אגרנט ערעור בתיק 'פודמסקי נגד היועץ המשפטי לממשלה', ניצל אותו כדי להגדיר בפסק הדין את מעמדם של זכויות האדם בישראל. הפרשה נגעה לחבורת פושעים שאיימה על שוטרים לשחרר ממאסר חבר שלהם. הם נעצרו אך הסנגור שלהם טען שכיוון שהאסיר כבר אמור היה להשתחרר שכן סיים את הזמן הקצוב בו אמור היה לרצות מאסר, הרי שהמשטרה היא שהפרה את החוק. במהלך המשפט התברר שהשוטרים פעלו בתום לב, ולא ידעו שם זמן המאסר של אותו אסיר. המחוזי הרשיע את פודמסקי וחבורתו, וכמוהו גם העליון. אך בדיון נקרתה לעברו של אגרנט הזדמנות להרחיב בעניין הזכויות, שכן התיק מתעסק בין היתר בהרשעה בעוון פעולה שנעשתה מתוך הכרה בעצם היותה פלילית או לאו. בפסק הדין הגדיר אגרנט שלושה סוגי זכויות אזרחיות המעוגנות בשפיטה הישראלית, וקבע שאמנם לא הייתה עוד בידי השוטרים הסמכות להחזיק את האסיר, אך הם לא ידעו זאת, ופעלו מתוך הכרה שעליהם למנוע את בריחתו של האסיר. מכאן שלא ניתן להרשיע אותם בדבר[38]. חשיבותו של פסק הדין, מעבר לכך שהוא מאשרר את הכרעת בית המשפט המחוזי, נעוצה בכך שהרשות השופטת למעשה מגדירה את מעמדן של זכויות האזרח השונות בחברה הישראלית, פעולה נחוצה שהרשויות המחוקקת והמבצעת נמנעו מלעשותו. כמו כן, תקדים נוסף בפסק הדין הוא ההצבה של אגרנט גוף ציבורי (המשטרה) וגורם פרטי כבני אותו משקל בפני החוק, כמקובל בדמוקרטיות מערביות[39].

פסק הדין בבג"ץ פודמסקי (1952) ניתן בתקופה שלרשות השופטת היו מעט מאוד סמכויות מוגדרות, והיא נאלצה להגדיר אותם בעצמה. אגרנט יישר קו עם התפיסה הפורמליסטית ועמד לימין המשטרה, אך לצד זאת החל לפעול להסדר מעמדם של זכויות הפרט בעצמו, דרך תקדים משפטי, משהבין שהרשויות האחרות לא מקדמות את העניין. בסמוך לפרסום פסק הדין שר השופטים דב יוסף ביקר נחרצות את קבלת ההחלטות של שופטים בדינים פליליים וטען בפומבי שהם מקלים ומתירנים יתר על המידה. המאורע וחיצי הביקורת שהוטחו במערכת המשפטית, דווקא מצידו של העומד בראשה ברשות המבצעת, הבליטה את מעמדה המעורער של הרשות השופטת[40].

בשנת 1953 הגיע לבג"ץ הדיון בתיק חברת קול העם נ' שר הפנים, שבו קבע אגרנט תקדים חד משמעי ומיצב אחת ולתמיד את מעמדה של הרשות השופטת כמגינת זכויות הפרט. בפני בית המשפט עמד תיק ובו העיתון קול העם הקומוניסטי הטיח האשמות והוקיע מדי יום את הממשלה והעומדים בראשה. שר הפנים החליט להשעות את פעילות העיתון מתוקף צו מנדטורי שאפשר לו לעשות זאת ללא הגבלת זמן, אשר תאם את שיטת המשטר הקולוניאלית מימי השלטון הבריטי על הארץ. החברה של העיתון הגישה עתירה שהגיעה לבג"ץ. בפסק דין שניתן פה אחר, אשר נכתב בידי אגרנט, קבע בג"ץ שחופש הביטוי היא זכות בסיסית בדמוקרטיה וקיים צורך הכרחי לשמור עליה. פסק הדין ביטל את הצו של שר הפנים[41].

במסגרת פסק הדין ביצע אגרנט השוואה בין משטרים דמוקרטים לאוטוקרטים, והסביר את החשיבות של חופש הביטוי לא רק לזכויות הפרט אלא לצורכי הכלל: ”העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו. על כן אסור לבקר בגלוי את מעשיו של המושל, ומי שחפץ להפנות את תשומת לבו לטעות זו או אחרת שטעה, חייב לעשות כן בדרך של פניה ישירה אליו ותוך הוכחת יחס של כבוד כלפיו. ואולם, בין אם שגה המושל ובין אם לא, אסור לכל אדם למתוח עליו דברי ביקורת בפרהסיה, הואיל ואלה עלולים לפגוע במרותו. ... מאידך גיסא, במדינה של משטר דמוקרטי – הוא משטר "רצון העם" – רואים את "המושלים" כמורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי להביא לפיטורם המידי של "המושלים" או להחלפתם באחרים בבוא מועד הבחירות.”[42]

בהמשך אגרנט מתייחס לשאלת המגבלות של חופש הביטוי, בייחוד כאשר הזכות עלולה לבוא על חשבון הביטחון הלאומי. בהקשר זה אגרנט שואב השראה מפסיקתו של השופט האמריקאי אוליבר ונדל הולמס הבן, לפי במרה שחופש הביטוי מהווה "סכנה ברורה ומיידית" לציבור במקרה ספציפי ניתן ויש למסגר ולבלום אותו. מתוך פסק דין שכתב אגרנט: ”הזכות לחופש הביטוי אין פירושה, כי אדם רשאי להשמיע או לפרסם בכתב, כדי שאחרים ישמעו או יקראו, את כל העולה על רוחו. יש להבחין בין חופש להפקרות. ... קיימים אינטרסים מסויימים התובעים, אף הם, הגנה ואשר למענם הכרחי לצמצם צמצום ידוע את חופש הביטוי. החשוב שבהם הוא האינטרס של בטחון המדינה. כאן המדובר אמנם במושג מורכב ורחב, אך באופן כללי ניתן לומר כי הכוונה היא לכל הכרוך במניעת הסכנה של פלישת האויב מן החוץ; בסיכול כל נסיון להפיכה בכוח של המשטר הקיים על ידי גורמים עוינים מבפנים; בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור. [...] הפועל-יוצא מכל זה הוא: הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים חברתיים חשובים, הנחשבים בתנאים ידועים כעדיפים מאלה המובטחים על ידי מימוש העיקרון של חופש הביטוי.”[42]

בנוסף, בהשראת נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, שבימי מלחמת האזרחים האמריקנית קבע שלהכרזת העצמאות של ארצות הברית מעמד חוקי שווה לזה של חוקת ארצות הברית, כך גם אגרנט קובע שבהיעדר חוקה למדינת ישראל הרי שלמגילת העצמאות מעמד חוקתי מיוחד, העולה על מעמדו של כל חוק רגיל, וזה תפקידו של בית המשפט העליון לוודא שמעמד זה נשתמר. במיוחד מייחס אגרנט, בהקשר לבג"ץ קול העם, חשיבות לקטע במגילת העצמאות הקובע כי מדינת ישראל: "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"[43]. בקביעה תקדימית זאת עוקף אגרנט החלטה קודמת של השופט יצחק אולשן לפיה מגילת העצמאות לא עומדת בפני עצמה כבעלת מעמד חוקי. עתה קיבע לה אגרנט מעמד חוקתי העולה על זה של כל חוק אחר, ובתוך כך הפך אותה ליסוד ההגנה המשפטית על העקרונות שעל בסיסן הוקמה מדינת ישראל בהיעדרה של חוקה סדירה[44].

משפטי השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – משפט קסטנר, משפט אייכמן

אגרנט עמד בראש המוטב וכתב את פסק הדין בערעור של משפט קסטנר, ובהמשך לכך חלק מרכזי בכתיבת פסק הדין בערעור של אדולף אייכמן לעליון, שני משפטים שהרעידו את אמות הסיפים במדינת ישראל לאורכן של שנות החמישים וראשית שנות השישים. בשונה מחבריו למוטב השופטים, אגרנט לא חווה אישית את השואה וגם בני משפחתו ומקורביו לא חוו אותה. העיסוק הארוך והכבד בתיקים הללו השפיע במידה על בריאותו כמו גם על דרכו השיפוטית ותפיסתו את החברה, באופן שבא לידי ביטוי במשפטים מאוחרים יותר[45].

ישראל קסטנר היה נציגה של קהילת יהודי הונגריה בפני המשטר הנאצי במהלך השואה. הוא ניסה, דרך מגעים עם אישים כגון אדולף אייכמן, להציל כמה שיותר יהודים שיכל מהטלפיים של הצורר הנאצי, נמנע מלפרסם בפומבי וליידע את הקהילות יהודיות במשלוחי הרכבות למחנות ההשמדה ובתום המלחמה אף הגן במשפטי נירנברג על פושע המלחמה הנאצי קורט בכר שהיה מעורב במגעים עמו בהונגריה. כאשר הפובליציסט מלכיאל גרינוולד הוקיע את קסטנר בפומבי בשנת 1953, היה האחרון עובד ציבור בממשלה. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כעס על מה שראה כדיבה חמורה, ושכנע את קסטנר לתבוע את גרינוולד בדיבה, שכן האחרון טען שבעקיפין תרם לרצח מאות אלפי יהודים. במהלך המשפט הסניגור של גרינוולד שמואל תמיר הוקיע את קסטנר בלשון חוצבת להבות, וכמוהו גם השופט בנימין הלוי, שקבע בפסק דינו שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן".

קסטנר ערער לבית המשפט העליון והארץ געשה מספר שנים סביב המשפט. מבחינת רבים קסטנר היה דוגמה מייצגת עבור הבגידה של יהודי באחיו היהודי במהלך השואה, עבור היודנראט ועבור ההליכה "כצאן לטבח". אגרנט למד את הנושא לעומקו ובמשך מספר חודשים שקד על כתיבת פסק הדין, שהשתרע על כמעט מאתיים עמודים, ובו ניסה בין היתר להפחית את גובה הלהבות, ולהוציא את הדיון הרגשי ככל שיכל, בייחוד לאחר שזה כיסה את דבריהם של תמיר והלוי. הפרשה הייתה מאוד משמעותית בדעת הקהל, וטענותיו של תמיר שקסטנר מייצג בין היתר את אוזלת היד של היישוב היהודי במהלך השואה, בראשו הנהגת מפא"י, השליך על הבחירות לכנסת השלישית, בחירות שבמהלכן שימש אגרנט יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת[46]. במהלך הדיון בבג"ץ קסטנר נרצח, ולאגרנט הוצמדו שומרי ראש.

הקושי העיקרי, כהגדרתו של אגרנט, בבואו לשפוט את הנושא, היה כיצד ניתן לשפוט יהודי על מעשיו בעוד היה נתון לחסדו של הצורר הנאצי. לאורך התקופה בה ייצג את הקהילה היהודית בהונגריה בפני הרשויות, קסטנר הוחזק בידי הגסטפו, שלעיתים גם התעללו בו. אגרנט ניסה לבחון האם מבחינת הצופה מהצד, האדם ברחוב, מעשיו של קסטנר היו נחשבים לגיטימיים. בפסק הדין קבע שקסטנר האמין שבמשא ומתן עם אייכמן הוא יצליח להציל מעטים, בעוד שבלעדיו כולם יושמדו. אגרנט, בסקירה היסטורית רחבה, דחה את הטענה של מתנגדי קסטנר שאילו היה מפרסם בקרב היהודים את דבר ההשמדה הם היו מסוגלים להתקומם ולהתמרד. אגרנט גם ניסה להתייחס לאירועים מנקודת מבטו של קסטנר במהלך השואה, בהתייחס רק לדברים שהיו ידועים לו באותה העת תוך כדי זה שהוא שם בצד את העובדות שידועות לו ולמעורבים במשפט שנים מאוחר יותר, ברטרוספקטיבה ובידיעה שבדיעבד[47]. באשר להאשמת קסטנר, מתייחס אגרנט לקבע מן הפילוסופיה של המוסר: ”כאשר ראובן יורה בשמעון והורגו, אזי מעיד עצם המעשה הזה על רצונו של ראובן להביא לתוצאה זו. מאידך גיסא אם לוי, בהימצאו על שפת הנהר, מבחין שיהודה עומד לטבוע בתוכו אך אינו אץ להצילו - אזי אפס מעשהו זה אינו מעיד בהכרח על כוונותיו שיהודה יקפח את חייו.”[48][49]

במשפט היו ארבעה סעיפי האשמות בדיבה, ובפסק הדין שלו אגרנט שלל את שלוש ההאשמות הראשונות, בהן טען גרינוולד שקסטנר היה משתף פעולה עם הנאצים, שקסטנר לקח חלק בהשמדת יהודי הונגריה (אמנם לא בכוונת מכוון) ושקסטנר לקח חלק בביזת הרכוש של יהודים. אגרנט כן הסכים עם הסעיף הרביעי בהאשמות של גרינוולד, והצטרף לגינוי של קסטנר שהגן על פושע המלחמה קורט בכר במשפטי נירנברג. באשר לשאלת היות קסטנר משתף פעולה, אגרנט התייחס לצורך בראיות של כוונות מעידות, ראיות שלא היו קיימות, ומכאן שלא ניתן להרשיע את קסטנר באופן פלילי. אגרנט קבע בפסק דינו כי: ”לא כל מעשה של שיתוף פעולה ייקרא בשם 'קולבורציה' ולא כל אדם שקיים מגע עם הנאצים והושיט להם עזרה מסוימת יוכתם בכינוי 'קולבורטור'.” קסטנר היה מודע לכך שהוא מנהל משא ומתן עם הנאצים על עסקה של הצלת יהודים בתמורה לממון, משאיות ואספקה לגרמניה: "סחורה תמורת דם", מגעים שבסופו של יום לא הבשילו. אגרנט מביא עדויות מתוך שיחות בין קסטנר לנציגי הג'וינט המוכיחות את דעתו באותה העת, לפיה המשא ומתן עם אייכמן והנאצים הוא הדרך היחידה שתאפשר את הצלתם של חלק מהיהודים ותחסוך את ההשמדה מכולם[50].

במשפט הערעור לבית המשפט העליון קבע אגרנט: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". פסק דינו, שניקה במידה את שמו של קסטנר ואת תדמיתו, האמנם לאחר שכבר לא היה בין החיים, התקבל על דעת הרוב והצטרפו אליו הנשיא אולשן והשופט חשין. דעת מיעוט ניתנה על ידי השופטים משה זילברג ודוד גויטיין[51].

כאשר הגיע בשנת 1961 הערעור במשפט אייכמן לבית המשפט העליון, הנשיא אולשן ניצח על כתיבתו של פסק דין אחיד וחילק את כתיבתו בין השופטים במותב. על אגרנט הוטל לכתוב, במידה רבה כתגובה לביקורת מחוץ לישראל, את ההצדקה לכך שדווקא מדינת היהודים היא שתשפוט את אייכמן. אגרנט מציב בכתיבתו את ההאשמה בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם כחלק ממערכת המשפט הבינלאומי, כהסתעפות של פשעים נגד האנושות ולא כחוק נבדל הקיים במנותק ממערכת החוק והצדק של העולם המערבי[52]. בהרשעתו של אייכמן ובגזירת עונשו אגרנט ויתר בפעם היחידה בחייו על עיקרון ההימנעות מעונש מוות שהיה יקר לליבו כאשר יישר קו עם חבריו למוטב ותמך בהוצאתו להורג של אדולף אייכמן[53].

מעמד היועץ המשפטי לממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועדת אגרנט (היועץ המשפטי לממשלה)

ב-29 בפברואר 1960 מונה אגרנט לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון[54]. כן שימש בשנים 1954–1966 במשרת פרופסור אורח למשפט פלילי באוניברסיטה העברית.

בשנת 1962 מונה לעמוד בראש 'ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה' שכונתה על שמו ועדת אגרנט (הראשונה). הוועדה בראשותו הציגה לממשלה בחוות דעתה את מבנה סמכויותיו של היועץ, יחסיו עם שר המשפטים ועם הממשלה, ותוקפה של חוות דעתו ביחס לממשלה וביחס לרשויותיה המנהליות. מסקנותיה של ועדת אגרנט השפיעו על הגדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עשרות שנים קדימה והן עדיין מהוות נושא לדיון משפטי ער[55]. הוועדה הוקמה בידי הממשלה בעקבות עימות בין שר המשפטים דב יוסף ליועץ המשפטי גדעון האוזנר, שמונה לתפקיד על ידי קודמו של יוסף, פנחס רוזן. השניים לא הסכימו באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם, בעוד דב יוסף טוען שעל היועץ להיות כפוף לו כפי שהיה במסגרת המנדטורית בעוד האוזנר מתייחס לקבוע בחוק לפיו הוא הראש המקצועי של משרד המשפטים, בעוד השר הוא ראש המערכת הפוליטית של המשרד[56].

נקודת המוצא של אגרנט היא במערכת האמריקאית, בה התובע הכללי של ארצות הברית הוא גם חבר קבינט המקורב לנשיא וגם ראש מערכת מקצועי, ומכאן שהמקבילה האמריקאית היא משרה אחת לשר המשפטים וליועץ המשפטי. אגרנט ביצע את ההבדלה בין השיטות, והתייחס לתפקידו של היועץ המשפטי לקדם את עשיית הצדק בחברה ישראלית במסגרת פעילות המשרד ובמקביל שמירת שלטון החוק בדרגים הגבוהים, ובייחוד בקרב הממשלה. מכאן קבע אגרנט שעל היועץ המשפטי להיות עצמאי במידה רבה בסמכויותיו ועצמאי פוליטית כדי להבטיח שיוכל להיות שופט אובייקטיבי של משמר שלטון החוק ברשות המבצעת. לצד זאת קבעה הוועדה שהיועץ לא פועל על דעת עצמו, ועליו להתייעץ עם השר הממונה, בייחוד במקרים שאינם מוגבלים לנושאים משפטיים, ונוגעים בביטחון ובמדינאות[57]. בנוסף שמר אגרנט על סמכות השר לפטר את היועץ המשפטי ולנטרל את סמכויותיו. הוועדה לצד זאת קבעה שצעד מסוג זה, של האצלת סמכויות או לקיחתן לידיו של השר תיעשה בצורה פומבית. אגרנט היה ריאלי באשר למשמר שלטון החוק. הביוגרפי שלו פנינה להב כתבה על מסקנותיו כתוצאה מהוועדה: "בישראל הייתה הממשלה, לא הכנסת, מוקד הכוח. לא האחריות הפרלמנטרית ולא פיקוח הכנסת יכלו לגונן על שלטון החוק מפני ההסתננות הבלתי פוסקת של השפעות פוליטיות. רק יועץ משפטי בלתי תלוי, ציבור רגיש ותקשורת עירנית יוכלו לעמוד בפרץ[58]."

בכתיבת מעמדו ומהות תפקידו של היועץ המשפטי קבע אגרנט: ”היועץ המשפטי ישמש לאזרח תריס ומגן בפני דרישת האכסקוטיבה (הרשות המבצעת) לטפול עליו האשמה לשם מטרה פוליטית-מפלגתית גרידא. לא זו בלבד, אלא חשוב גם שהצדק 'ייראה להיעשות' (ולא רק 'ייעשה') כדי שבני הציבור לא ייחסו לממשלה - מקום שדרישתה להעמיד אדם פלוני למשפט הייתה נעוצה במניעים ציבוריים רצויים - חוסר תום-לב ומניעים מפלגתיים, רק משום שבסופו של דבר הוא יצא זכאי בדין. המדובר הוא, אפוא, בערובה חשובה לחופש הפרט ולקיום הסדר הטוב במדינה.”[59]

נשיא בית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 במרץ 1965 התמנה לנשיא בית המשפט העליון[60] כממשיכו של יצחק אולשן וכיהן בתפקיד זה עד לפרישתו ב-5 בספטמבר 1976, עם הגיעו לגיל הפרישה בהיותו בן שבעים. כהונתו, של אחת עשרה שנים ושישה חודשים, היא מהארוכות בתולדות בית המשפט העליון. בשנת 1972 נשקלה מועמדותו מטעם המערך (ממשלת מאיר השנייה) לבחירות לנשיאות ישראל באפריל 1973. אף שתפקיד נשיא המדינה קסם לו, אגרנט השיב בשלילה להצעה לאחר הרהור קל, שכן אהב והעדיף את עבודתו המשפטית[61]. אגרנט הוא חתן פרס ישראל למשפט לשנת ה'תשכ"ח.

ערך מורחב – פסק דין ירדור

זמן קצר לאחר שהתמנה לנשיא, הגיעה לידי בית המשפט העליון עתירה של הארגון הפוליטי אל-ארד שמועמדותו לכנסת תחת השם המפלגה הסוציאליסטית נפסלה בידי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. הסיעה הפוליטית עמדה בתנאי הסף שהיו קבועים אותה עת בחוק ובכל זאת נפסלה מועמדותה, שכן נחשבה מסוכנת לקיומה של המדינה ומערכת הביטחון באופן אקטיבי ניסתה לפרק אותה. אל-ארד הייתה תנועה ששאבה השראה מנאצריזם ומהלאומנות הערבית שחגגה אותה העת במזרח התיכון בשיא תפארתה. בין מטרותיה הייתה מדינה פלסטינית בלא חלוקת הארץ והיא לא הכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית. מבחינה משפטית, היא ענתה על הדרישות לעמוד לבחירות לכנסת, וכאשר הגיע הדיון לבג"ץ היה צורך בכתיבה תקדימית, שמהווה אקטיביזם שיפוטי כדי להצדיק מצב שאינו תבוע בחוק הקיים, כדי לאשרר את ההחלטה של ועדת הבחירות[62].

העתירה הוגשה לפני כניסת שבת, ובערב שבת כינס אגרנט את מותב השופטים בביתו להתייעצות בנושא, מותב שכלל את יואל זוסמן וחיים כהן. לאחר צאת השבת התיישב לכתוב את פסק הדין, שהפך לפס"ד הרוב כאשר זוסמן הצטרף אליו. אגרנט דחה את מועמדותה של אל-ארד לכנסת, שכן אין לגוף המטיף להרס מדינת ישראל את הזכות לייצוג בבית המחוקקים[63]. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ועדת הבחירות המרכזית פסלה מפלגה מהתמודדות. השופט כהן, בדעת מיעוט, נצמד ללשון החוק הכתובה, לפיה אל-ארד עומדת בדרישות להתמודדות. אגרנט מצידו דחה את הטענה של כהן וטען בעד אקטיביזם שיפוטי בתיק הספציפי שכן: שופט רשאי, אפילו חייב, לפרש את החוק כך שיוכל להתמודד עם בעיות השעה[62].

התיק נגע למשפט החוקתי, שכן בעצם עמידתה בתנאי החוק אל-ארד, על פניו, מקיימת את הדרישות הדמוקרטיות הנחוצות כדי להתמודד בכנסת. ומניעת התמודדותה משולה למניעת חופש ההתאגדות ופגיעה במהות הדמוקרטית של המדינה. אגרנט משיב שבבסיס קיומה של מדינת ישראל עומדת היותה מדינה יהודית ודמוקרטית, וקובע לגבי יהדותה של המדינה כי מדובר "נתון קונסטיטוציוני שאין להרהר אחריו[64]". במקרה המוצב לעיל נדרשת המדינה היהודית למעשה לאשר את קיומו של ארגון המעוניין להשמידה ואף לאפשר לו לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות ברשות המחוקקת. בתגובה לטענות שיש בשלילת מועמדותה של אל-ארד מעין פגיעה בדמוקרטיה, השיב אגרנט בטיעון של "דמוקרטיה מתגוננת"[65]. אגרנט הצדיק את הטיעון תוך העלאת דוגמאות ממקרים בהיסטוריה: נפילת רפובליקת ויימאר ועליית גרמניה הנאצית, המלחמה הקרה ומלחמת האזרחים האמריקאית. במקרים הללו התייחס לזה שארגונים רודניים על שלל צבעיהם מנצלים את הזכויות שמעניקה להם הדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה. בהקשר האמריקאי ציטט אגרנט מדברי הנשיא אברהם לינקולן: ”האם זאת חולשה מובנת ופטלית של כל המדינות שמשטרן רפובליקני? הייתכן שממשלה תהיה בהכרח חזקה מכדי לקיים את חירויות אזרחיה או חלשה מכדי שתוכל להגן על עצמה?”[66]

כך הצדיק אגרנט, שבתיקים קודמים בלט בפסיקותיו העומדות לימין חירויות הפרט, את השימוש ב"דמוקרטיה מתגוננת", ובמקרה הישראלי את הצורך של האומה להגן על עקרונות היסוד שעומדים בבסיס מהותה כאומה גם במחיר של התפשרות מסוימת על עיקרון דמוקרטי. הקביעה היא ספציפית מאוד וממוקדת לתיק שלנגד עיניו של אגרנט. בית המשפט העליון אישר את קביעת ועדת הבחירות על אל-ארד לפיה: "מועמדי הרשימה חברים בהתאגדות בלתי חוקית, שהתאגדותה נאסרה ושמטרותיה פוגעות בקיום המדינה ובשלמותה הטריטוריאלית[67]." המשפטן פרופסור דניאל פרידמן הבדיל בין האקטיביזם השיפוטי שבא לידי ביטוי בפס"ד ירדור לבין האקטיביזם השיפוטי בדמותו משנות השמונים המאוחרות והלאה: "השופטים הכירו באפשרות לפסול רשימה לכנסת למרות היעדר הוראה בחוק המאפשרת זאת, אבל הטילו בעצמם מגבלות על כוחם, לא שללו את תוקפה של החקיקה וגם לא התיימרו לעשות זאת. מה שנעשה בעניין ירדור היה השלמת החקיקה בנקודה שהמחוקק לא התייחס אליה. יתר על כן: האקטיביזם השיפוטי באותו פסק דין בא להגן על המדינה הציונית מפני סכנה שלדעת בית המשפט ריחפה עליה[68]."

בג"ץ שליט (מי הוא יהודי)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בג"ץ שליט

בשנת 1968 עתר בנימין שליט, יהודי שנישא ללא-יהודייה, לבג"ץ, וביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כשייכים ללאום היהודי, וכאתאיסטים בסעיף הדת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ דן בהרכב מורחב של 9 שופטים, שהיה יוצא דופן באותה התקופה. אגרנט עצמו הרהר בפרשה משך זמן רב, ולימים הגדיר אותה בתור אחד התיקים שהיה לו הכי קשה להגיע להכרעה בהם. גם חברי המותב היו מפוצלים בדעותיהם, בין המתנגדים החריפים לעתירה לתומכיה בלב ולשון.

אגרנט בסופו של יום קרא לאיפוק משפטי, הסיק שהנושא המוצג לפניהם, הנוגע בשאלת מי הוא יהודי, על השלכותיה החברתיות, מדיניות ופוליטיות, היא מעבר לעניין של הכרעה משפטית, והמליץ להימנע מהכרעה בנושא ולהעביר את הפרשה לאחריותן של הממשלה והכנסת[69]. חברי המותב הסכימו שעדיף להימנע מהכרעה משפטית תקדימית. אגרנט דן בעניין עם היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, הסביר לו שהבעיה אינה משפטית כי אם אידאולוגית, שפתרונה חייב להיות פרגמטי בדמות הסרת משבצת ה"לאום" מתעודת הזהות. חברי הממשלה התנגדו לפתרון המוצע, ושמגר עצמו הפציר באגרנט שבית המשפט ישמור על משבצות ה"דת" וה"לאום" כמות שהן[70]. בסופו של יום הוכרע התיק 5 שופטים בעד מול 4 שופטים נגד, כאשר אגרנט במיעוט המתנגד, וילדיו של שליט נרשמו כיהודים בסעיף הדת. האירוע יוצא הדופן לא שימש תקדים לימים, שכן הממשלה, בלחץ סיעת המפד"ל, מיהרה לקדם חקיקה בעניין ובני משפחת שליט הם המקרה היחיד של בני אם לא-יהודייה שנרשמו כיהודים מלידה[71].

בפני השופטים עמדה ההכרעה בין המבחן הסובייקטיבי, לפיו כל אדם יוכל לומר לפקיד הרישום את זהותו הלאומית לפי רצונו החופשי, לבין המבחן האובייקטיבי, שעל בסיסו יקבע פקיד הרישום את מקומו של העומד בפניו בסעיף הלאום על בסיס בחינה מסודרת, שעיקריה יושבים בהלכה היהודית. השופטים כהן וזילברג, שעמדו על שתי קצוות המתרס, הגיעו לכדי ויכוחים קולניים בדיונים על הפרשה, וההכרעה ניתנה כמעט שנתיים לאחר הגשת העתירה בידי שליט[72]. אגרנט התייחס להיות העם היהודי קבוצה דתית-לאומית אחידה, וגם היה מודע לכך שהשמירה על עקרונות ההלכה היא משתנה מרכזי שבזכותו שמר העם היהודי על ייחודו לאורך שנות הגולה. הוא ראה באיסור על נישואי תערובת בהלכה הוכחה ליחסי גומלין בין אתיות לדת בהיסטוריה של עם ישראל[73]. במקביל התייחס לקשר בין העם היהודי בארצו לבין יהדות התפוצות. אותה העת רוב יהדות ארצות הברית עדיין שמרה על קשרי משפחה ועל ההגדרה על בסיס היסוד ההלכתי של אם-יהודייה או אם שעברה גיור, ואגרנט ייחס גם לכך חשיבות בפסק הדין. במהלך הדיון, שהוביל לשיח ציבורי ער גם מחוץ לכותלי בית המשפט, הגיע לכדי פולמוס מול דוד בן-גוריון, שהתנגד להסרת סעיף ה"לאום" מתעודת הזהות והתעקש בדבר חשיבותו לשמירה על הקשר בין העם בישראל לתפוצות[74].

בהגיעו להכרעה בפסק הדין, שאל אגרנט האם יש לשמר את ההלכה "עד כדי להוות ערך מתמיד, המחייב כלפי ההווה", או שמא בית המשפט צריך להכיר "כי החברה היהודית בישראל היא, ביסודה, חברה חילונית-דינמית, אשר מוסד הדת אינו ממלא בה תפקיד כולל או מכריע[75]." הייתה זאת הכרעה שלעניות דעתו של אגרנט כלל לא היה צריך להיות בית המשפט המכריע בעניינה. הביוגרפית פנינה להב כותבת כי לאור כל האמור לעיל הגיע "אגרנט למסקנה כי לא יוכל להעדיף אחת מן הגישות. הוא מצא כי הגדרת היהודי אינה צריכה להיות עניין לרשויות המדינה. רק החברה, בבוא הזמן, תוכל לפתור את הבעיה. גישתו של אגרנט ליהדות הייתה חפה מפנטיות חילונית או דתית. הוא לא ראה באורתודוקסיה גורם שימנע מן היהודים את פירות הקדמה ולא עץ חיים למחזיקים בה. גישתו הייתה מורכבת וינקה מתרבות מהגרים האמריקאית, כפי שספג אותה בבית הוריו, גישה שראתה בדת מרכיב חיובי אך פרטי בחיי הקהילה[76]."

ההצדקה שהעניק אגרנט להחלטתו להימנע מהרעה נגעה, כך כתב בפסק הדין, לתאוריית "תורת ההליך המשפטי" (Process Juriprudence). גישה אמריקאית במוצאה שראתה בתכלית המשפט לקדם לעבר קדמת הבמה עקרונות משפטיים וחוקתיים עבור מקבלי החלטות. הגישה נגעה באיפוק משפטי ובהתפתחות הדרגתית לאורך הזמן, ולפיה לא היה זה הכרח שהשופטים הם אלו שיכריעו בנושאים, אלא רק יקדמו אותם לקראת הכרעה, שבסופו של דבר תהיה מנת חלקו של הציבור הרחב, הפוליטיקאים ואחרים[77]. הגישה תאמה לעמדתו ודעתו של אגרנט, שמלכתחילה אל לשאלת מי הוא יהודי לבוא לכדי הכרעה בין כותלי בית המשפט. על הגישה למד אגרנט ממשפטנים צעירים שהשתלמו באוניברסיטת הרווארד, ביניהם אהרן ברק ויצחק זמיר. בפסק הדין כתב אגרנט בעד הריסון והאיפוק המשפטי: ”אם מתעוררת בפניו בעיה של השקפת עולם, אשר לגביה הדעות של בני הציבור הנאור הן חלוקות עד היסוד ורובצת ביניהן תהום עמוקה... כי אז מוטב שהשופט ירסן את עצמו מלהביע את דעתו הפרטית על אותה בעיה, ובלבד שקיים בפניו מוצא שיפוטי, שאינו מצריכו לעשות כן.”[74]

מחדל יום הכיפורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועדת אגרנט
ועדת אגרנט בישיבה מיום 27 בנובמבר 1973. מימין לשמאל: רא"ל במיל' חיים לסקוב, מבקר המדינה יצחק ארנסט נבנצל, נשיא בית המשפט אגרנט, השופט משה לנדוי ורא"ל במיל' פרופ' יגאל ידין.

כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים היה אגרנט שרוי בסערת רגשות לכל אורכה, ובמיוחד דאג לבנו הצעיר, רוני, שנפצע בקרבות בחזית הסורית[78]. בתום המלחמה קמה זעקה ציבורית נגד הנהגת המדינה, על המחדל החמור שהתחולל עם פריצתה. קולות המחאה הם שהובילו לכך שבנובמבר 1973 מונה אגרנט לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית (שכונתה בהתאם ועדת אגרנט) לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. מטרת הוועדה הייתה לחקור את המחדל המודיעיני שקדם למלחמה ואת המחדל בתפקוד הצבא בראשיתה. לשם כך אגרנט לקח פסק זמן לניהול המערכת המשפטית, והקדיש את זמנו לעבודת הוועדה. לחברי הוועדה מינה את ימינו בבית המשפט, משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק ארנסט נבנצל ושני הרמטכ"לים לשעבר: חיים לסקוב ויגאל ידין[79].

פרסום הדו"ח הראשוני היה באפריל 1974 והוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, והמליצה על סיום כהונתם של הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא ביקרה את ראשי הדרג המדיני, משה דיין וגולדה מאיר. למרות זאת לאחר מספר שבועות התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. הדו"ח הראשוני הרעיד את אמות הספים במדינה, והוביל גם לביקורת רבה כלפי הוועדה והחברים בה בטענה שלא ביקרו די את הדרג המדיני והטילו את עיקר האחריות על הדרג הצבאי. ביקורת רבה הושמעה גם בתקשורת, בין היתר אישית נגד חברי הוועדה, ואגרנט בראשם. אגרנט עצמו טען שגופי התקשורת עברו על חוק ועדות החקירה, הקובע לחברים בהם מעמד שווה לזה של שופטים, בעוד קיים איסור פלילי על פרסום דברי בלע נגד שופטים בעודם באם החקירה או המשפט. הכתיבה של דו"ח ועדת אגרנט המלא נמשכה עד תחילת 1975, והדו"ח הסופי נשמר תחת סיווג "סודי ביותר" ואורכו עלה על אלפי עמודים[80].

ועדת אגרנט היא שתבעה את מונח הקונספציה, מכלול הנחות היסוד שהשלו את ההנהגה הצבאית, ואת הנהגה המדינית בעקבותיה, שלא צפויה מלחמה ושבמקרה של מלחמה תתקיים התרעה מוקדמת וכוחות הסדיר יוכלו לבלום את מתקפת האויב קודם שיגיעו המילואים. הוועדה המליצה, בין היתר, להדיח מתפקידם את הרמטכ"ל דוד אלעזר (החלטה שאגרנט הגיע אליה לאחר לבטים קשים) וראש אמ"ן אלי זעירא, בין היתר מתוך כוונה לקבוע תנאי סף תודעתי גבוהה לכל רמטכ"ל עתידי בגלל האחריות הקריטית של העומד בראש המשרה[81]. באשר לשר הביטחון משה דיין, שלפני המלחמה נהנה ממוניטין של "מר ביטחון" ומומחה יוצא דופן שהציבור תלה בו אמונו, אמון שקרס כתוצאה מהמלחמה, הוועדה התייחסה אליו במה שכינתה מבחן "שר הסביר", ולא שפטה אותו כמומחה ביטחוני מתוקף עברו הצבאי, אלא רק כמדינאי. ההחלטה גררה ביקורת רבה[81].

עיקר הביקורת כלפי הוועדה הופנתה להחלטה של אגרנט שלהימנע מהטלת המלצות אישיות באשר לדרג המדיני, בעוד חברי הוועדה לא חסכו שבתם כלפי הדרג הצבאי. אגרנט התייחס לפער בין ההנהגה הצבאית לזאת המדינית, והתייחס לעובדה שבתקדים הבריטי זאת אחריות הפרלמנט להפיל את הממשלה בהצעת אי-אמון ובתקדים האמריקאי רק הליך הדחה בשני בתי הקונגרס יכול להביא להדחתו של הנשיא. אין תקדים לוועדת חקירה אשר מדיחה את נבחרי הציבור, ומאותה סיבה טען אגרנט שהדבר נתון באחריותה של הכנסת ובאחריות הציבור הישראלי[82]. בסופו של יום, בעקבות פרסום הדו"ח והכעס והמחאה הציבורית, גולדה מאיר התפטרה מראשות הממשלה ובעקבותיה הודח גם דיין מתפקידו, והוקמה על מקומם ממשלת רבין הראשונה. אגרנט טען שבסקירה התקשורתית ובביקורת על החלטות הוועדה נעשה לו אבל, ושלמעשה הוועדה לא חסכה שבתה מהדרג המדיני. בתוך הדו"ח ישנה ביקורת רבה על התפקוד של הדרג המדיני, כולל על בעיות מובנות כגון חיסורה של הגדרת סמכויות ברורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל והיעדרו של פורום קבלת החלטות מדיני-ביטחוני עם סמכויות מוגדרות[83]. המלצות הוועדה הובילו עשרות שנים מאוחר יותר להקמת המטה לביטחון לאומי.

סוגיה שצצה לאחר מספר שנים היא האם אגרנט ידע על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973, במסגרתה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו אך צבי זמיר טען שאכן ידע[84]. על אף הביקורת הרבה שהופנתה כלפי הוועדה, בסופו של יום היא הובילה, בצורה ישירה או עקיפה, להפלתו של דרג ההנהגה המדיני-צבאי שעמד בראש המדינה ערב המלחמה. היא גם הייתה גוף מחקר תקדימי לכישלונות המלחמה ולעצם דרך ניהולה, ודו"ח הוועדה הסופי, שבמשך עשרות שנים הצנזורה חשפה חלקים ממנו בהדרגה, משמשים גם חמישים שנה אחרי המלחמה כמקור ראשוני למחקר המלחמה. דוגמה לחשיפה של הוועדה היא הגילוי כי ראש אמ"ן זעירא שיקר לרמטכ"ל אלעזר, שהסתמך על הערכת המודיעין שלו, באשר להפעלת "האמצעים המיוחדים" במצרים לחשיפת הכנות האויב למלחמה[85][86].

פרישה ואחרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1975 שב אגרנט בפועל לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון. את השנה וחצי הבאות הקדיש לעבודתו בראשות בית המשפט כפי שנהג קודם לכן טרם נקרא לעמוד בראש הוועדה. בספטמבר 1976, עם הגיעו לגיל שבעים, נדרש לפרוש מנשיאות בית המשפט. את מקומו פינה לשופט יואל זוסמן[87]. פסקי הדין התקדימיים שכתב הפכו לאורים ותומים עבור משפטנים רבים שבאו אחריו, ובין היתר שימשו יסודות לתפיסת חירויות האזרח במדינת ישראל. כל אלו הפכו אותו לאחד המשפטנים החשובים ביותר מקרב המעצבים של שלטון החוק ומערכת המשפט במדינת ישראל[88].

בשנות חייו האחרונות, החל משנת 1988, כיהן אגרנט כנשיא האגודה לזכויות האזרח. ביוני 1992 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים[89]. אגרנט נפטר בי"א באב ה'תשנ"ב, 10 באוגוסט 1992, בן 86, ונקבר בירושלים. הוא הותיר אחריו שלושה בנים ושתי בנות. אורית סון היא נכדתו.

הכיכר בין בית המשפט העליון למשרד החוץ בירושלים נקראת על שמו. בשנת 2023, לרגל יובל למלחמת יום הכיפורים, הופיעה דמותו של אגרנט בסרטו של גיא נתיב "גולדה", והוא גולם על ידי הנרי גודמן[90].

ספר יובל לכבודו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 יצא לכבודו של שמעון אגרנט ספר יובל:

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמעון אגרנט בוויקישיתוף
ויקימילון ציטוטים בנושא שמעון אגרנט בוויקיציטוט

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פנינה להב, ישראל במשפט: שמעון אגרנט והמאה הציונית, עם עובד, 1999, עמ' 15
  2. ^ ד"ר א.י. אגרנט ז"ל, הצופה, 3 ביוני 1946. עליו ראו עוד: 'אגרנט, אהרון יוסף', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 22.
  3. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 28
  4. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 34
  5. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 38
  6. ^ 1 2 Hebrew Classes in Albany Park, שיקגו סנטינל, 22 באוגוסט 1924
  7. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 50
  8. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 62
  9. ^ Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 8 בינואר 1926
    Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 2 בספטמבר 1927
  10. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 64
  11. ^ Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 10 בספטמבר 1926
  12. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 71
  13. ^ ארכיון המדינה, Agranat Simon, ארכיון המדינה
  14. ^ ארכיון המדינה, רשימות עולים 1930 - תל אביב-יפו, חיפה, באתר ארכיון המדינה
  15. ^ foreign advocates examination, פלסטיין בולטין, 21 באפריל 1931
  16. ^ New Palestinian advocates, פלסטיין בולטין, 15 באפריל 1932
  17. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 83
  18. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 95
  19. ^ שביתת רעב של 100 אסירי עליה, דבר, 13 בפברואר 1935
    שביתת רעב, דואר היום, 30 באוגוסט 1935
  20. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 99
  21. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 94
  22. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 104
  23. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 102
  24. ^ חיפה - שופט השלום החדש נכנס לתפקידו, דבר, 29 בדצמבר 1940
  25. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 106
  26. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 109
  27. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 107
  28. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 111
  29. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 115
  30. ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
  31. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 121–122
  32. ^ מינויי שופטים, המשקיף, 5 בדצמבר 1948
  33. ^ מינויים, חרות, 9 באוקטובר 1949
  34. ^ ד"ר ש. אגרנט - שופט עליון קבוע, הַבֹּקֶר, 15 בדצמבר 1949
  35. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 130
  36. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 132
  37. ^ משה גורלי, המניעים הנסתרים של שמגר ואגרנט, באתר כלכליסט, 3 באוקטובר 2021
  38. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 143
  39. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 145
  40. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 149
  41. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 156
  42. ^ 1 2 בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים
  43. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 160
  44. ^ אתר למנויים בלבד אלוף בן, שמעון אגרנט, השופט שהמציא את הדמוקרטיה, באתר הארץ, 4 באפריל 2023
  45. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 181
  46. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 180
  47. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 187
  48. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 194
  49. ^ בג"ץ ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד (משפט קסטנר), פס"ד השופט אגרנט
  50. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 195
  51. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991, עמ' 189
  52. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 213
  53. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 221
  54. ^ הודעה על מינוי ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 744, התש"ך, 29 בפברואר 1960, עמ' 966
  55. ^ הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, 1998. עמ' 36
  56. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 235
  57. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 237
  58. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 238
  59. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 235–236 (מצוטט מתוך דו"ח הוועדה)
  60. ^ הודעה על מינוי נשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 1168, התשכ"ה, 18 במרץ 1965, עמ' 1556
  61. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 306
  62. ^ 1 2 להב, ישראל במשפט, עמ' 261
  63. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 259
  64. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 266
  65. ^ אתר למנויים בלבד אורית קמיר, פעמוני "הלכת ירדור" קוראים לבג"ץ, ולכולנו, באתר הארץ, 22 במרץ 2023
  66. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 269
  67. ^ רון חריס, "המשפט הישראלי: דרכי התמודדותו עם מתחי יסוד בחברה הישראלית" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 148–125
  68. ^ פרידמן, קץ התמימות, עמ' 468
  69. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 278
  70. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 279
  71. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 275
  72. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 281
  73. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 290
  74. ^ 1 2 להב, ישראל במשפט, עמ' 303
  75. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 291
  76. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 296
  77. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 300
  78. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 311
  79. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 315
  80. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 316
  81. ^ 1 2 להב, ישראל במשפט, עמ' 323
  82. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 321
  83. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 333
  84. ^ אמיר אורן, על סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011
  85. ^ יוסי מלמן‏, הרמטכ"ל לאגרנט: "לא ידעתי שהאמצעים המיוחדים לא הופעלו", באתר וואלה‏, 28 באוקטובר 2012
  86. ^ ועדת אגרנט - דו"חות, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
  87. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 340
  88. ^ להב, ישראל במשפט, עמ' 342
  89. ^ עתי"ם, אגרנט ופינקל יקבלו ד"ר כבוד מהאוניברסיטה בי־ם, חדשות, 9 בפברואר 1992
  90. ^ "גולדה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
שמעון אגרנט - תבניות ניווט