המיסיונים הישועיים של הגוארני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המיסיונים הישועיים של הגוארני: סן איגנסיו מיני, נואסטרה סניורה דה סנטה אנה, נואסטרה סניורה דה לורטו וסנטה מריה לה מז'ור (ארגנטינה), חורבות סאו מיגל דאס מיסואס (ברזיל)
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
São Miguel das Missões (Brazil).jpg
שרידי סאו מיגל דאס מיסואס
מדינה ארגנטינהארגנטינה  ארגנטינה ברזילברזיל  ברזיל
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1983, לפי קריטריונים 4
הערות הורחב ב-1984
קואורדינטות 27°15′19″S 55°31′54″W / 27.255278°S 55.531667°W / -27.255278; -55.531667 
מפת הרדוקסיונים במפה מדינית בת ימינו

במהלך המאות ה-17 וה-18 הקימו הישועים כ-30 מיסיונים ורדוקסיונים באזור הנהרות אורוגוואי ופרנה, שנועדו לבני הגוארני ועמים נוספים שהתגוררו באזור. רוב שרידי המיסיונים מצויים כיום בשטחה של ארגנטינה (מרביתם בפרובינציית מיסיונס הקרויה על שמם ומקצתם בקוריינטס), והיתר בברזיל ובפרגוואי. ב-1983 ו-1984 הכריז אונסק"ו על חמישה מהם כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסיונרים הגיעו ליבשת אמריקה בהזמנת הספרדים בראשית המאה ה-17, במטרה לסייע בהמרת דתם של הילידים, והיו ביניהם ישועים, פרנציסקנים ודומיניקנים. הישועים התמקדו בשני אזורים עיקריים: צ'יקיטוס שבמזרח בוליביה של ימינו, והאזור הכולל את דרום ברזיל, צפון-מזרח ארגנטינה ומזרח פרגוואי של ימינו. באזורים אלה הקימו המיסיונרים רדוקסיונים - יישובים שבהם רוכזו הילידים, והתקיימה פעילות המיסיון. מלבד לימודי התרבות הספרדית ועקרונות הנצרות, סיפקו הרדוקסיונים רווחה כלכלית וכן הגנה מפני סוחרי העבדים הספרדים והפורטוגלים.

ב-1750 נחתם חוזה מדריד ששינה את הגבולות באזור, ונהר האורוגוואי נקבע כגבול בין האימפריה הפורטוגזית לבין האימפריה הספרדית. ממזרח לנהר, עתה בשטחה של ברזיל, נותרו שבעה רדוקסיונים ישועיים באזור המכונה מיסיונס אוריינטאלס ("המיסיונים המזרחיים"). ב-1756 התקוממו תושבי הרדוקסיונים נגד הסיפוח לברזיל, ופרצה מלחמת הגוארני. כוח משותף לספרד ולפורטוגל נשלח לאזור והביס את התושבים המקומיים. בשיאם, התגוררו ב-30 הרדוקסיונים כ-84 אלף תושבים. בגדול שבהם, סאו מיגל דאס מיסואס התגוררו כ-6,600 תושבים.

איור של בית הכומר בסן איגנסיו מיני, 1846

ב-1759 הורתה ממשלת פורטוגל, בהשראתו של שר הממלכה סבשטיאאו דה מלו, על סגירתם של כל המיסיונים הישועיים שבשטח ברזיל. באותה העת חלק ניכר ממיסיונס היה חלק מברזיל, וגם מיסיונים אלה נסגרו. ב-1767 גורשו הישועים גם מהטריטוריות הספרדיות. רבים מבני הגוארני ששהו ברדוקסיונים היו לעבדים העובדים במטעים. הרדוקסיונים עצמם ננטשו מיושביהם, מבניהם התפוררו וצמחייה כיסתה אותם. במהלך המאה ה-20 הוחל בשיקומם ובשחזורם של כמה מהם.

ב-1983 הכריז אונסק"ו על סאו מיגל דאס מיסואס במדינת ריו גראנדי דו סול שבברזיל כאתר מורשת עולמית. שנה לאחר מכן הצטרפו לסאו מיגל ארבעה שרידי רדוקסיונים נוספים בארגנטינה: נואסטרה סניורה דה לורטו, נואסטרה סניורה דה סנטה אנה, סן איגנסיו מיני וסנטה מריה לה מז'ור. חמשת האתרים מהווים יחד אתר מורשת עולמית אחד. סאו מיגל דאס מיסואס וסן איגנסיו מיני נחשבים לשמורים מביניהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]