המעשייה על פיליס ואריסטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיתוך עץ המציג את אריסטו מרכיב על גבו את פיליס. יצירה מאת הנס בלדונג, 1515

המעשייה על פיליס ואריסטו היא סיפור שהיה נפוץ בימי הביניים, המספר על ניצחונה של אישה מפתה, פיליס, על האינטלקטואל הגברי הגדול ביותר, הפילוסוף היווני העתיק אריסטו. מעשייה זו היא אחת מכמה מעשיות שנפוצו באותו הזמן, המספרות על כוחן של נשים ביחס לגברים חזקים ובעלי מעמד. בין הגרסאות המוקדמות של מעשייה זו היא הגרסה הצרפתית: Lai d'Aristote, משנת 1220.

סיפורם של פיליס, הדומינטריקס ואריסטו, הפילוסוף המפורסם, נפוץ בקרב אמנים מהמאה ה-12 ואילך, וקיבל אצלם ביטוי בדמות פסלי אבן בכנסיות, לוחות עץ או שנהב, בדים כגון שטיחים ושטיחי קיר, תחריטים, ציורי שמן, ויטראז' ועוד. מבין האמנים שנמשכו לנושא אפשר לכלול את הנס בלדונג, אלברכט דירר, לוקאס קראנאך האב, ואלסנדרו טורקי (אנ').

המעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשייה זו יש כמה גרסאות, אולם ליבתה היא: אריסטו יעץ לתלמידו אלכסנדר הגדול לחמוק ולהימנע ממפגש עם פילגשו המפתה של המלך, פיליס, אולם אריסטו עצמו נשבה בקסמיה. פיליס הסכימה לרכוב עליו, בתנאי שהיא תוכל למלא את התפקיד של דומינטריקס, כלומר השולטת שלו. פיליס הודיעה לאלכסנדר בסתר מה הולך להתרחש, ואלכסנדר חזה בפיליס מוכיחה שקסמיה של אישה יכולים לגבור אפילו על האינטלקט הגברי הגדול ביותר של הפילוסוף. פיליס מתוארת גם כפילגשו של אלכסנדר הגדול, או אולי אשתו.[1][2][3]

מקורות המעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעשייה מסופרת ונפוצה על ידי מוזיאון הלובר ומקורה בעבודה גרמנית של התאולוג הצרפתי ז'אק דה ויטרי במאה ה-13.[4] היצירה הצרפתית "Lai d'Aristote" ידועה בכתבי יד משנת 1220, המיוחסת על ידי חוקרים למשורר הנורמני הנרי ד'אנדלי או לאנרי דה ואלנסיין.[5]

בשנת 1386, המשורר האנגלי ג'ון גאוור כלל סיכום של הסיפור שלו בשירו "Confessio Amantis" (נכתב במקור באנגלית, בניגוד לעבודות גדולות אחרות שלו), המאגד אוסף של סיפורים על אהבה לא מוסרית. הוא מופיע בנובלה "אפולוניוס מצור", שבו גאוור טוען שההיגיון והסילוגיזם של אריסטו אינם מצילים אותו.[6]

גם במאה ה-14, הדומיניקני ג'ון הרולד כתב גרסה לטינית של הסיפור.[7] במאה ה-15 המעשייה הוצגה בקומדיה הגרמנית "Ain Spil van Maister Aristotles" (מחזה של מאסטר אריסטו).[4][8]

אומנות של המעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של פיליס הדומינטריקס, שהפכה את הפילוסוף המפורסם לשוטה הכנוע לה, הפך לפופולרי ברחבי אירופה בימי הביניים.[2] יצירות אקוומניל (אנ') - כדים בצורות של דמויות אנושיות או דמויות אחרות, המתארים את פיליס ואריסטו, נפוצו בתקופה. הסיפור היה מתואר בעוד מגוון של יצירות, כולל סלעים, שנהב, פליז, שטיחים ותחריטים.

תקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס, אמנים כגון: הנס בלדונג, אלברכט דירר, לוקאס קראנאך האב, ברתולומאיוס שפרנגר וז'אן סאדלר המשיכו לפתח את אומנות המעשייה, וכחלק מאופיין התקופה, חלקם הציגו את פיליס בגוף עירום.[4] אלסנדרו טורקי קרא לאישה קמפאספה, פילגשו של אלכסנדר. היצירות השתמשו בין היתר בחריטות, ויטראז', עץ וצבע שמן.

המאות ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנים כמו ז'וליו רואלס (אנ') המשיכו לפתח את הנושא של פיליס ואריסטו. אוסקר קוקושקה הוציא גרסה חדשה למעשייה בשנת 1913.[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Aristotle and Phyllis". Art Institute Chicago. בדיקה אחרונה ב-22 במרץ 2018. 
  2. ^ 1 2 Smith, Justin E. H. (2 באפריל 2013). "Phyllis Rides Aristotle". Justin E. H. Smith. בדיקה אחרונה ב-31 במרץ 2018. 
  3. ^ "Aristotle Plays Horsey and Other Strange Tales". Classical Wisdom Weekly. 10 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-31 במרץ 2018. 
  4. ^ 1 2 3 "Phyllis and Aristotle | The Triumph of Seduction over Intellect". Louvre. בדיקה אחרונה ב-22 במרץ 2018. 
  5. ^ Wathelet-Willem, Jeanne. "Henri d'Andeli. Le lai d'Aristote, publié d'après tous les manuscrits par Maurice Delbouille", in Revue belge de philologie et d'histoire, 1953, Vol. 31, n° 31-1, pp. 84–87.
  6. ^ "Gower, John" . Dictionary of National Biography. London: Smith, Elder & Co. 1885–1900.
  7. ^ "Phyllis and Aristotle" (בלטינית). אורכב מ-המקור ב-22 November 2012. בדיקה אחרונה ב-1 באפריל 2018. ARISTOTLES, cum doceret Alexandrum ut se contineret ab accessu frequenti uxoris suae, quae erat pulcra valde, ne animum suum a communi providentia impediret, et Alexander ei acquiesceret, hoc advertens regina et dolens, coepit Aristotelem trahere ad amorem suum, quia multociens sola transibat cum pedibus nudis et dissoluto crine, ut eum alliceret. 
  8. ^ Briski, Marija Javor (2004). Winkelman, Johan H.; Wolf, Gerhard, eds. Eine Warnung vor dominanten Frauen oder Behajung der Sinnenlust? Zur Ambivalenz des 'Aristoteles-und-Phyllis-Motivs' as Tragezeichen im Spiegel deutscher Dichtungen des späten Mittelalters. Erotik, aus dem Dreck gezogen (בגרמנית) (Rodopi). עמ' 37–66. ISBN 90-420-1952-2. 
  9. ^ Hayton, Darin. "The Curious History of Phyllis on Aristotle". בדיקה אחרונה ב-1 באפריל 2018.