יצחק דמן עכו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי יצחק בן שמואל דְּמִן עכו (ארץ ישראל שנים ה'י-ה'ק 1250 - 1340), נחשב לאחד מגדולי וחכמי העיר עכו בדורו. התפרסם בין היתר בזכות מחקר ההתחקות שלו על מקורותיו של ספר הזוהר, שהופץ לראשונה בזמנו על ידי רבי משה די ליאון, המתואר בספר יוחסין השלם. חיבר ספרים רבים, אך רובם הגדול לא נדפס.

תולדותיו

רבי יצחק דמן עכו נולד בארץ ישראל בשנת ה'י (1250) לחכם בשם רבי שמואל. רבו המובהק‏‏ היה רבי שלמה בן שמואל צרפתי הקטן (Petit) מעכו. התגורר בעיר עכו, שבאותה תקופה נחשבה כעיר החוף החשובה ביותר בארץ ישראל, ופעלה בה קהילה יהודית חשובה ומשגשגת, ונחשב בין גדולי חכמיה. יש המחשיבים אותו כתלמיד חבר של הרמב"ן, אך הדבר מסופק.‏[1] יש המונים כרבו גם מקובל בן אותו דור, בשם רבי אבנר (ראה אשכול, אנציקלופדיה ישראלית, כרך א עמ' 287).

כשנכבשה העיר עכו על ידי אלאשרף מלך מצרים בשנת ה'נא (1291) ורוב תושביה היהודים והנוצרים נהרגו או נלקחו בשבי, היה רבי יצחק בין השבויים. לא ברור באיזו מדינה השתחרר ונפדה משביו, אך קיימות עדויות על הימצאו בשנת ה' סא (1301) באיטליה, ובאותה שנה עקר מאיטליה ונסע לספרד כדי להתחקות אחר מקורו של ספר הזוהר שהתגלה בזמנו. השתקע בנווארה שבספרד‏[2], שם חי עד יומו האחרון, ובה נפטר בשנת ה'ק (1340) והוא בן תשעים שנה.

תקופת חייו של הרב יצחק דמן עכו על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

חיבוריו והגותו

חיבר ספרים רבים אך כמעט ולא נדפס מתוכם דבר. ספרו האחד הוא ספר מאירת עיניים ובו ביאר את סודותיו של הרמב"ן בפירושו על התורה. נדפס במלואו לראשונה בירושלים (שנת תשל"ה, 1975), ובמהדורה מדעית על ידי עמוס גולדרייך בשנת תשמ"א (1981). ליקוטים מספר זה פרסם עוד קודם לכן אהרן ילינק בסוף ספר דרשות הרמב"ן. רבי חיים ויטאל בחיבורו "מגילת ספר" מביא כמה עניינים מתוך ספר זה.

החיד"א כותב כי הראה לו חכם אחד בכתב היד של החיבור מאירת עיניים, ובו הוא מביא דברי ספר כתר שם טוב שכתב הרב שם טוב בן אברהם גאון (מחבר ספר "מגדל עוז" על משנה תורה לרמב"ם) והוא כותב עליו ביטויים חריפים. החיד"א מעיר כי מוזר הדבר שרבי יצחק דמן עכו שהיה בן דורו וחברו של הרמב"ן, מביא מדברי רבי שם טוב שהיה תלמידו של הרשב"א, תלמידו של הרמב"ן.‏[3]

בספר זה (בפרשת וישלח), תוך שהוא מאריך בגנות הפילוסופיה, הוא מביא אגדה ששמע מפי רבו, רבי שלמה הצרפתי, על אריסטו שחיזר אחרי אשתו של אלכסנדר מוקדון, והיא ניאותה אליו בתנאי שתרכב עליו כסוס, וכך הייתה רוכבת עליו עד שבא בעלה וראה את המעשה, שהוביל בסופו של דבר למותו של אריסטו.

כמו כן חיבר ספר מוסר, המצוטט רבות על ידי רבי אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה. כן חיבר ספר היסטוריה בתולדות דברי הימים וספר בתורת הקבלה. שלושת ספרים אלו אבדו, וציטוטים מתוכם מובאים בספרים שונים שבדפוס ושבכתבי יד. כינוי בכתבי יד רבים הוא 'הידו"ע', ראשי תיבות של "הרב יצחק דמן עכו".

החיד"א כותב עוד שראה קונטרסים בכתב יד ממנו, ובהם תיאור של פעולות שהיה עושה על ידי חכמת הצירוף, והיו באים אליו מלאכים ומגלים לו סודות ופעולות. אחרי הסבר קצר על מהות חכמת הצירוף הזו (מבית מדרשו של המקובל רבי אברהם אבולעפיה), כותב החיד"א שרבי יצחק קיבל מרבותיו את חכמת הצרוף והיה בקי בה ולכן היו באים אליו מלאכים ומגלים לו הפעולות, ולעומת זאת חכם מופלג בדורו של החיד"א, רך בשנים, למד מזקן מקובל חכמת הצרוף ונשתמש בחכמה זו לצרכיו ומת בדמי ימיו.

רבי אהרן קוידאנובר כותב בספרו "ברכת שמואל" (פרשת מטות) שבנו רבי צבי הירש (מחבר ספר "קב הישר") מצא בעליית הגג של ביתו בעיר ורנקבורט חיבור בכתב יד של ליקוטים מדברי רבי יצחק דמן עכו.

חיבר גם פירוש לספר יצירה, שנדפס על ידי גרשם שלום בקריית ספר (לא, עמודים 379-396).

כמו כן חיבר ספר בשם 'אוצר חיים', המהווה יומן מיסטי של חוויות אקסטטיות. בין השאר, הוא מפרש את תורת השמיטות הקבלית, שלפיה העולם קיים 6000 שמיטות, כלומר 42,000 שנה, לפי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (גיל היקום לפי חישוב זה הוא 42000*365*1000 שנה, כלומר 15.33 מיליארד שנים). [1]

מדבריו המובאים בשמו בספר "ראשית חכמה"

Cquote2.svg

"יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ וירא אותה איש מיושבי קרנות ויאנח אנחה גדולה ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכונה אבל רצתה לומר כי שם דווקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שוים הכל, אבל הנה לא. כי בת מלך לא ייתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון. ויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות וישב לו שם ויקשר מחשבת שכלו בה ותמיד יחשב בצורתה, ומרב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מרגש ושם אותה כלה בצורת האשה ההיא וביפיה ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן כי אמר אם לא תבא היום תבא למחר, כן עשה ימים רבים. ומרב פרישותו מכל מרגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמרגשות ושבה להדבק במשכלות עד שמכל מרגש נתפשטה, ואפלו מהאשה ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מעטים פשטה כל מרגש וחשקה במשכל האלהי ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק".

Cquote3.svg

רשימה קצרה של חיבוריו

להרחבה ראו למעלה בפרק חיבוריו והגותו.

  • מאירת עיניים
  • אוצר חיים
  • פירוש לספר יצירה
  • ליקוטים וקונטרסים שונים
  • תרגום לפירושו של רבי יהודה בן ניסים מלכה מפאסי על פרקי דרבי אליעזר

לקריאה נוספת

  • אברהם משה לונץ, ירושלים עמ' 57.
  • אברהם כהנא, ספרות ההיסטוריא הישראלית, כרך ב עמוד 88.
  • א' גוטליב, הארות דבקות ונבואה בספר אוצר החיים לר' יצחק דמן עכו, בתוך מחקרים בספרות הקבלה, תל אביב תשל"ו, עמ' 247-231.

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ החיד"א כתב בספר שם הגדולים (עמ' קכב): "כתב בספר 'נובלות חכמה' דהיה תלמיד חבר ובעל סודו של הרמב"ן". אך ב"אוצר הגדולים" הקשה על דבר זה, שהרי הוא לא מזכיר את הרמב"ן בכינוי "מורי" בשום מקום בכתביו, ומשער שהכינוי "בעל סודו" מתייחס רק לכך שהוא ראשון מפרשי סודותיו של הרמב"ן. מסדר הזמנים עולה שאפשר שהוא שמע מהרמב"ן כמה דרשות בבחרותו, כשהגיע זה לעכו בסביבות 1267.
  2. ^ ראו בנימין זאב קדר, 'יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים הצלבנית', תרביץ, נג (תשמ"ד), עמ' 405 והערה 72 . הנוסח מסתמך על החיבור האבוד 'ספר דברי הימים' של ר' יצחק דמן עכו.
  3. ^ מכאן ראיה נוספת לכך שר"י דמן עכו לא היה תלמידו של הרמב"ן.
ראשוני המקובלים בימי הביניים

הראב"ד השלישי • ר' יצחק סגי נהור • ר' עזרא ועזריאל בני שלמהרמב"ןפרץ הכהן • ר' מנחם רקנאטי • ר' יעקב בן ששת • ר' יהודה בר יקר • ר' אשר בן דוד • ר' ברוך התוגרמי • ר' אברהם אבולעפיה • ר' משה בן שמעון מבורגוס • ר' יוסף ג'יקטיליה • ר' יצחק דמן עכו • ר' משה די לאון • ר' שם טוב אבן גאון • ר' מאיר אבן גבאי