לוקאס קראנאך האב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן עצמי מ-1550, מוצג בגלריית אופיצי

לוקאס קראנאך האבגרמנית: Lucas Cranach der Ältere; בערך 1472 - 16 באוקטובר 1553) היה צייר ואמן תחריטי עץ והדפסים גרמני שפעל בתקופת הרנסאנס. הוא השתייך לאסכולת הדנובה והיה צייר החצר של הנסיך הבוחר של סקסוניה. היה ידוע בזכות הפורטרטים הרבים שצייר, הן של בני משפחת הנסיך והן של מנהיגי הרפורמציה הפרוטסטנטית שאת רעיונותיהם אימץ. בין השאר צייר את הפורטרט הידוע של מרטין לותר, שהיה ידידו. כמו כן צייר נושאים מהמיתולוגיה היוונית ונושאים דתיים. בתחילה צייר בסגנון הקתולי המסורתי, אך מאוחר יותר ניסה ליצור סגנון לותרני חדש. בנו, לוקאס קראנאך הבן המשיך את דרכו וסגנונו כצייר.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל והחותם של קרנאנך: נחש בעל כנפיים וכתר, מחזיק בפיו טבעת משובצת באבן אודם

קראנאך נולד בשנת 1472 בערך, בעיירה קרונאך (Kronach) שבפרנקוניה עילית. הוא למד את אמנות הציור מאביו, האנס מלר (Maler - בגרמנית צייר) שנקרא כך על שם עיסוקו. קראנאך עצמו נקרא על שם עיר הולדתו. אמו, ששם משפחתה היה היבנר (Hübner), מתה בשנת 1491. אין מידע רב על תהליך ההכשרה והלמידה שלו, אך כפי הנראה הוא התמחה אצל מספר מאסטרים מקומיים כגון מתיאס גרינוואלד שעבד בבמברג. הוא הגיע לוינה בסביבות 1500 ונשאר בה עד שנת 1504. בעת הזו יצר קשרים עם אנשי רוח והומניסטים שלימדו באוניברסיטת וינה. מאז חתם על עבודותיו בשם "לוקאס קראנאך", והנציח את שם עיירת הולדתו בציוריו. עבודותיו משכו את תשומת לבו של פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר של סקסוניה שהיה לפטרונו החל משנת 1505 עד סוף ימיו. קראנאך עבר לגור בוויטנברג ופרידריך השלישי שהיה אז בעיצומו של תהליך שנועד להעלות את מעמדה של העיר הראשית שלו, שילם לו מקדמה של משכורת חצי שנתית כדי שיתחיל לשמש כצייר החצר שלו. כמו כן פתח את אוניברסיטת ויטנברג וניסה לגייס לשורותיה כמה שיותר אנשי רוח. למרות היותו קתולי[1], תמך ללא עוררין בתפיסה כי על הכנסייה הקתולית לערוך רפורמות, ולכן הזמין לעירו את מנהיגי הרפורמציה והעניק להם תנאי מחיה נוחים.

שהותו בוויטנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של מרטין לותר, 1528, מוזיאון המדינה של סקסוניה התחתונה

זמן מסוים עבד קראנאך בחפיפה עם יאקופו דה ברברי ששימש לפניו בתפקיד צייר החצר. רישומי העיר מזכירים את שמו של קראנאך לראשונה בשנת 1505, כשקיבל סכום של 50 גילדן כמשכורת לחצי שנה בתוקף תפקידו כצייר של הדוכס. הוא עבד בחצר הנסיך ובחצר יורשו עד 1550, ונהנה מהזכות לעבוד גם עבור גורמים נוספים.

הוא עסק שם בציורים עבור ארמונות הנסיך ופורטרטים של משפחתו, בציורים וקישוטי מזבח לכנסיות וביצירת תחריטים. הנסיך שלח את קראנאך לצייר אורחים ואצילים אותם רצה לכבד, והעניק להם את הציור במתנה. מעמדו בעיני הנסיך עלה מעבר לזה של אמן והוא מינה אותו ב-1508 לשליח דיפלומטי שלו. הוא גם העניק לו סמל אצולה וחותם שבו מתואר נחש מכונף שבפיו טבעת משובצת באודם, ובו השתמש בין היתר לחתום על ציורים שלו או שנעשו בהשגחתו. הוא נסע למכלן ושם צייר את דיוקנם של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ושל יורשו קרל החמישי[2]. ב-1512 או 1513 נישא לברברה ברנגביר, בת למשפחה מבוססת מהעיר גותה. הוא החזיק בבעלותו בית מלאכה לאמנות שבו העסיק מספר עובדים, לעתים אף עשרה או יותר. קיים רישום על הזמנה שבוצעה ב-1533 וכללה ציור של 60 פורטרטים של הנסיך ואחיו[3]. הזמנה כזו מצביעה על כוח אדם רב שעמד לרשותו, אף כי כנראה לא כל היצירות בוצעו באותה רמה. כמו כן היו ברשותו עסק לממכר יין, בית מרקחת ובית דפוס.

מ-1520 התמנה לחבר במועצת העיר ולגזבר המועצה, תפקידים אותם מילא עד 1535. בדומה לחסות שהעניק הנסיך למנהיגי הרפורמציה הפרוטסטנטית, גם הוא הכיר והתחבר עם פיליפ מלנכתון ומרטין לותר שלימדו באוניברסיטה שנפתחה בעיר ב-1518. קשריו עם לותר היו אמיצים והוא שימש עד בחתונתו[4] וסנדק של בנו יוהאן. אשתו השנייה של בנו, לוקאס קראנאך הבן, הייתה אחייניתו של פיליפ מלנכתון. הוא צייר מספר פורטרטים של לותר ואשתו בתקופות שונות וכן של הוריו, וכן של מלנכתון. כמו כן, צייר את 124 התחריטים לתרגום התנ"ך לגרמנית של מרטין לותר[5]. ב-1524 פגש בנירנברג את אלברכט דירר שצייר את דיוקנו[6].

ב-1525 מת פרידריך, הנסיך הבוחר, אך גם יורשיו, אחיו יוהאן האיתן ששלט עד 1532 ובנו של יוהאן האיתן, יוהאן פרידריך מסקסוניה העריכו את קראנאך והעסיקו אותו בחצרם. כמו כן, מינה אותו יוהאן פרידריך לראש עיריית ויטנברג, תפקיד אותו מילא בשנים 1537-1544. אשתו מתה בוויטנברג ב-25/26 בדצמבר 1541/1540[7]. בקרב מילברג גבר קרל החמישי על הנסיך ושבה אותו. עם זאת, זכר הקיסר את קראנאך וכיבד אותו בהזמנה למחנה שבו שכן. הוא ביקש מהקיסר לחון את הנסיך, אך ללא הועיל.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן היינריך הרביעי, דוכס סקסוניה ואשתו קתרינה ממקלנבורג

תנאי שביו של הנסיך היו קלים יותר ב-1550, אז נסע קרנאנך לבקרו באאוגסבורג ושהה אצלו תקופה. הוא פגש שם בטיציאן, שהגיע כדי לצייר את פליפה השני. הוא העביר את הסטודיו שלו לידי בנו לוקאס ועבר לויימאר, שם שהה עם הנסיך עד מותו. הוא מת בגיל 81, ב-16 באוקטובר 1553 בבית של ביתו בוויימאר, שעומד על תילו עד היום, ונקבר בבית הקברות בעיר. שני בניו המשיכו לעסוק באומנות, אך בעוד בנו האנס לא התפרסם כל כך, בנו לוקאס ירש את מעמדו ושימש גם הוא כראש העירייה בוויטנברג. היו לו גם שלוש בנות שהראשונה, ברברה, נישאה למושל סקסוניה כריסטיאן בריק ומהם נולד לאחר כמה דורות יוהאן וולפגנג פון גתה.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונוס, 1532, מוצג במוזיאון Städel, פרנקפורט

הכנסייה הלותרנית מציינת יום לזכרו במשותף עם אלברכט דירר, ב-6 באפריל[8]. הכנסייה האפיסקופלית מציינת את יומו ב-5 באוגוסט[9].

ממשלת גרמניה הוציאה מספר בולי דואר לזכרו ועליהם דיוקנו וציורים ידועים שלו.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדונה תחת עץ האשוח, 1510, ורוצלב

בסך הכל מוערך מספר הציורים והתחריטים שיצר ביותר מ-1,500 ובהם דיוקנות של אצילים ואנשי שם רבים. בנוסף לקשריו עם האצילים התומכים בפרוטסטנטים, עמד בקשרים גם עם אצילים קתולים, וצייר את דיוקנם של אלברכט מברנדנבורג, יואכים הראשון מברנדנבורג, יואכים השני מברנדנבורג, מלבד הקיסר מקסימיליאן ובנו קרל. כמו כן, השתתף עם דירר, האנס בלדונג, ואלברכט אלטדורפר בעיטור ספר התפילות של מקסימיליאן[10][11]. הפצת הדיוקנים של מנהיגי הרפורמציה בהדפסים רבים, כמו גם הציורים לתרגום התנ"ך לגרמנית של לותר, תרמה משמעותית לפרסום של המנהיגים ושל רעיונותיהם בקרב בני העם[12].

מאפיין ניכר של ציוריו הוא הנוף שברקע סצנות ידועות מכתבי הקודש ומהמיתולוגיה. בניגוד לאמנים בני הדור הישן שלא תמיד ייחסו משמעות רבה לרקע, הוא חידד את אווירת הציורים בעזרת הנוף, שהוא לעתים קודר ולעתים בהיר ורתם אותו למטרתו. הנוף בציוריו בדרך כלל מושפע מאזור מגוריו ובו מפיעים עצי מחט או גבעות מיוערות וצוקים גבוהים שבראשם מתנוססות טירות.

ציורים מהמיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק והחסד, 1529, טירת פרידנשטיין, גותה

החל מ-1528 החל בסדרת ציורי נשים מהמיתולוגיה שבהם מודל נשי קל לזיהוי. הנשים בציורי הסדרה הן בעלות גוף רזה ונערי, חזה קטן, שיער אדמוני בדרך כלל, לעתים בעלות קישוטים שמדגישים את העירום ובאופן כללי הציורים משדרים אירוטיות. הוא אף מגדיל לעשות בחלק מהציורים שבהם הוא מראה את המודל ששימש אותו מכמה זוויות, כשהיא מצוירת כמה פעמים בתור מספר דמויות ובכך מציג אותה לראווה (לדוגמה, הציורים השונים של משפטו של פאריס מ-1528[13]). מודל זה עומד בניגוד לסגנון האיטלקי שנסמך יותר על אנטומיה מדויקת והנשים בו מציאותיות ומלאות יותר. בכך מעדיף קראנאך להידמות לסגנון המיושן יותר ולהתאים את הציורים למודל הנחשק בעיני האצילים הגרמנים. סדרה זו כוללת גם את הציורים שחלקם בעלי גרסאות רבות, "שלוש הגרציות" (1530), "עידן הזהב" (1530), "סצנה מיתולוגית" (1530), "אפולו ודיאנה" (1530) "ונוס", "ונוס וקופידון כגנב דבש" (1534), "צדק כאשה עירומה עם חרב ומאזניים" (1537), "ונוס וקופידון כגנב דבש" (1537) ולוקרציה.

ב-2008 נפתחה תערוכת אמנות באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון ובה הוצגו גם יצירות של קראנאך. כדי לפרסם את התערוכה, רצו המארגנים לתלות פוסטר של ציור ונוס בתחנות הרכבת התחתית בעיר. אולם בגלל העירום המפורש שבציור סירבה לכך חברת הרכבות. לאחר ביקורת על ההחלטה מצד אנשי אמנות ותקשורת, הסכימה לבסוף חברת הרכבות לפרסם את הציור[14].

סדרה נוספת של ציורים מראה את דמות ה"צדקה" (Caritas) בייצוג אמנותי מקובל של אישה מוקפת בילדים קטנים שאחד מהם יונק ממנה. בסדרה זו של כ-12 ציורים, הוא המשיך בציור של עירום נשי מלא, אולם המודל בסדרה זו היא אישה שממלאת תפקיד של אם בעלת גוף בשל יותר מזה של נערה צעירה[15].

נושאים נוספים כוללים ציורים וסדרות של שמשון, דוד ובת שבע הרקולס, מעיין הנעורים ותור הזהב.

נושאים נוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליבה, 1532, מוזיאון האמנות של אינדיאנפוליס

הציורים הדתיים שלו מראים גם נושאים דתיים קלאסיים כגון שלל ציורי "מדונה עם ישו התינוק" וחלק מציורי הצליבה, אולם ככל שקשריו עם מנהיגי הרפורמציה התחזקו, ותפיסתם גם בתחומי הייצוג האמנותי המכוון להמונים התפתחה, כמו גם מאבקם בכנסייה הקתולית, הוא החל לצייר ציורים שנועדו לשרת את המסרים המתאימים. כך לדוגמה הציור "החוק והבשורה" או "החוק והחסד" שקיים בשתי גרסאות ומציג את הרעיון הלותרני לפיו האמונה בישו לבדה גואלת את האדם ואין לתיווך הכנסייה יכולת לשנות זאת. הציור מחולק לשני חלקים, כאשר החלק השמאלי מייצג את החוק והימני מייצג את הבשורה. בצד השמאלי נראה בשמים ישו עורך משפט ביום הדין וברקע התחתון אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת, כלומר החטא הקדמון שבגללו נענש האדם. סמוך לעץ עומד משה עם לוחות הברית ועליו חוקי אלוהים. בחזית נראים השטן והמוות מוציאים לפועל את גזר דינו של האדם וכך מוצג הרעיון שעל פי החוק לבדו, אין לאדם ישועה. הצד הימני מראה את הדרך היחידה לגאולה כאשר עיקרי האמונה - הצליבה, התחייה וההשתנות מוצגים לאדם על ידי יוחנן המטביל כדי שיאמין בהם ובזכות החסד האלוהי יינצל מעונשו של החטא הקדמון.

ציורו הסעודה האחרונה[16] שצויר כקישוט מזבח לכנסייה של לותר, מציג את ישו בדרך המסורתית, אולם השליחים שסביבו מצוירים בפניהם של מנהיגי הרמפורמציה הפרוטסטנטית. זאת, כדי להציג קשר ברור בין ישו לבין ממשיכי דרכו האמיתיים. במטרה דומה, להשפיל את הקתוליות ולהצביע על הסיאוב שפשה בה אל מול האמת והתום שברפורמציה, יצר ב-1534 תחריט עץ לתנ"ך בתרגומו של לותר לגרמנית, ובו נראית "זונת בבל הגדולה" כשכתר אפיפיורי לראשה והיא רוכבת על "החיה"[17].

באותה תקופה התפרסמו עלונים וחוברות שלועגות לאפיפיור ולאנשי הזרם הקתולי. פיליפ מלנכתון כתב ב-1521 חוברת כזו בשם "ישו המעונה והאנטי כריטס" (Passional Christi und Antichristi) וקראנאך אייר אותה בתחריטים. החוברת משווה בין ישו לאפיפיור כאשר כל עמוד שמאלי מציג תמונה מחיי ישו ומולו, בעמוד הימני הקבלה מהמציאות הקתולית. כיוון שאחד מעיקרי המאבק נסוב על מכירת שטרות המחילה על ידי הכנסייה, אחת ההשוואות המפורסמות מראה משמאל את ישו מגרש את חלפני הכספים מבית המקדש ומימין, את האפיפיור עם אנשיו סופרים את הכסף שהגיע לידיהם ממכירת השטרות[18]. כך מוסבר שבעוד האפיפיור הוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, התנהגותו למעשה מקבילה לאותה שחיתות שבה נלחם ישו, דהיינו השימוש בדת להרוויח כסף. ניגוד זה בין פשטותו של ישו לעומת העושר וההדר שאימצה הכנסייה, מהווה את נושא כל הציורים בחוברת[19]. בזכות הציורים הבהירים, הצליחה החוברת להתפרסם ברבים, למרות שמרביתה היה טקסט פולמוסי שנועד בעיקר למלומדים[12].

"הצליבה" מ-1532 הוא ציור שנראים בו היטב הפירוט והדיוק של האמן, בהבעות הפנים השונות בדקדוק בפרטי כלי הנשק וכדומה. ציור זה מראה סימבוליות במספר רבדים. הסצנה מחולקת לשני חלקים ברורים שמוגדרים על ידי הצלב של ישו. בצד שמאל מתרכזים כל הנגאלים והמבורכים, ובהם הגנב הטוב, לונגינוס הקדוש (על הסוס הלבן), מריה, אם ישו, מריה מגדלנה, יוחנן כותב הבשורה ושאר אנשים שנושאים את עיניהם אל ישו. מבט זה בעיני כולם מסמל את רעיון הרפורמה לפיו האמונה בישו לבדה מביאה לגאולה ולא הכנסייה. בצד ימין של התמונה מרוכזות כל הדמויות השליליות ובהם הגנב הרע, קרדינל קתולי (בעל כובע אדום) והחיילים הרומים המטילים גורל על בגדיו של ישו. בולטים בהיעדרם סמלים קתולים קלאסיים כדוגמת הילות ומלאכים[20][21].

נושאים דתיים נוספים הם מגוון ציורים ותחריטים של אדם וחווה, יהודית, הוצאתה להורג של קתרינה הקדושה וקדושים נוספים, תמונות מחיי המשפחה הקדושה ושלומית בת הרודיאס.

הוא צייר גם סדרה של ציורים בשם "הזוג הלא מתאים" שכוללת למעלה מ-10 ציורים שונים ובהם נראים גבר ואישה, אחד מהם מבוגר ומכוער והשני צעיר יפה. לעתים האישה היא הצעירה ולעתים זה הגבר והם עומדים במגוון תנוחות זוגיות אבסורדיות[22].

זיהוי עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא תמיד ניתן לקבוע בוודאות את יצירותיו בגלל אופי עבודתו וההשפעות עליו במהלך חייו. בצעירותו, עד 1504, לא נהג כלל לחתום על ציוריו. מאוחר יותר חתם באותיות "LC" שלובות זו בזו, ולאחר כמה שנים, כשהן נפרדות. מ-1515 בערך החל לחתום על כל ציוריו בסמל הנחש המכונף, אך גם אלו שרק נעשו בהשגחתו. לאחר מותו, המשיך בנו להשתמש באותו סמל כחתימה על ציוריו עד מותו ב-1586. עד היום מוכיחים מחקרים חדשים שציורים שנחשבו שלו, נעשו למעשה על ידי בנו[23].

יצירותיו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של קראנאך מוצגות במיטב המוזיאונים ברחבי העולם. בישראל מוצגים שני תחריטי עץ במוזיאון ישראל: ונוס וקופידון (1506) ואדם וחווה (1509). כמו כן באוסף המפות של הספרייה הלאומית קיימת מפה של ארץ ישראל[24] והיא העותק היחיד בעולם של מפה זו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bonnie Noble, Lucas Cranach the Elder: Art and Devotion of the German Reformation, University Press of America, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוקאס קראנאך האב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]