המתקפה על שדה התעופה H-3 (מלחמת איראן–עיראק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המתקפה על שדה התעופה H-3 הייתה תקיפה אווירית שבוצעה על ידי חיל האוויר האיראני במהלך מלחמת איראן–עיראק ב-4 באפריל 1981 כנגד בסיס חיל האוויר העיראקי במערב עיראק.

בתקיפה האווירית הושמדו לפחות 48 מטוסים עיראקים על הקרקע ללא אבדות מצד האיראנים. התקיפה נחשבת לאחת המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הלוחמה האווירית.

המטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם בסיסי H-3 ממוקם ליד העיירה אל ואליד בקרבת הכביש המהיר בגדד-עמאן במדבר אל אנבאר במערב עיראק, סמוך לגבול ירדן ובמרחק של 1,000 ק"מ מגבולות איראן. הבסיס הוקם לאבטחת גבולותיה המערביים של עיראק והיה בשימוש גם במלחמת יום הכיפורים ב-1973.

במהלך מלחמת איראן-עיראק השדה שימש כבסיס לחיל האוויר העיראקי והיו בו כמה טייסות תובלה וטייסת מטוסי מיג-21, וכן מטוסי הוקר האנטר שיצאו משימוש.

חיל האוויר של עיראק תוגבר במשלוחי תחמושת וחלקי חילוף ממצרים, מטוסי מיראז' F1 מצרפת ומפציצי טופולב Tu-22 מברית המועצות.

מודיעין חיל האוויר האיראני קיבל דיווחים ולפיהם עיראק מתכוננת למתקפה נרחבת וכוללת כנגד איראן. לפי המודיעין, חיל האוויר העיראקי העביר את רוב נכסיו לבסיס האווירי שלו אל-וואליד, הממוקם בתוך מתחם H-3.

בתצלומי אוויר, שהתקבלו מישראל, אותרו שם יותר מחמישים מטוסים מסוגים שונים כשהם פזורים על פני השטח ללא כל הגנה.

כחלק מניסיונותיו של סדאם חוסיין להוציא לפועל מתקפה נגד איראן בחזית הצפונית, בין ה-12 ל-22 במרץ 1981, ירתה עיראק שתי רקטות קרקע-קרקע מסוג פרוג-7 לעבר הערים דזפול ואהוואז. לאחר מתקפה זו החלו האיראנים בתכנון תקיפה לשחיקת יכולותיו של חיל האוויר של עיראק. התכנון בוצע על ידי מפקדי אגף הקרב הטקטי ה-31 וה-32 בבסיס חיל האוויר חמדאן.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחק בין בסיס חמדאן האיראני לבסיס H-3 הוא כמעט 1,500 קילומטרים. טיסה ישירה מחייבת לטוס מעל בגדאד ולבצע תדלוק אווירי פעמיים בשמי עיראק אשר היו מוגנים בצפיפות על ידי אתרי הגנה אווירית עיראקית.

כ-4,000 ק"מ, 4 שעות ו-50 דקות טיסה ו-4 תדלוקים באוויר

צוות התכנון יזם מבצע עם אלמנט הפתעה קריטי. ההבנה בצוות התכנון הייתה כי פעילות חיל האוויר העיראקי נמוכה יותר בצפון עיראק, ולכן התכנון התבסס על חדירה מאזור זה. צוות התכנון קבע כי המטוסים יתדלקו באוויר באזור ימת אורמיה, ומשם יהיה להם מסלול "נקי" שיעבור מעל ההרים שבגבול עיראק-טורקיה. לאחר מכן נתיב הטיסה היה לאורך הגבול העיראקי-סורי עד למפגש הגבול עם ירדן. הטיסה תוכננה להתבצע בגובה נמוך ביותר, פחות מ-300 רגל (כ-100 מטרים) כדי להימנע מגילוי על ידי מכ"מים עיראקים וטורקים. אורך הנתיב היה כ-4,000 ק"מ, ארך 4 שעות ו-50 דקות וחייב ארבעה תדלוקים באוויר למטוסי הפנטום.

כנפות הקרב הטקטיות ה-31 וה-32 (TFW) יצרו צוות שכלל שמונה מטוסי F-4E פנטום, ארבעה מטוסי F14 טומקט, מטוס הרקולס אחד C-130H ובו ציוד סיגינט למודיעין הגנתי, עמדת פיקוד מוטסת בואינג 747 (שהייתה אמורה לפקח על תקשורת רדיו עיראקית, וכן לשמש כממסר תקשורת בין צוות התוקפים למפקדת חיל האוויר האיראנית, ושני מטוסי תדלוק (בואינג 707 ובואינג 747) לתדלוק אווירי לקראת התקיפה.

ב-2 באפריל 1981 שוגר מטוס תדלוק בואינג 747 איראני לניקוסיה בקפריסין במתווה טיסה מסחרית רגילה. בטיסתו חזרה הכריזו הטייסים על מצב חירום ועל נחיתה צפויה בדמשק. עקב הקריאה על מצב החירום, שוגר מאיראן מטוס התדלוק השני. כך הציבו האיראנים מראש שני מטוסי תדלוק בסוריה כהכנה לביצוע שלבי התדלוק השני והשלישי.

המבצע יצא אל הפועל בשעה 10:30 בבוקר 4 באפריל 1981. שמונה מטוסי F-4 פנטום (כולל שישה F-4E ושני F-4D), ועוד שני מטוסים חלופיים, המריאו מבסיס חיל האוויר חמדאן לכיוון ימת אורמיה, לאחר תדלוק במרחב אווירי איראני, חצו לעיראק, בעוד שני המטוסים החלופיים חזרו. זוג מטוסי F-14 סיירו באזור מספר שעות לפני ולאחר התקיפה להתמודדות עם ניסיונות יירוט של חיל האוויר העיראקי. במקביל, המריאו שלושה מטוסי נורת'רופ F-5 מבסיס האוויר בתבריז וביצעו תקיפות הסחה על מתקני זיקוק הנפט ליד כירכוכ.

ה-C-130H טס סמוך לגבול איראן-עיראק. שני מטוסי התדלוק, ששוגרו קודם לכן לסוריה, המריאו מדמשק, ונותבו בחשאי לשימוש במסדרונות אוויריים מסחריים בינלאומיים, כשהם בדממת רדיו, בדרכם לאיראן. המתדלקים טסו בגובה נמוך מאוד מעל דרום טורקיה ומזרח סוריה, חצו את ההרים בצפון מערב עיראק ונפגשו עם מטוסי הפנטום מעל המדבר המערבי העיראקי. כל פנטום תדלק ארבע פעמים ממטוסי התדלוק, בגובה 300 רגל, נמוך בהרבה מתקני הבטיחות (תדלוק אווירי מתבצע בדרך כלל בגובה 22,000 רגל (כ-6,700 מטרים).

מפת עיראק והמטוסים שנטלו חלק בתקיפה

הדבר נעשה כדי למנוע גילוי על ידי מכ"מים עיראקים אולם המטוסים הופיעו לזמן קצר מספר פעמים על המכ"מים, אך נחשבו כמטוס טורקי המסייר לאורך הגבול. קולונל איזאדסטה פיקח על התקיפה ממטוס הפיקוד שהיה במרחב האווירי של סוריה.

לקראת הגישה למטרותיהם, פוצל מבנה הפנטומים לשלוש קבוצות כדי לתקוף את 3 המטרות. כל שלושת שדות התעופה במתחם H-3 הופצצו בהפתעה עיראקית מוחלטת. שני מסלולי ההמראה באל-וואליד הופצצו ויצאו מכלל פעולה למניעת המראות של כוח עיראקי. פצצות מצרר של קבוצת הפנטומים השנייה פגעו בשלושה האנגרים גדולים. התוקפים השתמשו גם באש תותחים לתקיפת מספר מטרות. כוחות ההגנה של צבא עיראק לא הגיבו באופן מתואם עד לסוף הפעילות. גם אש נ"מ שנורתה הייתה לא יעילה.

לאחר התקיפה שבו צוותי התקיפה האיראנים לבסיסיהם. המטוס התוקף היחיד שניזוק במבצע (עקב רסיס פצצה שפגעה בכנף) נחת בשלום בבסיס הנטוש של נמל התעופה פלמירה במזרח סוריה. לאחר תיקונים קלים המטוס שב לאיראן.

הערכת נזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיראנים מסרו שהושמדו שלושה מטוסי תובלה מדגם אנטונוב An-12BP, מפציץ טופולב Tu-16, ארבעה מטוסי מיג 21, חמישה מטוסי סוחוי Su-20/22, שמונה מטוסי מיג 23, שני מטוסי דאסו מיראז' F1EQ (שנמסרו להם לאחרונה) וארבעה מסוקים. כמו כן הושבתו אחד-עשר מסוקים ועוד שני מפציצי Tu-16.

שני טייסים עיראקים וארבעה עשר אנשי צוות נהרגו, ואיתם שלושה קצינים מצריים וקצין מזרח גרמני. 19 עיראקים, ארבעה מצרים ושני ירדנים נפצעו בתקיפה. התקיפה גרמה להחלשת חיל האוויר העיראקי.

לפי המודיעין האיראני, טרם התקיפה היו ביעד לפחות שתי טייסות המצוידות בעשרה טופולב Tu-22, לפחות שישה מפציצים כבדים Tu-16, וכן מטוסי מיג-23BN וסוחוי Su-20, שהוסתרו בהאנגרים.

מקורות עיראקים חלקו על מידע זה ומסרו כי רק מיג-21 בודד ניזוק במתקפה, ההאנגרים שניזוקו היו ריקים בזמן התקיפה וכי מטוסי ה-Tu-22 וה-Tu-16 שלה הוצבו בבסיס תמוז (אל-תאקדום) עקב המלחמה המתמשכת עם איראן. עיראק טענה כי המפציצים הוצבו בבסיס תמוז עד שהוצאו מחיל האוויר העיראקי בסוף שנות ה-80, ולאחר מכן, במהלך מלחמת המפרץ הופצצו. עיראק הכחישה כל אובדן של מטוסי מיראז' F1, בטענה שכולם היו בבסיס אווירי שנבנה במיוחד עבורם לבקשת ממשלת צרפת. בסיס האוויר מיראז' (שנקרא לאחר מכן בסיס אוויר סדאם, וכיום שמו קיארה) והיה ממוקם כ-300 קילומטרים מצפון לבגדד.

מאוחר יותר פיקוד ההגנה האווירית העיראקית טען כי זיהה את מערך התקיפה שהגיע מכיוון סוריה ועקב אחריהם במשך כ-67 דקות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]