לוחמה אווירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטוסי F-15E של חיל האוויר האמריקאי מטילים פצצות מונחות מסוג JDAM באפגניסטן, 2009.

לוחמה אווירית היא מושג המכסה את השימוש של כלי טיס במרחב האווירי בצבאות, מלחמות ומערכות כחלק מהלוחמה הכוללת במגוון המשימות המיוחדות של חילות האוויר כגון: תובלה אווירית, הפצצה טקטית, הפצצה אסטרטגית, עליונות אווירית, תעופה ימית, מודיעין אווירי וכן הלאה.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה לא היה קיים המושג לוחמה אווירית, וכלי הטיס העיקריים בשימוש: הבלונים והמטוסים הקלים, שימשו בעיקר לתצפית, אך עם התקדמות המלחמה והופעת מטוסי הקרב, הצפלינים והמפציצים משמעותו של המימד השלישי, האוויר, (לצד היבשה והים) הפך לחשוב הרבה יותר, ויותר כוח אדם וממון הושקעו בפיתוחו. בסוף המלחמה הופיעו מגוון כלי טיס בעלי יכולות רחבות המיועדים לבצע משימות לטובת החילות האחרים, כגון הצנחה וסיור ימי, וכן משימות ייעודיות לכוחות האוויר כגון יירוט אווירי ועליונות אווירית.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת התקיימו דיונים רבים במדינות שונות לגבי טיבם ומשימותיהם של כוחות האוויר שלהם. רבים ראו בהפצצה האסטרטגית שמטרתה הרס התשתיות והתעשיות המאפשרות למדינה לנהל מלחמה כאמצעי להכרעה, כמשימה העיקרית של כוחות אלו, בעוד אחרים ראו את ההפצצה הטקטית תומכת בכוחות קרקעיים בקרבות ובזירות כמשימה העיקרית, וכן אחרים שראו בעליונות האווירית המאפשרת לכלי טיס ידידותיים לבצע את משימותיהם בבטחה כמשימה העיקרית.

במלחמת העולם השנייה משימות של חילות האוויריים הוכיחו את עצמן כגורליות ובעלות משמעות רחבה יותר מהמטרות הטקטיות שלהן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמלחמת העולם הראשונה נחשבת למלחמה שבה נבנה האוויר כמימד לוחמה של ממש לצד היבשה והים, השימוש בכלי טיס במלחמות החל הרבה לפני. למעשה השימוש המתועד הראשון בבלוני תצפית נרשם בשנת 1794 בקרב פלאורוס, מאוחר יותר במלחמת האזרחים האמריקאית שני הצדדים השתמשו בבלוני תצפית. בתחילת העשור השני של המאה ה-20 המעצמות האירופאיות החלו לארגן את שירותי האוויר שלהן שהשתמשו לראשונה מטוסי תצפית. הכוח האווירי הראשון שיוסד היה השירות האוויר הצרפתי. ובשנת 1911 נרשמה התקיפה האווירית הראשונה במלחמת איטליה-טורקיה בה מטוס איטלקי הטיל בצורה ידנית רימונים על עמדות של הטורקים. במלחמת הבלקן הראשונה משימות הפצצה רבות בוצעו נגד מעוזים טורקים, ביניהם גם ההפצצה הלילית הראשונה בהיסטוריה. מאוחר יותר מדינות הבלקן שיתפו ניסיון זה גם את הצבא הגרמני הקיסרי.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס פוקר איינדקר, מטוס הקרב הייעודי הראשון שנשא את מכלול מתאם הירי שאפשר התקנת מקלעים באף המטוס.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה רוב מדינות אירופה החזיקו בחכוח אווירי שיועד בעיקר לתצפיתנות, מודיעין אווירי וטיווח ארטילריה ואכן שירותי האוויר הוכיחו כי בנושא זה אין להם תחליף. בשני לספטמבר 1914 טייס צרפתי זיהה תנועת כוחות גרמנים באזור פריז, מידע שהוא מסר היווה תפנית קריטית במלחמה, כיוון שהוא גילה בפער בין כוחות הגרמנים שהצרפתים והבריטים הזדרזו לנצל, מה שהוביל לקרב הראשון על המארן. מטוסים הוכיחו את עצמם כיעילים גם בחזית המזרחית בה מטוסי תצפית זיהו את הכוחות הרוסים שהחיל השמיני של הינדנבורג הצליח לאגף ולמחוץ. המטוסים אשר שירתו בתחילת המלחמה בכוחות האוויר של מדינות ההסכמה וכן מדינות המרכז היו קלים מאוד עשויים מעץ ובדים ועדיין היו בעלי מדחף דוחף (בחלק האחורי של גוף המטוס) ולא מושך כמו במטוסי בוכנה מודרניים יותר. המנועים אשר הניעו מטוסים אלה היו חלשים ויכלו לשאת מעט מאוד ציוד וחימוש פרט לצוות האוויר שכלל לרוב מטייס ותצפיתן שמאוחר יותר עם התקנת מקלעים על המטוסים שימשו כמקלען. הפיתוח המואץ שנצפה במהלך המלחמה ממטוסים חלשים ולא ממוגנים למטוסי קרב מהירים ומטוסי הפצצה מגביהי טוס נגרמה ברובה בשל קפאון במערכה הקרקעית בה בשל יתרונם של הגרמנים בכוח הירי שהקנו עמדות המקלעים שלהם וכן חוטי התיל שעיקבו כל סתערות גרמו לצדדים להתחפר. בשל קיפאון זה התצפיתנות וטיווח ארטילריה הפכו למשימות הרבה יותר קריטיות מה שיצר את הצורך בהפלת מטוסי היריב, ועם חימוש המטוסים במקלעים החלה התפתחות מטוסי הקרב שיעדם הראשוני היה יירוט מטוסי תצפית או הגנה על מטוסי תצפית ידידותיים, הטייסים החלו להילחם זה בזה בקרבות אוויר. למרות שהצפלינים שימשו כמפציצים כבדים במלחמה, הם נחשבו למטרות גדולות ונוחות יחסית למטוסי הירוט וכן לכוחות הנ"מ של האויב ולכן פיתוחו של מטוסי ההפצצה לא פסק, עם הזמן גדל כוחם של המנועים ואפשר נשיאת כמות חימוש משמעותית מטוסי ההפצצה הפכו לכלי מלחמה חשובים בגלל לא רק גודלם הקטן יותר אלא גם מהירותם וגובה הטיסה העודף שלהם שהגן עליהם ממיירטי האויב.

הרצון של המדינות הלוחמות לעקוף את החזית הקשה והקרבות עקובי הדם אשר ברובם לא הובילו לשינוי של ממש ביחסי הכוחות רצו לנצל את המימד האווירי כדי להכות בליבו של האויב ולנתץ את יכולתו לנהל מלחמה. מה שהוביל להולדתו של המפציץ הכבד. גרמניה באותו הזמן החזיקה ביתרון של עומק אסטרטגי, בעוד פריז וחלקה הדרומי של בריטניה היו בטווחי המפציצים והצפלינים, בעוד בירתה ומרכזי התעשייה שלה היו מחוץ לטווח של כוחות האוויר של מדינות ההסכמה. הגרמנים ניצלו זאת והחלו במערכת הפצצות טרור שיעדן היה הרס המורל הלאומי של יריביה.

בין שתי מלחמות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה מטוסי VE-7 של שירות האוויר של הצי האמריקאי.

מיד עם תום המלחמה התקציבים הביטחוניים של המדינות המנצחות קוצץ ולכן כוחות האוויר שלהם התקשו למצוא את האמצעים לתחזק את המטוסים שלהם קל וחומר למצוא אמצעים בפיתוח ואימון. אמנם בתקופה זאת גבר העיניין הציבורי בתעופה אך היו מעט שיפורים ופיתוחים במנועים ואוירודינמיקה. למרות זאת קם גרעין של חסידי הלוחמה האווירית שקידמו רעיונות ושיח על כוחות האוויר ותפקידם בלוחמה מודרנית. רבים ראו בכוח אווירי עצמאי שלא תלוי בפקודות קציני היבשה או הים המרוכזים בלחימה בחזית ככוח מכריע שיוכל דרך תקיפת האוכלוסייה והתעשייה להרוס את יכולתו של האויב לנהל מלחמה, מה שלדעתם יכל להחזיר את המלחמות עם ההכרעה המהירה בניגוד למחלמה האחרונה הארוכה והעקובה מדם שהתנהלה בעיקרה בשוחות סטטיות שלוחמה בהן גרמה לקטל רב.

הרבה הוגי דעות לא התייחסו ללקחי מלחמת העולם הראשונה בה היה אפשר להסיק בבירור שבשביל לאפשר לכוח אווירי לפעול ביעילות ובלי אבידות בלתי נסבלות בזירות הלחימה נדרש להשיג עליונות אווירית. הדיונים על ההפצצה האסטרטגית לקחה את מירב תשומת הלב.

Cquote2.svg

המפציץ תמיד יחדור

Cquote3.svg
סטנלי בולדווין

סטנלי בולדווין באמירתו המפורסמת סיכם את הלך הרוח ששלט באותה תקופה בבריטניה. חשב לציין באותה התקופה למפציצים היה יתרון בביצועים מול מטוסי הקרב, בשל כנפיהם הגדולים הם טסו גבוהה יותר, ובשל מספר המנועים הם גם טסו מהר וכוחות הנ"מ לא יכלו לספק הגנה מספקת כדי למנוע חדירת המפציצים. אם המצב היה נשאר כפי שהוא היה בתקופה זאת אמירתו של בולדווין הייתה נשארת נכונה, אך פיתוח שלדות אווירודינמיות וכן מנועים טוריים חזקים שיפרו משמעותית את הביצועים של מטוסי הקרב ואלה החלו להתעלות על הביצועים של המפציצים, אך עדיין הדגש נשאר עם אלה האחרונים בשל ההערכה כי חימוש הגנתי בצורת מקלעים יכלו לספק הגנה נאותה למבני המפציצים. לכן הניסיון של טייסי הקרב של מלחמת העולם הראשונה אבד אט אט, וטייסי הקרב במלחמת העולם השנייה היו צריכים להשיג את כל הניסיון מחדש.

חיל האוויר היחיד שהצליח להתנתק מקונספציה זאת היה הלופטוואפה שבגלל אילוצים כאלה ואחרים לא הצליח ליצור מפציץ אסטרטגי ולכן נאלץ להתרכז במאמצים יותר טקטיים. נוסף על כך במלחמת האזרחים הספרדית חיל המתנדבים הגרמני, לגיון הקונדור השיג ניסיון מבצעי שלא יסולא בפז, ניסיון שבעקבותיו עוצבו תורות הלחימה של הלופטוואפה. עיקר תשומת הלב של הכוח האווירי הזה התרכז לא בתקיפה אסטרטגית, אלא במשימות הפצצה טקטית ואמנעה, בעוד מטוסי הקרב התרכזו בעליונות האווירית. תורה זאת בשילוב עם תורת לחימה קרקעית שדוגלת בפריצה מהירה (בליץ קריג) אפשרו לצבא הגרמני לנצח בצורה מוחצת בכל המערכות הקרקעיות בשנים 1939-1941.

כתוצאה מכך הרבה כוחות אוויריים החלו את מלחמת העולם השנייה עם כוחות אווריים לא מתאימים אשר התרכזו בהפעלת כוח בצורה לא יעילה ולא מתאימה למציאות.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה אווירית במלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה שינתה את פני הלוחמה האווירית, במלחמה זאת עמדו במבחן כל הטכנולוגיות וכל תורות הלחימה והשפעותיה משפיעות על הלוחמה האווירית גם היום.

הזירה האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הזירה האירופית: 1941-1939,הזירה האירופית: 1945-1942
מטוסי הפצצה אמריקאיים מדגם B-17 ביעף הפצצה מעל גרמניה.

כאמור בתחילת מלחמת העולם השנייה חיל הלופטוואפה היה חיל האוויר היחיד שהתמקד במשימות הפצצה טקטית כתמיכה בכוחות הקרקע של הוורמאכט. עם כוחות משוריינים ניידים וכוח אווירי חזק, הנאצים הצליחו לנצח תוך התקדמות מהירה בשטח האויב, המערכות בפולין, סקנדינביה וצרפת היו הדגמות חזקות לצורת לחימה זאת. אך ברגע שהכוחות הקרקעיים של הוורמאכט לא השתתפו במערכה כמו בקרב על בריטניה חיל האוויר הגרמני התקשה להתמודד.

במערכה זאת, שנמשכה מיולי עד לספטמבר 1940, היו גורמים נוספים פרט לעובדה שכוחות הקרקעיים לא השתתפו בקרב שגרמו לכשלונה של גרמניה להכניע את בריטניה כגון: מודיעין שגוי, טווח מוגבל של מטוסי הקרב הגרמנים, מה שהגביל את התקיפות של המפציצים הגרמנים לדרום המדינה בעיקר, חוסר התמקדות של התקיפות במטרות מסוימות אלא פיזורן בטווח רחב של מטרות מה שגרם לנזק מינימלי למטרות המותקפות שיכלו לחזור לפעילות מלאה לאחר זמן מה. במערכה זאת גם נוסתה מערכת היירוט החדשה של דאודינג אשר אפשרה לחיל האוויר המלכותי לנצל היטב את מטוסיה ומזער אבידות על ידי יירוט מבוקר של מבני ההפצצה. הקרב על בריטניה הייתה המערכה הראשונה בה ההפצצה האסטרטגית הייתה גורם מכריע, ולמרות כשלונו ניתן היה ללמוד הרבה דברים ממנה. כלקח ממערכה זאת חיל האוויר הבריטי אימץ את תקיפות הלילה שלמרות שהיו הרבה פחות מדויקות בשל הראות הלקויה, החוסר בעזרי הפצצת לילה, מה שאילץ את המפציצים לבצע הפצצות שטיח באזור הכללי של המטרה, הפצצות ליליות היו הרבה יותר בטוחות והקטינו את אבידות המפציצים הבריטים בצורה ניכרת.

עם כישלון בקרב על בריטניה הלופטוואפה לא קיבל שהות להצתיידות ומנוחה ובמקביל להפצצות הליליות בבריטניה במסגרת הבליץ, הוא נכנס למערכות בבלקנים (אפריל ומאי 1941), בצפון אפריקה (ינואר 1940 עד 1943) ולבסוף במבצע ברברוסה(יוני 1941 עד סוף המלחמה למערכה במזרח אירופה). למרות ההצלחות הראשוניות במערכות אלה, השחיקה התמידית, וכן חוסר ההתאמה של המערכת הלוגיסטית של הלופטוואפה, וכן הגידול העצום בשטח האווירי שהיה תחת אחריותו הקשו על אספקת הכוחות. בנוסף על כך תעשיית המטוסים הגרמנית לא גויסה בזמן למלחמה כוללת בדומה למה שקרה ברוסיה, בריטניה ומאוחר יותר ארצות הברית. המפעלים הגרמנים עבדו שמונה שעות ביום, ויצרו כמות מוגבלת של מטוסים, בעוד שמפעלים של אויביה עבדו סביב השעון. התעשייה התקשתה למלא מכסות מטוסים, והלופטוואפה התקשה למלא את שורותיו במטוסים חדשים ולשפץ מטוסים קיימים. כמו כן התחיל מחסור חמור בטייסים, מה שגרם לאט לאט לשחיקה גבוהה בטייסים המנוסים ביותר.

השחיקה גברה עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה ותחילת ההפצצות האסטרטגיות על גרמניה בשלהי שנת 1943. הלופטוואפה נאלץ להסב יותר ויותר טייסות קרב מהחזיתות השונות להגנת שמי גרמניה ולכן נוכחותו פחתה בשאר הזירות ככל שההפצצות של המפציצים האמריקאים הסלימו ופגעו ביכולת הייצור שלה. לקראת סוף המלחמה העליונות האווירית של בעלות הברית הייתה כה מוחלטת עד כי הבריטים חזרו להפצצות יום שהם נטשו עוד בתחילת המלחמה עקב חשש לאבידות גבוהות מדי. למרות פריצות דרך טכנולוגיות שהגרמנים השיגו כגון ייצורו של ה-Me-262 מטוס הקרב הסילוני הראשון, רקטות V-1 ו-V-2 אלה הופיעו מאוחר מדי ולא השפיעו על תוצאות המלחמה.

למרות שדרך הפצצות אסטרטגיות מתמידות בעלות הברית הצליחו לשתק ולהרוס את כלכלתה של גרמניה, זאת לא הייתה ההתמקדות במאמץ זה שהביא להכרעה. הכוח האווירי הוכיח כי כוחו הוא בגמישותו ובמגוון המשימות שהוא מסוגל לבצע. החל מסיורים ימיים שעזרו לשתק את הצי הגרמני והרסו הלכה למעשה את כוח הצוללות שלו, דרך משימות סיוע קרוב ואמנעה שעזרו לכוחות הקרקע בלוחמה נגד הוורמאכט, דרך משימות ליווי מפציצים ששחקו את מערך הקרב של הלופטוואפה על ידי הפלת מטוסים המגיעים ליירט את המפציצים. שילוב כל המשימות ותפקידים של הכוח האווירי ביחד עם ההפצצה האסטרטגית הוא שהביא להכרעה במערכה אווירית זאת.

הזירה הפסיפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי B-29 מטילים פצצות תבערה מעל יפן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הפסיפית

חיל האוויר וזרוע האוויר של הצי היפני הקיסרי השיגו ניסיון רב ערך במלחמת סין-יפן, ועם בחינת הממצאים בקרב טאראנטו גובשה תוכנית נועזרת שהבטאה ב-7 בדצמבר 1941, כאשר מאות מטוסים מזרוע האוויר של הצי היפני התקיפו את בסיס הצי הפסיפי של ארצות הברית בפרל הארבור (המתקפה על פרל הארבור). בתקיפה זאת מרבית המשחתות וספינות הקרב של הצי נפגעו או טובעו, אך כוח נושאות המטוסים האמריקאי לא נכח במפרץ ולכן ניצל. עם זאת היפנים ניצלו את המומנט דל ההתקפה וכבשו תוך חמישה חודשים את הפיליפינים, גואם, מלאיה, בורמה ואינדונזיה.

עם ההכרזה הרשמית של ארצות הברית על כניסתה למלחמה, מרבית כוחה האווירי בזירה הן בצי והן בחיל האוויר החמישי כללו מטוסים מיושנים שלא יכלו להתחרות במטוסים היפנים, בשביל לשרוד את הקרבות מול יריבם העדיף הטייסים האמריקאיים נאלצו להשתמש בתכסיסים וטקטיקות של לוחמה בזוגות כדי להצליח ולירות צרור במטוס הזירו, שלא כלל מיגון למכלי הדלק ולכן היה ניצת בקלות.

יירוט תשדורות יפניות יידעו את האמריקאיים על כוונתם של היפנים להתקיף בפורט מורסבי ובמידוויי. הקרב הראשון(קרב ים האלמוגים) היה לראשון בהיסטוריה הימית בו שני הכוחות הימיים לא ראו אחד את השני והמטוסים עשו את כל הנזק. הקרב השני (הקרב על מידוויי) היווה נקודת מפנה בזירה שבו היפנים איבדו 4 נושאות מטוסים, פער שהתעשייה היפנית לא יכלה להדביק במהלך המלחמה. מאותו היום הצי היפני לא יכל להרשות לעצמו להתעמת עם הצי האמריקאי ביום ללא חיפוי אווירי, ועשה כן רק כאשר בסיסי חיל האוויר היפני הקרובים יכלו לעשות זאת.

הקרבות נגד מטוסי הצי וכן נגד חיל האוויר החמישי בגינאה החדשה ואיי שלמה גרמה לשחיקה רבה, והרבה מאוד מטוסים אבדו עקב כך. האבדות בטייסים הכאיבו ליפנים אולי אף יותר מאובדן כל המטוסים בזירה בגלל שאיכות הטייסים הטריים שמילאו את מקומם הייתה פחותה בשל תוכניות הכשרה מזורזות. מולם האמריקאיים החלו לקבל טייסים שהיו מאומנים יותר טוב וכמו כן מטוסי קרב חדישים דוגמת ה-F-6F הלקט ו-P-38 לייטנינג ב-1943 שהיו עדיפים על הזירו היפני הגדילו את האבדות של היפנים עוד יותר. כמו כן דורות חדשים של נושאות מטוסים החלו להיכנס למבצעיות בצי האמריקאי עם קצב אספקה גבוה של נושאת מטוסים כל חודש בממוצע.

לאחר המערכות באיי מראינאס איוו ג'ימה, האמריקאיים החלו להפציץ את האיים היפניים על ידי מפציצי ה-B-29 החדישים, אך זה לא הביא להכרעה. רק לאחר ההפצצות האטומיות בהירושימה (ב-6 באוגוסט 1945) ונגסקי (ב-8 באוגוסט) היפנים נכנעו סופית.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס AD מטיל את פצצותיו על מטרות בקוריאה, 1952

מלחמת קוריאה התאפיינה בתקופה קצרה בה הכוח האווירי הצפון קוריאני הצליח להשתלט על המרחב האווירי של קוריאה הדרומית, אבל ברגע שכוחות האוויר האמריקאי התערבו, הם במהרה השיגו עליונות אווירית. כוח האוויר האמריקאי היווה גורם מכריע בקרב מתחם פוסאן בו התקיפות המסיביות האטו את ההתקדמות הכוחות הצפון קוריאנים ושברו את המצור. כלל הפעילות הקרקעית של כוחות האו"ם גובתה במטוסי תקיפה, גם נחיתות כגון הנחיתה באינצ'ון שגרמה בסופו של דבר לנסיגה של הצפון קוריאניים. לאחר שלב זה החלה התקדמות מהירה של כוחות האו"ם שפלשו לצפון קוריאה ועמדו להגיע לגבול עם סין. כוחות סינים שארבו בצפון קוראיה פרצו לפתע והחלו להדוף את כוחות האו"ם דרומה, באותו הזמן ראשוני מטוסי המיג 15 מקורפוס מטוסי הקרב ה-64 הסובייטי וכוח האוויר של חיל המתנדבים הסיני החלו לטוס משדה אנטונג והגנו על רצועה אווירית צרה בצפון קוראיה שמאוחר יותר קיבלה את הכינוי "סמטת המיגים". במהרה התבהר שמטוסי המיג מתעלים בביצועיהם על כל מטוסי הקרב וההפצצה המערביים ולכן הוצבה בזירה כנף קרב המצוידת במטוסי F-86. עם זאת עד לינואר 1952 מטוסי המיג היוו סיכון משמעותי מאוד, האבדות שהם הסבו למטוסי ההפצצה הכבדים הכריחו את האמריקאיים להסב אותם להפצצות לילה בלבד למשך המלחמה.

גידול במטוסי הסייבר בזירה עקב הצבת כנף קרב נוספת והסבת כנפות קרב-הפצצה למטוסים החדישים הביאו לשחיקה מאסיבית בכוחות המיירטים שלא יכלו למלא את משימתם עד סוף המלחמה.

במלחמה זאת הודגמו תכונות המלחמה המוגבלת שיחזרו גם במלחמת וייטנאם אך עקב שינוי הדוקטרינה הצבאית במערב, שנשענה על ההנחה שהמלחמה הבאה תהיה מלחמה כוללת גרעינית, הרבה מלקחיה לא יושמו.

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-100D מטיל פצצות נפלם על עמדות הוייטקונג, 1966.

מלחמת וייטנאם הייתה עוד דוגמה לעימות מוגבל בו לאמריקאים לא הייתה יד חופשית בניהול המלחמה כמלחמה כוללת. הלחימה הארוכה מול כוחות הוייטקונג וכן נגד צפון וייטנאם הוכיחו שאין די בדוקטרינות הסטנדרטיות שהשתמשו בהן לפני כן. לוחמה מתמשכת באזורים מוכי טילים גם תרמו לשחיקה ודרשו מחיל מכוחות האוויר להתאים שיטות לחימה כגון הפוד פורמיישן ומטוסי הויילד ויזל לציד קורנים. בשל כך כל משימת תקיפה דורשת מספר רב של מבנים נוספים לטובת תמיכה במשימה, כאשר מטוסי התקיפה מנו בין 20-40 אחוז מהכוח הכולל, מה שכונה ערכת תקיפה.

הכוחות האמריקאיים לא יכלו לתקוף את מרכזי הבקרה הצפון וייטנאמים מחשש לפגיעה ביועצים סינים או רוסים ולכן הטייסים הצפון וייטנאמים נהנו מכיסוי מכ"ם מלא ויכולת הכוונה משמעותית עקב כך 16 טייסים השיגו את התואר אלוף הפלות. האמריקאים לעומתם טסו במטוסים לא מותאמים לקרבות אוויר, בלי הכשרה לקרבות אוויר, וללא יכולת הכוונה ויירוט, בגלל ריבוי מטוסים ידידותיים ומיעוט של מטוסי אויב הם גם נאלצו לבצע זיהוי ויזואלי של מטוסי האויב ועל ידי כך גם נמנעה היכולת לה הם הוכשרו. לכן רק שני טייסים אמריקאים זכו לתואר אלוף הפלות. מלחמה זאת גם התאפיינה בשימוש מסיבי במסוקי סער כגון ה-UH-1 לתובלת כוחות, כמו כן התפתח תחום חדש של מסוקי קרב כגון ה-AH-1 שיכלו לתמוך בכוחות הקרקע בצורה יעילה.

בשלבים המאוחרים של המלחמה האמריקאים החלו להשתמש בכלי נשק מונחים בשביל לפגוע במטרות קשות במיוחד.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם השנייה ותחילת היריבות בין הגוש המזרחי לגוש המערבי דוקטרינת המלחמה השתנתה רבות ונשענה על ההנחה כי המלחמה הבאה תהיה כוללת וגרעינית. בשנות ה-1950 שני הצדדים התכוננו לתקיפות גרעיניות על ידי מבני ענק של מפציצים מגביהי טוס. לכן החל פיתוח וייצור מוגבר של מפציצים סילוניים ומטוסי יירוט ייעודיים המשתמשים בטילי אוויר אוויר ארוכי טווח. לקראת שנות ה-1960 הסובייטים פיתחו מערכות נ"מ מתקדמות שאיימו אפילו על מטוסים שטסים מעל 21,000 מטר, וכן התפתח תחום הטילים הבליסטיים שהיוו חלופה להפצצות גרעיניות. השימוש בטילי אוויר אוויר הביא להזנחת ההכשרה לקרבות אוויר צמודים במערב, מה שהוכיח את עצמו כבעייתי במהלך מלחמת וייטנאם.

במערב עדיין ראו צורך ביכולות תקיפת עומק, אך בשביל להצליח בכך מטוסי ההפצצה היו צריכים לטוס בגבהים נמוכים במיוחד ולהשתמש בתוואי הקרקע בכדי לחמוק מזיהוי על ידי עמדות המכ"ם של האויב. כמו כן תפתח תחום טילי השיוט שיכלו עצמאית לנווט למטרתם בגבהים נמוכים. הדוקטרינה של ברית נאט"ו נשענה רבות על הכוח האווירי בשביל לאזן את היתרון הכמותי העצום שמדינות הגוש המזרחי נהנו ממנו במשך כל המלחמה הקרה. המשימות העיקריות אם כן היו תקיפות גרעיניות של הפיקוד האסטרטגי האמריקאי ומאמצי אמנעה אוווירית.

מלקחי מלחמת וייטנאם פותחו מטוסי דור רביעי שפרט תכנון התאמה לקרבות אוויר כללו יכולות רב משימתיות ונשיאת חימוש מתקדם. כמו כן פותחו מטוסים חמקנים שיכלו להחזיר את גורם ההפתעה למערכה האווירית. כמו כן המשיך פיתוח מסוקי הקרב שעתה יועדו בנוסף למשימות סיוע אווירי קרוב למשימות ציד טנקים.

מלחמת מפרץ הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת המפרץ הראשונה נבחנו השינויים בתורות הלחימה שיושמו כחלק מלקחי מלחמת וייטנאם. מרבית המערכה התנהלה על מטרות אסטרטגיות ובמאמצי אמנעה לפני שתקפו את הכוחות בכווית. מטוסי הפצצה חמקניים תקפו עמדות מכ"ם ונ"מ בחסות החשיכה. המטוסים המערביים צוידו במערכות זע"ט מתקדמות שאפשרו למטוסי הקרב ומטוסי הבקרה לזהות את מטוסי האויב, למעשה מרבית ההפלות של מטוסי הקרב במערכה התבצעו בטווחים גדולים מאוד. חימוש מדויק אפשר הפצצות נקודתיות ומועטות יחסית גם על מטרות קשות בשביל השגת אפקט דומה לזה של עשרות תקיפות במלחמת וייטנאם.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מל"ט של חיל האוויר מצלם כלי שיגור של החזבאללה בזמן אמת במהלך מלחמת לבנון השנייה.

סיור ותצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור אחד מהשימושים המוקדמים ביותר של כלי תעופה כסיוע צבאי היה למטרות סיור שדה הקרב ויעדי האויב. שני המרכיבים העיקריים של הסיור האווירי הם טיסות תצפית וטיסות סיור. התצפית האווירית פועלת לאיסוף מידע מודיעיני באופן של צילום, אותות, איסוף מידע, חתימת אויב ואותות מסוגים שונים. איסוף המודיעין באופן זה נעשה לרוב על ידי מטוסי צילום ומודיעין מסוגים שונים לצד מל"טים.

סיור אווירי מצד שני מתרכז לרוב באיסוף מידע ויזואלי בשטח ולרוב מתרחש במהלך המערכה. מרכיבים של הסיור האווירי עשויים לכלול בחינת התקדמות הכוחות, מצב כוחות האויב, תמונת מצב של מהלך הקרב וכיוצא בזאת. היבט זה של שימוש במרכיב האווירי היה נפוץ מאוד בשונתיה הראשונות של הלוחמה האווירית בעיקר החל ממלחמת העולם הראשונה והתעפיין במטוסים קלים ומהירים שטסו לרוב בגובה נמוך מעל הכוחות. כך לדוגמה, במערכה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, מפקד שרצה לראות תמונת מצב ברורה של הקרב לצד מיקום כוחותיו וכוחות האויב על פני השטח הרחב של המערכה, היה עשוי לעשות שימוש במטוסי סיור.

עם השנים הצורך בטיסות סיור בזמן אמת דעך עם התפתחות טכנולוגיות התקשורת והמודיעין. בנוסף, התפתחות טכנולוגיות התעופה ובין היתר הופעת המל"טים, מאפשרים כיום לעשות שימוש בכלי טיס למטרות תצפית וסיור כאחד. מל"ט בודד לדוגמה, מסוגל לצלם יעד מסוים למטרות תכנון ובחינה, ומצד שני גם יכול לשמש כלי לבחינת התקדמות מהלכי הקרב בזמן אמת.

הפצצה אסטרטגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג מפציצים גרמניים במהלך תקיפה מעל מזרח לונדון (הבליץ) במהלך מלחמת העולם השנייה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפצצה אסטרטגית

הפצצה אסטרטגית היא תחום של לוחמה אווירית שמתמקד בפגיעה ביעדי האויב, תשתיות, תעשייה ופגיעה עקיפה וישירה באזרחי המדינה בעורף. כל זאת במטרה לפגוע ביכולות הלחימה והייצור של האויב ובמיוחד לפגוע בכוח הרצון הציבורי להילחם. תקיפות כאלה מיוחסות לתפיסה של מלחמה כוללת ואסטרטגיה צבאית בכך שלא מדובר בחלק ישיר של המאמץ המלחמתי להבסת כוחות האויב, אלא פגיעה במורל ובתעשייה העומדת מאוחריו, בכך היא מקדמת את תבוסת האויב בדרך של לחץ עקיף.

משום הפגיעה העקיפה באויב, ביכולותיו היצרניות ובאוכלוסיות אזרחים, יש לטקטיקה הזו של הפצצה אסטרטגית בעיתיות אתית רבה. השימוש הנרחב בהפצצות אסטרטגיות במהלך מלחמת העולם השנייה לדוגמה, הוביל לאבדות רבות בקרב אזרחי הערים שנפגעו כמו גם להרס שכונות וערים שלמות. ערים כמו רוטרדם בהולנד ודרזדן בגרמניה הושמדו כמעט לחלוטין והצריכו פעולות שיקום ובנייה שנמשכו שנים רבות אחרי המלחמה. מעבר למחיר האנושי והכלכלי של תקיפות מסוג זה, הפצצות אלו פגעו במקרים רבים באתרים ואזורים בעלי ערך תרבותי והיסטורי חשוב, שכונות שלמות שנבנו מאות שנים לפני כן הושמדו כליל בין לילה, כך לדוגמה בפרנקפורט בגרמניה שמהעיר העתיקה שלה נותרו מבנים בודדים שעברו אף הם שיקום נרחב.

הפצצה ותקיפה טקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק קרב מסוג AH-64 אפאצ'י משגר טילים לעבר עמדות האויב, כסיוע לכוחות הקרקעיים, אפגניסטן.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפצצה טקטית

תקיפה טקטית אווירית היא שימוש בכלי טיס במשימות שונות של תקיפה ישירה של יעדים קרקעיים וימיים. לרוב תקיפות אלו מתבצעות על ידי כלי טיס המתאימים לתקיפה קרקעית, במיוחד מטוסי תקיפה ומסוקי קרב. ניתן למנות היבטים שונים של תקיפות טקטיות:

  • סיוע אווירי קרוב: סיוע של כלי טיס לכוחות קרקעיים, בעיקר מטוסים ייעודיים לכך ומסוקי תקיפה.
  • אמנעה אווירית: משימות תקיפה טקטיות כנגד כוחות האויב אשר לרוב לא נמצאים בחזית, אך מהווים יעד חשוב לתמיכה במערכה, לרוב יעדים אלו כוללים טורי רכבים, אספקה או תגבורת. בנוסף ניתן גם לכלול השמדת תשתיות כאמנעה אויירית, זאת כדי להגביל את יכולות התנועה של האויב בעורפו.
  • דיכוי הגנה אווירית: כחלק מהצורך להגן על המערך האווירי, לעתים ישנו צורך לתקוף יעדי הגנה אווירית של האויב, בהם סוללות נ"מ ומערכות נלוות כמו מערכות מכ"ם. היבט זה של תקיפה טקטית מצטרף למערכה להשגת עליונות אווירית ולעתים זהו שלב מקדים לפעילויות האוויריות העיקריות כנגד האויב.

אספקה, הטסה ופינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תובלה אווירית

המטוס עם יכולתו להוביל ציוד ואנשים במהירות ומעבר לגורמי קרקע שונים מהווה כלי לוגיסטי שימושי בצבאות העולם. בתובלה מתחלקת לתובלה אסטרטגית בה המטוס משמש את המערכת הלוגיסטית על ידי תובלה של ציוד רגיש עם חשיבות דחופה בין העורף לחזית, ותובלה טקטית בה המטוס משמש לתנועה של אמצעי לחימה וכוחות בתוך הזירה. התובלה הטקטית כוללת בה גם נדבכים של חילוץ, פינוי ומבצעים מיוחדים.

מטוס התובלה מסוגל לשמש למשימות תובלה טקטית ואסטרטגית אך דורש שדות טיסה לפעולה, בעוד המסוק מסוגל לשמש לתובלה טקטית בלבד אך כולל יכולות המראה ונחיתה אנכיים וריחוף, מה שמאפשר פעילות בתנאי שטח קשים.

המערכה בשמים וקרבות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של קרב אוויר בין F4F ויילדקט של חיל הים האמריקאי ובין מטוס זירו יפאני.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אוויר

כדי לאפשר לכלי טיס לבצע את המשימות השונות במרחב האווירי, ישנו צורך ליצור עליונות אווירית ולהגביל את היכולות האוויריות של האויב. ליצירת עליונות אווירית ישנם שני היבטים עיקריים, תקיפה של מערך הנ"מ של האויב (היבט של התקיפה הטקטית) ולחימה כנגד כלי טיס של האויב בקרבות אוויר. עם התפתחות התעופה והשימוש בכלי טיס למטרות צבאיות, פותחו כלי טיס שמטרתם לוחמה אווירית ולחימה אל מול כלי הטיס של האויב. באופן זה, לדוגמה, אל מול משימת הפצצה טקטית האויב עשוי לשלוח מטוסי קרב כדי להלחם באיום ולהשמיד את המפציצים. כתגובה לכך ניתן ללוות את המפציצים עם מטוסי קרב כדי להגן אליהם, התוצאה של מהלכים אלו היא שאם כניסה למרחב האווירי של האויב, מטוסי הקרב של שני הצדדים יכנסו לקרב אוויר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשך קריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • .WAR IN THE AIR 1914-45, by Williamson murray
  • Walter J. Boyne, Air Warfare: an international Encyclopedia, California, US: ABC-CLIO, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]