מיג-21

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיג-21
МиГ-21
Mikoyan-Gurevich MiG-21
מיג-21PFM של חיל האוויר המצרי
מיג-21PFM של חיל האוויר המצרי
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
קוד נאט"ו פישבד – Fishbed
ארץ ייצור ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות
יצרן מיג
טיסת בכורה 16 ביוני 1956
תקופת שירות 1959 – עדיין בשימוש
צוות 1
יחידות שיוצרו 11,496 ללא התחשבות ביחידות של קוריאה הצפונית[1]
משתמש ראשי ברית המועצות
משתמשים משניים אוגנדה, אזרבייג'ן, אינדונזיה, אלג'יר, אנגולה, אפגניסטן, אתיופיה, בולגריה, בורקינה פאסו, בנגלדש, גינאה, גינאה ביסאו, דרום תימן, הונגריה, וייטנאם, זמביה, טנזניה, יוגוסלביה, ישראל, לאוס, לוב, מאלי, מדגסקר, מוזמביק, מונגוליה, מזרח גרמניה, מצרים, ניגריה, סוריה, סין, סלובקיה, סרביה, עיראק, פולין, פינלנד, צ'כוסלובקיה, צ'כיה, קוריאה הצפונית, צפון תימן, קובה, קירגיזסטן, קמבודיה, קרואטיה, רומניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, תימן
מחיר
הנתונים לדגם BIS
ממדים 
אורך 15.76 מטר
גובה 4.12 מטר
מוטת כנפיים 7.15 מטר
שטח כנפיים 23 מ"ר
משקל ריק 5,350 ק"ג
משקל מטען מרבי 4,640 ק"ג
משקל טעון 8,726 ק"ג
משקל המראה מרבי 10,100 ק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ביצועים 
מהירות שיוט 1,000 קמ"ש
מהירות מרבית 2,230 קמ"ש
קצב נסיקה 235 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 450 ק"מ
סייג רום 19,000 מטר
עומס כנף 379 ק"ג למ"ר
אורך מסלול מינימלי 480 מטרים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חימוש 
תותחים שני תותחי 23 מ"מ מרכזיים GSh-23 או תותח 30 מ"מ מרכזי נודלמן-ריכטר NR-30 (בגרסת F-13)
פצצות עד 2,000 ק"ג פצצות או טילים בלתי-מונחים על 2 או 4 נקודות נשיאה תחת הכנפיים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הנעה 
מנוע סילון טומנסקי R-25-300 עם מבער אחורי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תרשים
MiG-21 FISHBED (MIKOYAN-GUREVICH).png

מיקויאן מיג-21 (רוסית: МиГ-21; קוד דיווח נאט"ו: Fishbed - פישבד) הוא מטוס קרב קל על-קולי רב-משימתי בן הדור השני מתוצרת משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' בברית המועצות. כנפי הדלתא שלו הפכוהו למטוס הסובייטי הראשון ששילב יכולות יירוט ותקיפה יחדיו. עיצוב זה אפשר למטוס להגיע למהירות מאך 2 תוך שימוש במנוע סילוני חלש יחסית ובעל מבער אחורי, מה שהפך אותו לשקול ל-F-104 סטארפייטר האמריקאי של לוקהיד ולמיראז' 3 הצרפתי של דאסו בני אותה התקופה.

כ-60 מדינות בארבע יבשות הקנו את המיג-21, והוא עדיין משרת מדינות רבות שישה עשורים לאחר טיסת הבכורה שלו. המיג-21 הוא מטוס הקרב הנפוץ ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ושני רק ללוקהיד C-130 הרקולס במטוסים הצבאיים בכלל באותה תקופה.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיג-21 היווה המשך למטוסי הקרב הסובייטיים, החל מהמיג-15 והמיג -17 התת-קוליים, והמיג-19 העל-קולי . מספר תכנונים סובייטיים ניסיוניים של מטוסים שמגיעים למהירות מאך 2 התבססו על פתחי אף עם כנפיים סחופות לאחור, כגון סוחוי Su-7.

הפיתוח של מה שיהפוך למיג-21 החל בתחילת שנות ה-50 כאשר מיג סיימה מחקר תכנון ראשוני לאב- טיפוס המיועד Ye-1 בשנת 1954. פרויקט זה התקדם מהר מאוד אך המנוע שפותח בעבורו פיתוחו לא צלח; העיצוב המחודש הוביל לאב הטיפוס השני, ה-Ye-2. גם אבות טיפוס מוקדמים אחרים כללו כנפיים סוחפות לאחור. אב הטיפוס הראשון עם כנפי דלתא כפי שנמצא על גרסאות ייצור היה ה-Ye-4. היא ביצעה את טיסת הבכורה שלה ב-16 ביוני 1955 והופעה פומבית ראשונה במהלך תצוגת יום התעופה הסובייטי בשדה התעופה טושינו במוסקבה ביולי 1956.

במערב, בגלל היעדר מידע זמין, הפרטים המוקדמים של המיג 21 היו לעתים קרובות מבולבלים עם אלה של לוחמים סובייטים דומים של התקופה. באחד המקרים, אחד ממוחים רשם את מיג 21 כעיצוב של סוחוי והשתמש באיור של ה- Su-9.

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיג-21 היה המטוס הסובייטי הראשון ששילב מאפייני קרב ומיירט במטוס בודד. זה היה מטוס קרב קל משקל, שהצליח להגיע למאך 2 עם מבער אחורי, ולכן ניתן להשוות למטוס ה-F-104 סטארפייטר האמריקאי ונורתרופ F-5 וההמיראז' 3 הצרפתי . התכנן הבסיסי שלו שימש עבור עיצובים סובייטיים רבים אחרים; מטוסים בעלי כנפי דלתא כללו את המיירט Su-9 ואת אב הטיפוס המהיר E-150 ממשרד מיג, בעוד מטוס הקרב הקדמי המצליח Su-7 המצליח בייצור המוני והמיירט הניסיוני של Mikoyan I-75 שילב צורת גוף דומה עם כנפיים סחופות לאחור. עם זאת, הפריסה האופיינית עם חרוט ההלם וכניסת האוויר הקדמית לא עשתה שימוש נרחב מחוץ לברית המועצות ולבסוף התבררה כבעלת פוטנציאל פיתוח מוגבל, בעיקר בגלל השטח בחרטום קטן מאוד הוא לא פנוי למכ"ם.

כמו מטוסים רבים שתוכננו כמיירטים, למיג-21 היה טווח קצר. הדבר הוחמר בשל המיקום הלקוי של מיכלי הדלק הפנימיים לפני מרכז הכובד. ככל שהדלק הפנימי היה נצרך, מרכז הכובד היה זז אחורה מעבר לפרמטרים מקובלים. הדבר הביא לחוסר יציבות סטטית של המטוס עד כדי קושי לשליטה, וכתוצאה מכך סיבולת של 45 דקות בלבד במצב נקי. ניתן להתנגד לכך במידה מסוימת על ידי נשיאת דלק במיכלים חיצוניים קרוב יותר למרכז הכובד. הגרסאות הסיניות שיפרו במידת מה את פריסת מיכל הדלק הפנימית (גם הדור השני של הגרסאות הסובייטיות), וגם נושאות מיכלי דלק חיצוניים גדולים משמעותית כדי להתמודד עם בעיה זו. בנוסף, כאשר יותר ממחצית מהדלק נוצל, תמרונים אלימים מנעו את זרימת הדלק אל המנוע

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אב הטיפוס של המיג-21, שסומן Ye-6, טס לראשונה בשנת 1956 והמטוס הראשון נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר הסובייטי בשנת 1958. דגם מיוחד הוא דגם אימון דו־מושבי (Mongol).

בזירה המזרח-תיכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי מיג-21 סופקו למדינות רבות במזרח התיכון שהיו מקורבות לברית־המועצות דוגמת מצרים, סוריה ועיראק.

ב-14 ביולי 1966 נערך קרב אוויר ראשון בין ארבעה מטוסי מיג-21 סורים לבין ארבעה מיראז'ים ישראליים. הקרב הסתיים בניצחון ברור לחיל האוויר הישראלי; מיג 21 הופל ושלושת הנותרים נסוגו לסוריה[2].

כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי ששה מטוסי מיג-21 סוריים. במלחמה עצמה הושמדו מטוסי מיג-21 רבים על הקרקע במבצע מוקד. ב-30 ביולי 1970, בעת מלחמת ההתשה, נערך מבצע "רימון 20" - קרב אוויר בין שמונה מיראז'ים וארבעה פנטומים ישראליים לבין 24 טייסי מיג-21 רוסיים שהוצבו במצרים - קרב שהסתיים בהפלת חמישה מיגים. המטוס השתתף גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל, ועדיין נמצא (נכון למאי 2018) בשירות חיל האוויר הסורי, אך פינה את מקומו כמטוס המוביל לטובת מטוסים חדישים יותר - בסוריה מיג-29, מיג-23 ומיג-27, ובמצרים F-16 ומיראז' 2000.

מטוס מיג-21 היה המטוס הראשון שהופל על ידי מטוס F-15 ישראלי בשנת 1979.

מיג-21 בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע יהלום

בשנת 1966 ערק לישראל הטייס העיראקי מוניר רדפא במטוס מיג-21. המטוס נבדק על ידי חיל האוויר והלקחים שהופקו מבחינתו על הקרקע ובזמן טיסה סייעו לטייסי חיל האוויר להילחם נגדו. מטוס זה היה בתקופה קצרה מבצעי וחומש בטילי אוויר-אוויר מסוג שפריר 2 לאחר שבוצעו בו התאמות על ידי מהנדסי רפא"ל, במטרה ליירט מטוסי מיג-21 מצריים מדגם צילום שמטוסי המיראז' כשלו ליירט, ערב מלחמת ששת הימים. אולם בתקופת היותו מבצעי לא בוצעו טיסות צילום והמיג לא הוזנק מעולם כנגד מטרת אויב. אותו מטוס הועבר לארצות הברית, ולאחר שנים הועבר מטוס מיג-21 אחר בחזרה לישראל, הנמצא כיום במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

מיג-21 במוזיאון חיל האוויר הישראלי

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאחד ממטוסי הקרב החדישים באותה תקופה נעשה במיג-21 שימוש רב במלחמת וייטנאם. עם זאת, טייסים צפון-וייטנאמים רבים העדיפו על פניו את המיג-19 שיכול היה לשאת משקל רב יותר על כנפיו.

הערכת ביצועים יחסית למטוס המיראז' 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דני שפירא:[3]

  1. למטוס המיג-21 היו מגבלות מהירות נמוכות מאשר למיראז' 3 אך הדלק שבו הספיק למשך שהיה באוויר גדול יותר. הנסיקה שלו הייתה טובה יותר מאשר של המיראז' 3 אך בגובה נמוך ביצועיו היו נמוכים יותר.
  2. לטיס מיג שפלט עצמו בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, היה סיכוי טוב להישאר בחיים מכיוון שהחופה שימשה כעין מגן רוח בזמן ההפלטה מאחר שהייתה מחוברת בציר לחלק הקדמי של המטוס ולמושב המפלט.
  3. ראות הטיס אחורה הייתה גרועה. תפעול ההגאים של המיג קשה במהירויות שמעל 500 קשר, ובעומס תאוצה גבוה, הטייס היה חייב להפעיל כוח רב והמטוס איבד כמחצית מכושר תמרונו.
  4. מנוע המיג ומערכותיו היו אמינים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיג-21 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Yefim Gordon. MiG-21 (Russian Fighters). Earl Shilton, Leicester, UK: Midland Publishing Ltd., 2008. ISBN 978-1-85780-257-3.
  2. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1964
  3. ^ דני שפירא, "לבד בשחקים", עמ' 251-253, הוצאת מעריב, 1994.