הסכמי הים התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסכמי הים התיכון (גרמנית: Mittelmeerentente; צרפתית: Entente de la Méditerranée) היו סדרה של הסכמים שנחתמו בשנת 1887 בין בריטניה לבין איטליה ב-12 בפברואר (בתיווכה של גרמניה), לבין אוסטריה-הונגריה ב-24 במרץ ולבין ספרד ב-4 במאי. הערות נוספות להסכמים הועברו בין בריטניה, איטליה ואוסטריה-הונגריה ב-12 בדצמבר.

על פניו, נראה כי הסכמים אלה רק הכירו בסטטוס קוו שהתקיים באזור הים התיכון. אולם למעשה, אחת המטרות העיקריות שלהם הייתה לבלום את ההתפשטות של האימפריה הרוסית באזור הבלקן ואת רצונה לשלוט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים. מנקודת מבט הזו, ההסכמים גם ערבו להישרדותה של האימפריה העות'מאנית. בנוסף, הם הגנו על האינטרסים האיטלקיים אל מול צרפת, ומכאן שאיחדו כוחות עוינים לרוסיה בבלקן ולצרפת בצפון אפריקה.

מנקודת מבטו של קנצלר גרמניהאוטו פון ביסמרק, היתרון של הסכמים אלה (שגרמניה לא הייתה חלק מהם), היה קירוב בריטניה לברית המשולשת בין גרמניה, איטליה ואוסטריה-הונגריה. יתרון זה לא החזיק מים, שכן בהמשך בריטניה דווקא חיממה את יחסיה עם רוסיה.

הברית פורקה בשנת 1896, כאשר קיסר גרמניהוילהלם השני, התנכר לבריטניה בעת ששלח את "מברק קרוגר".

ניתן לומר כי הסכמים אלו סיכנו את ברית ביטוח המשנה בין גרמניה לרוסיה. בחלקה הסודי של ברית ביטוח המשנה, פון-ביסמרק הביע במשתמע את תמיכתו במאמציה של רוסיה להתרחבות טריטוריאלית, ומכאן שהסכמי הים התיכון, גם אם לא נגדו לחלוטין את ברית ביטוח המשנה, הרי שלא תאמו את רוח הדברים שבה.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]