אוטו פון ביסמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ביסמרק" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ביסמרק (פירושונים).
אוטו פון ביסמרק
1 באפריל 1815; שונהאוזן, ממלכת פרוסיה פרוסיהFlag of Prussia (1892-1918).svg - 30 ביולי 1898; פרידריכסרו, הקיסרות הגרמנית האימפריה הגרמניתFlag of the German Empire.svg (בגיל 83)
Bundesarchiv Bild 183-R13234, Otto von Bismarck.jpg
הנסיך אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
שם בשפת המקור Otto von Bismarck
מדינה הקיסרות הגרמנית
מקום קבורה פרידריכסרו, גרמניה
מפלגה עצמאי
בת-זוג

יוהנה פון פוטקמר
(1847-1894)

קאנצלר הקיסרות הגרמנית ה-1
תקופת כהונה 4 בפברואר 1871 - 30 ביולי 1888 (17 שנים)
הבא בתפקיד הרוזן לאו פון קפריבי
ביסמרק בצעירותו

אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק-שנהאוזן (גרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen‏; 1 באפריל 181530 ביולי 1898) היה מדינאי פרוסי שכיהן כקאנצלר פרוסיה ומאוחר יותר כקאנצלר האימפריה הגרמנית. בשנות השישים של המאה התשע עשרה, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה.

לאחר מינויו לקאנצלר פרוסיה על ידי מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, פתח ביסמרק בשלוש מלחמות קצרות ומכריעות נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. ביסמרק ניצח בשלוש המלחמות, העמיד את מדינות גרמניה השונות לצידו וכך איחד בהדרגתיות את גרמניה כולה תחת הנהגתו. איחוד גרמניה הושלם סופית בשנת 1871, כשביסמרק הקים את האימפריה הגרמנית, שבה שלט כקאנצלר. הדיפלומטיה המתוחכמת והקשוחה שלו והשלטון העוצמתי שלו בתחומי שלטונו העניקו לו את הכינוי "קאנצלר הברזל". ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה.

ביסמרק היה אומן בכל הקשור לפוליטיקה פנימית. הוא יצר את מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של מעמד הפועלים הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו הסוציאליסטים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הוא כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת תעריפי המכסים והתנגדו לכנסייה הקתולית) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות, שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה בגרמניה. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את תעריף המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון בדמוקרטיה ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית – היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו חדל האישים של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.

לביסמרק הייתה אישיות מאוד שתלטנית ואגרסיבית. הוא היה בעל מזג אלים ושמר על כוחו בכך שאיים להתפטר שוב ושוב. הוא ניחן לא רק בחזון לאומי ובינלאומי לטווח ארוך, אלא גם ביכולת לטווח הקצר לתמרן בין התפתחויות מורכבות בו-זמנית. היסטוריונים בדרך כלל נוטים לשבח אותו ולתאר אותו כמדינאי מחונן של מתינות ואיזון ששמר על השלום באירופה, וכמי שהיה אחראי על איחודה של גרמניה ועל בניית המערכת הביורוקרטית והמערכת הצבאית המפורסמות שלה. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק נולד בשונהאוזן (Schönhausen), למשפחת יונקרים אמידה מבית ביסמרק. הוא התחנך בבית הספר היסודי של יוהאן ארנסט פלאמאן ולאחר מכן התחנך וגדל ב-"מנזר האפור" (Graues Kloster). מנעוריו גילה כישרון לשיחה, ורכש שליטה במספר שפות, ביניהן: אנגלית, צרפתית, איטלקית, פולנית ורוסית. משנת 1832 עד שנת 1833 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן ובשנת 1833 נרשם לאוניברסיטת ברלין, שם למד עד שנת 1835. בשנה זו הוסמך לעורך דין. למרות שקיווה לעבוד כדיפלומט, החל ביסמרק את התמחותו המעשית כעורך דין באאכן ובפוטסדאם. לאחר תקופה קצרה מאוד של התמחות, התפטר ביסמרק. אחר כך, הוא שירת כשנה בצבא הפרוסי והיה לקצין. לאחר מות אמו, חזר ביסמרק לנהל את אחוזות המשפחה בשונהאוזן. בשנת 1847, בגיל 32, נבחר ביסמרק לנציג הדיאט שכינס מלך פרוסיה. בתקופה זו זכה ביסמרק למוניטין של פוליטיקאי ריאקציונר שתומך במלוכה ונודע ברטוריקה העוקצנית שלו.

במרץ 1848, פרצו מהפכות "אביב העמים" בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם במדינות גרמניה. החלו הפגנות המוניות בברלין ובמקומות אחרים. תחילה ניסה ביסמרק לעודד את האיכרים באחוזה שלו לצעוד בברלין בשמו של המלך. לאחר מכן ביסמרק נסע מחופש לברלין כדי להציע את שירותיו, אך במקום זאת נאמר לו לארגן הסדרת אספקת מזון לצבא מאחוזותיו במקרה ויהיה צורך בכך. אחיו של מלך פרוסיה, הנסיך וילהלם, ברח לאנגליה וביסמרק ניסה לסקרן את אשת הנסיך וילהלם, אוגוסטה, בהצעה ולפיה בנם, פרידריך, יחליף את מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, על כס המלכות. אוגוסטה לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ותיעבה את ביסמרק, למרות שעזר בהמשך לשקם את יחסי העבודה בין המלך לבין אחיו. לקראת סוף שנת 1848 התנועה הליברלית המהפכנית הפכה לחלשה (בין היתר בעקבות לחימה פנימית) והמהפכה חוסלה בהדרגתיות בכל מוקדיה.

כשנה לאחר כישלון מהפכת 1848 נבחר ביסמרק לפרלמנט הפרוסי. בשלב זה של חייו, התנגד ביסמרק לאיחוד גרמניה בטענה שהדבר יוביל לאיבוד עצמאותה של פרוסיה. בתקופה זו מונה ביסמרק לנציג פרוסיה בפרלמנט של ארפורט, הרכב של מדינות גרמניות שדנו בנושא איחוד גרמניה. ביסמרק הסכים למינוי זה רק כדי להתנגד להצעות האיחוד באופן יותר יעיל. אוסטריה התנגדה באופן נחרץ לאיחוד גרמניה וכפתה על פרוסיה לשוב להסדרי "הבונד הגרמני" משנת 1815. לכן, הפרלמנט נכשל בהבאת האיחוד הגרמני וזאת לאור חוסר תמיכתן של שתי המדינות הגרמניות החשובות ביותר, פרוסיה ואוסטריה.

בשנת 1851, מינה מלך פרוסיה את ביסמרק לשליחה של פרוסיה לדיאט של הקונפדרציה הגרמנית בפרנקפורט. ביסמרק ויתר על המושב בפרלמנט הפרוסי, אבל מונה לבית הלורדים של פרוסיה מספר שנים לאחר מכן. במהלך שמונה שנותיו של ביסמרק בפרנקפורט, הוא שינה את דעותיו הפוליטיות. הוא הפך לפחות ריאקציונר ויותר פרגמטי. ביסמרק נעשה משוכנע שכדי להשוות את השפעתה של אוסטריה להשפעתה של פרוסיה, על פרוסיה לחבור לשאר המדינות הגרמניות. על כן, נעשה ביסמרק משוכנע שגרמניה מאוחדת, המונהגת על ידי פרוסיה, היא מטרה חשובה. בנוסף, פעל ביסמרק על מנת לשמר את הידידות בין פרוסיה לבין רוסיה ועל מנת לשמור על יחסי עבודה תקינים עם נפוליאון השלישי, קיסר צרפת.

שגריר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק (שמאל), יחד עם רון (מרכז) ומולטקה, תמונה מ-1863.

באוקטובר 1857, פרידריך וילהלם הרביעי, המלך הפרוסי, קיבל שבץ מוחי. אחיו, וילהלם הראשון, עלה לשלטון כעוצר הממלכה. וילהלם הראשון נתפס תחילה כשליט מתון, אשר ידידותו עם בריטניה הליברלית באה לידי ביטוי בנישואי בנו, פרידריך וילהלם, לבתה הבכורה של המלכה ויקטוריה; בנם עתיד להיות וילהלם השני, שליט האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. ביסמרק מונה על ידי העוצר לשגריר פרוסיה באימפריה הרוסית. לכאורה, היה מדובר בקידום, שהרי רוסיה הייתה אחת משתי שכנותיה העוצמתיות ביותר של פרוסיה. אולם, ביסמרק נדחק הצידה מן האירועים בגרמניה ונאלץ לצפות מן הצד, בחוסר אונים, כאשר צרפת סילקה את אוסטריה מלומברדיה במהלך מלחמת אוסטריה-סרדיניה. ביסמרק טען שפרוסיה צריכה לנצל את חולשתה של אוסטריה ולהעביר את גבולותיה דרומה ככל הניתן, עד לימת קונסטנץ, על הגבול השווייצרי. במקום זאת, פרוסיה גייסה חיילים בחבל הריין על מנת להרתיע מפני התקדמות צרפתית נוספת לונציה.

העוצר, שזלזל בביסמרק כלוטננט במילואים, סירב לקדמו לדרגת גנרל-מיור, כמקובל אצל השגרירים בסנקט פטרבורג. זה היה סירוב משמעותי משום שפרוסיה ורוסיה היו בעלות ברית צבאיות קרובות, ששליטיהן תקשרו לרוב באמצעות אנשי קשר צבאיים ולא דרך ערוצים דיפלומטיים. ביסמרק שהה בסנט פטרסבורג במשך ארבע שנים, שבמהלכן הוא כמעט איבד את רגלו בטיפול רפואי כושל ופגש שוב את יריבו לעתיד, הנסיך הרוסי גורצ'קוב, שהיה הנציג הרוסי בפרנקפורט בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. בנוסף לכך, העוצר מינה את הלמוט פון מולטקה לראש המטה הכללי של הצבא הפרוסי ואת אלברכט פון רון לשר המלחמה, והטיל עליהם לארגן מחדש את הצבא. במהלך שתים עשרה השנים הבאות, השניים האלה וביסמרק ישנו את פניה של פרוסיה. מאוחר יותר תיאר ביסמרק תקופה זו כ-"התקופה המשמעותית ביותר בחיי". במהלך כהונתו ברוסיה הוא כה הרשים את הצאר הרוסי, עד שהלה הציע לו להצטרף לשירות הדיפלומטי הרוסי. ביסמרק סירב בנימוס.[1]

למרות שהייתו הארוכה ברוסיה, ביסמרק לא היה מנותק לחלוטין בנעשה בעניינים פנים-גרמניים. הוא נותר מודע היטב הודות לידידותו עם רון, איתו ביסס ביסמרק ברית פוליטית יציבה. במאי 1862, הוא נשלח לפריז לשרת כשגריר בצרפת והוא ערך ביקור בבריטניה באותו הקיץ. ביקורים אלו אפשרו לו להכיר ולהעריך מספר יריבים: נפוליאון השלישי בצרפת, ובבריטניה את ראש הממשלה הנרי טמפל; את שר החוץ, הרוזן ג'ון ראסל, ואת הפוליטיקאי הקונסרבטיבי בנג'מין ד'יזראלי. ד'יזראלי התרשם מביסמרק מאוד, ובאחד ממכתביו כתב עליו:

Cquote2.svg

ביסמרק הוא משכמו ומעלה גבוה מכולם. 1.90 מטר גובהו כמדומה לי, וחסון הוא בהתאם לכך. קולו ערב ואצילי והוא בעל מבע משכילי במיוחד, העומד בסתירה מוזרה לדברים המחרידים שהוא אומר, מחרידים, בשל גילוי הלב וההעזה שבהם. רודן מובהק הוא, ומגדול ועד קטן בקרב הפרוסים והדיפלומטים הזרים רועדים מקמיטת מצח שלו ושוקדים בחריצות כדי לזכות בבת צחוק שלו...

Cquote3.svg
– מצוטט בתוך: מיכאל זיו ושמואל אטנינגר, "דברי הימים" כרך ג', עמ' 250.

ראש ממשלת פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו פון ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה

המלך וילהלם חפץ בארגונו מחדש של הצבא הפרוסי בהתאם להצעה שהוגשה בידי מיניסטר המלחמה הגנרל פון רון. הרפורמה של רון כללה את הפיכתו של הצבא הפרוסי מצבא עממי לצבא מקצועי. וכן הארכת תקופת הגיוס חובה משנתיים לשלוש.[2] אולם החוגים הליברליים במדינה התנגדו לרפורמות אלו, וכמוהם הפרלמנט שסבר שמהלך כזה יכפיף למעשה את הצבא לפקודתו האישית של המלך ויצמצם את כוח הפרלמנט.[3] בלית ברירה השתמש הפרלמנט בנשק האחרון שעמד לרשותו, וסירב לאשר את התקציבים שדרש המלך לצורך ביצוע הרפורמות.[3] המלך מצדו הזעיק אותה שנה את ביסמרק חזרה לברלין ומינה אותו כקנצלר. המלך האמין שביסמרק הוא היחיד שיוכל להושיע אותו במצב זה.

ביסמרק האמין שהכוח המניע של תנועת הלאומיות חייב לבוא מהשלטון בצורת הפעלה מחושבת של כוחות צבא וכוחות דיפלומטיים, ולא כהתקוממות עממית ליברלית. תפיסת לאומיות זו נקראה "דם וברזל",[4] והייתה מנוגדת לתפיסה הלאומית שבאה לידי ביטוי באביב העמים. על כן קיבל ביסמרק את הכינוי "קאנצלר הברזל".[5] כבר בנאום השבעתו הצהיר ביסמרק ש-"גרמניה אינה נושאת את עיניה אל הליברליזם של פרוסיה. אלא אל העוצמה שלה. בוואריה, וירטמברג ובאדן יכולות להשתעשע בליברליזם, אך לא יימצא אדם שמסיבה זו יהא נכון להפקיד את השלטון במקומות אלה בידי פרוסיה. פרוסיה מצווה לצבור את כוחותיה ולשמור אותם תוך כוננות לשעת הכושר, שכבר חמקה ועברה כמה פעמים ולא נוצלה. מימי חתימת האמנה בווינה לא היו גבולותיה של פרוסיה מותאמים לצורכי חיים מדיניים בריאים. לא בנאומים פרלמנטריים ובהצבעות רוב מוכרעות שאלות היום הגדולות, זאת הייתה הטעות הגדולה של השנים 1848–1849, הן מוכרעות בברזל ובדם."

רפורמות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של ביסמרק הידוע בהשתלחויותיו כלפי הפרלמנט וכלפי הליברלים כקנצלר, גרם לסערה בפרוסיה, והחריף את הסכסוך בין המלך לפרלמנט.[3] אולם ביסמרק הבטיח למלך לדאוג לביצוע הרפורמות הצבאיות ויהי מה.[3] ביסמרק, השיג את התקציבים הנחוצים מהאוצר חרף מחאות הפרלמנט.[6] ולאחר מכן יחד עם רון והמלך החל בביצוע הרפורמות שנועדו להפוך את פרוסיה למעצמה צבאית ראשונה במעלה. לטעמם של המלך וביסמרק, מצבו של הצבא היה מדורדר עקב שנות השלום ועקב חדירת ליברלים רבים מדי לשורותיו. הם ביקשו לחזק את הצבא גם אל מול האיום שנשקף עקב מלחמת אוסטריה-סרדיניה. רון ביקש להפוך את הצבא לצבא-קבע מקצועי ולהעלות את כוחם של אנשי הקבע בצבא על פני צבא ה"לנדוור" העממי, קצינים אלה הגיעו משורות משפחות האצולה הנאמנות לבית הוהנצולרן ומקרב מעמד היונקרים. מי שמימש את הרפורמה בפועל היה ראש המטה הכללי של הצבא, הגנרל הלמוט פון מולטקה הזקן, שכיהן בתפקיד בשנים 18571888. קציני הקבע הפכו למעמד בעל זכויות-יתר ולבעלי כוח פוליטי וחברתי גם לאחר שחרורם.

הסכסוך עם הסוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק, רדף עד חורמה את ארגוני הפועלים והסוציאליסטים בפרוסיה. על פי החוקים שהעביר בפרלמנט בנושא זה נאסר על כל איגוד סוציאליסטי או קומיניסטי, צוצמצם חופש העיתונות, לארגונים סוציאליסטים נאסר לגייס תרומות וחבריהם נקנסו בסכום של 500 מרק או עונש מאסר של שלושה חודשים.[7] אם זאת, ביסמרק גם ביקש לקנות את לבם של הפועלים באמצעות קשר עם נציג משלהם. ביסמרק החל להיפגש עם מנהיג תנועת הפועלים פרדיננד לסל. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמרק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמרק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל.[8] לסל נבחר מפני שבעיני ביסמרק, הוא לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת מפלגת הפועלים ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.

לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמרק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמרק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר אתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים, וגם קיווה שאולי ביסמרק והמלך יגלו הבנה לתוכניותיו בעניין תיקון מצבו של הפועל.[9] בסופו של דבר הסתייגויותיו של לסל מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמרק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית ומעשית.[10]

ביסמרק עצמו התרשם מאוד מאישיותו של לסל, הוא כותב:

Cquote2.svg

ראיתי אותו, ומשדיברתי עמו שעה אחת, שוב לא התחרטתי על כך. לא ראיתיו "בכל שבוע שלוש או ארבע פעמים" אלא בסך הכל ראיתיו שלוש פעמים, ואפשר ארבע, אינני יודע. יחסינו לא היו כלל ולא יכלו להיות בגדר משא ומתן פוליטי. מה יכול היה לסל להציע ולתת לי? לא היה מאחוריו כלום... מה שהיה לו הרי היה זה דבר מה אשר הפליא ללבב אותי בתור איש פרטי. הוא היה אחד האנשים עשירי הרוח ומן החביבים ביותר שהתהלכתי אתם מעודי, איש רודף כבוד בתבנית גדולה, בשום פנים לא רפובליקן. היה לו הלך דעות לאומי ומונרכי מובהק, רעיונותיו ושאיפתו היו הקיסרות הגרמנית... ואם צריכה הקיסרות הגרמנית להתחבר עם שושלת הוהנצולרן דווקא או עם שושלת לסל, דבר זה היה מפוקפק בידו...

Cquote3.svg
– מצוטט בתוך: מיכאל זיו ושמואל אטנינגר, "דברי הימים" כרך ג', עמ' 250.

מלחמות האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק הצליח להביא לאיחוד גרמניה על ידי פתיחה בכמה מלחמות. תחילה, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין הנמצאות תחת שלטון דני והזדמנות שעמדה בפני ביסמרק (חילופי שלטון בממלכת דנמרק) , החליט ביסמרק בפברואר 1864 לפתוח במלחמה נגד דנמרק בשיתוף פעולה עם אוסטריה. במלחמה זו, המכונה מלחמת שלזוויג השנייה, נכבשו שלזוויג והולשטיין ונלקחו מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.

סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו מדנמרק שימש עילה למלחמה שפרצה ב-1866 בין פרוסיה לאוסטריה ובעלות-בריתה מקרב המדינות הגרמניות הקטנות. במלחמה, שכונתה מלחמת שבעת השבועות, ניצחה פרוסיה, בעקבות ניצחון מכריע בקרב קניגרץ. תוצאת המלחמה הייתה ביסוס מוחלט של ההגמוניה הפרוסית בגרמניה, ודחיקת השפעתה של אוסטריה. פרוסיה סיפחה מספר מדינות גרמניות (הנובר, הסה-קאסל, נסאו ופרנקפורט) וגיבשה את מרבית המדינות הנותרות לגוף אחד בשם הקונפדרציה הצפון גרמנית. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה או אף לאוסטריה עצמה, בין היתר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.

בעקבות סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי, ומתיחות הולכת וגוברת בין פרוסיה לבין צרפת (המעוניינת בפיצוי על כך שלא התערבה במלחמת אוסטריה-פרוסיה) ביולי 1870 צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה. המדינות שבדרום גרמניה ראו בצרפת את המדינה התוקפנית במלחמה זו, והצטרפו לקונפדרציה הגרמנית הצפונית. צרפת סבלה תבוסה משפילה, שבעקבותיה מסרה לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה. וילהלם הראשון הוכתר לשליט גרמניה בארמון ורסאי ב-1871. כך הקים ביסמרק את האימפריה הגרמנית ב-1871, אימפריה אירופאית ענקית, עם יותר מ-40 מיליון תושבים.

לאחר איחוד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטון של ביסמרק במדי צבא הקיסרות הגרמנית

ביסמרק היה לרייכסקאנצלר של האימפריה הגרמנית החדשה. מדיניות החוץ שניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. הוא ביקש למנוע מלחמות נוספות באירופה, והקדיש מאמצים כדי לסכל את האפשרות שצרפת תחבור למעצמות אחרות נגד גרמניה כדי לנקום את תבוסתה במלחמת 1870. למטרה זו יזם את הקמת ליגת שלושת הקיסרים בין גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה. כינון הברית הצריך כשרון ומאמץ דיפלומטי מצדו של ביסמרק, משום שלאוסטריה ולרוסיה היו אינטרסים מנוגדים באזור הבלקן. הברית עם רוסיה התערערה בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, אך ב-1887 עלה בידו של ביסמרק לקשור שוב את רוסיה ואוסטריה בהסכם ביטחון משותף.

כדי להבטיח שהאימפריה הבריטית לא תחוש מאוימת מגרמניה ולא תחבור לצרפת כנגדה, נמנע ביסמרק מבניית צי מלחמה גדול ומהשתתפות בהיקף נרחב במירוץ הקולוניאלי, אשר ממילא נראה לו כנטל יותר מאשר כנכס. לאחר 1883, עם זאת, הסיר את התנגדותו לקולוניאליזם (בעיקר בעקבות לחצים פוליטיים), והוביל להקמת מושבות גרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.

משנות ה-70 של המאה ה-19 נעשה ביסמרק מודאג מצמיחתן של שתי מפלגות חדשות: מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. הקמפיין כנגד קתוליות שהחל ב-1872, ונקרא "קולטורקמפף" (Kulturkampf), שבמרכזו הייתה הלאמת החינוך היסודי מידי הכנסייה לידי המדינה, היה בעיקר כישלון. הוא תקף את הסוציאל-דמוקרטים בשתי דרכים: המפלגה ומוסדותיה הוצאו מחוץ לחוק, בזמן שמעמד הפועלים פויס בעזרת חקיקה סוציאליסטית שמיסדה ביטוח בריאות וביטוח תאונות כמו גם פנסיית זיקנה.

פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקברניט עוזב את הספינה. קריקטורה של סר ג'ון טניאל מהמגזין הסאטירי הבריטי פאנץ', שזכתה לפרסום רב, המתארת את התפטרותו של ביסמרק כעזיבת הקברניט המנוסה את הגה הממשלה הגרמנית, כשהוא מותיר מאחוריו את וילהלם.

ב-1888 נפטר הקיסר וילהלם הראשון, וכעבור כמה חודשים גם יורשו פרידריך השלישי. לכס הקיסרות עלה וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון. על אף שבנעוריו היה וילהלם ממעריציו של ביסמרק, הרי שאי-יציבותו הנפשית ומזגו הסוער של הקיסר החדש הביאו עד מהרה לקרע בין שני האישים.[11] ביסמרק, הדמות הדומיננטית בייסוד האימפריה הגרמנית, עסק מזה שנים בביסוס מדיניות חוץ זהירה ופרגמטית. הקיסר החדש העדיף התרחבות טריטוריאלית מהירה וראוותנית על מנת "לשמור על מקומה של גרמניה מתחת לשמש". הייתה זו כוונתו של הקיסר החדש למשול, ולא רק לשלוט, בניגוד לסבו, שהעדיף להותיר את ניהולה היום יומי של האימפריה בידי ביסמרק. היחסים בין האישים הורעלו עד מהרה אם לא איפשרה את המשך שיתוף הפעולה ביניהם. ביסמרק האמין כי הקיסר החדש הוא תמים וכי ניתן לשלוט בו בקלות. הוא לא התחשב ברצונו של הקיסר בעיצוב המדיניות בסוף שנות השמונים של המאה ה-19. הקרע הסופי בין הקיסר והמדינאי אירע לאחר ניסיונו של ביסמרק לחוקק חקיקה אנטי-סוציאליסטית מרחיקת לכת בתחילת 1890.

בשנת 1890, לאחר שזכה ברוב מוחלט ברייכסטאג, ניסה ביסמרק להפוך את החקיקה האנטי-סוציאליסטית הזמנית לחקיקה של קבע. הרוב הקואליציוני, שנסמך על נציגי המפלגה השמרנית והמפלגה הלאומית הליברלית תמך בצעדים אלו, אך הסתייג מחקיקה שנועדה להסמיך את המשטרה לגרש מסיתים סוציאליסטיים מביתם. ככל שנמשך הדיון בחקיקה זו, גילה בו וילהלם עניין רב יותר. הוא גילה עניין בתנאים הסוציאליים של העובדים, ובמיוחד של הכורים, ששבתו בשנת 1889 במחאה על תנאיהם. הייתה זו מדיניות רבת שנים של ביסמרק, להתנגד בתוקף לארגונם הפוליטי של הסוציאליסטים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ובפועל לקיים מדיניות רווחה מתקדמת לזמנה, על מנת לזכות בתמיכת מעמד הפועלים. וילהלם, כפי הנראה, לא היה מסוגל לקדם מדיניות פרגמטית ומתוחכמת כזו שניסה ביסמרק לקדם. ביסמרק, שחש בלחץ מצד וילהלם ובחוסר הערכה מצידו, סירב לחתום על הצהרה בדבר הגנת העובד לצידו של וילהלם, כפי שנדרש על פי החוקה, וזאת על מנת למחות על התערבותו של וילהלם בענייני הממלכה, במקום שבו קודמיו נמנעו מלהתערב.

את התואנה לפיטורי ביסמרק מצא וילהלם בעניין פעוט. ביסמרק, שניסה להגדיל את השפעתו על ענייני הממלכה נזכר בקיומו של צו מלכותי מ-1852 שעליו חתם מלך פרוסיה דאז, פרידריך וילהלם הרביעי, ולפיו, פרט לשר המלחמה, על השרים להיוועץ בקאנצלר בטרם ייפגשו עם המלך. וילהלם דרש מביסמרק לבטל את הצו, וב-17 במרץ 1890 שלח אל הקאנצלר אולטימטום שקבע כי עליו לבטל את הצו או להתפטר. מכיוון שכך, הגיש ביסמרק את התפטרותו, שאותה קיבל הקיסר באופן מיידי. ברור שבעניין זה לא היה כשלעצמו כדי להוביל לפיטורי הקאנצלר. קיימות תאוריות שונות באשר לסיבות עמוקות יותר, ובהן גירסתו של ההיסטוריון בן התקופה הנס דלבריק, שנהנה מאמונם של כמה מהפועלים מאחורי הקלעים, שלפיה העילה האמיתית לפיטורים הייתה חוסר רצונו של וילהלם לשתף פעולה בשינוי חוקתי שיבטל את זכות הבחירה לכל, ויאפשר לקנצלר לשלוט ללא צורך ברוב בפרלמנט.[12] ביסמרק פוטר, והוא בן 75. הוא הוחלף בלאו פון קפריבי.

את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" – "מחשבות וזכרונות"). מת ב-1898 בפרידריכסרו (Friedrichsruh). הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-1890, ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה. הוא עצמו חזה במדויק שמלחמה עולמית תפרוץ "בעקבות שטות בבלקן", כפי שאכן קרה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1847 נישא ליוהאנה פון פוטקמר ולזוג נולדו שני בנים ובת. בניו מילאו אף הם תפקידים פוליטיים, והבכור הרברט אף מונה לשר חוץ בממשלתו של ביסמרק ב-1886. בניו של ביסמרק התפטרו ממשרותיהם עם התפטרותו.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראו אוניית המלחמה "ביסמרק", וכן בירת דקוטה הצפונית, ביסמרק.

בשנת 1901 הוקמה לזכרו בכיכר הרפובליקה שבברלין, לפני בניין הרייכסטאג, אנדרטת ביסמרק. ב-1938 הועברה האנדרטה לכיכר הכוכב הגדול בטירגרטן שבברלין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים, הוצאת דביר, עמ' 67.
  2. ^ מיכאל זיו ושמואל אטינגר, דברי הימים, כרך ג', עמ' 225.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מיכאל זיו ושמואל אטינגר, דברי הימים, כרך ג', עמ' 226.
  4. ^ אוטו פון ביסמרק – 'בברזל ובדם' (מגרמנית:יפתח הלרמן-כרמל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
  5. ^ ^ אליעזר דומקה, חנה אורבך, צפריר גולדברג "הלאומיות ראשית הדרך" הוצאת מרכז זלמן שזר, 2008, עמ' 36.
  6. ^ דיוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, זמורה ביתן, 1984. עמ' 296.
  7. ^ מיכאל זיו ושמואל אטינגר, דברי הימים, כרך ג', עמ' 284-285.
  8. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לאסאל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984. עמ' 161.
  9. ^ מיכאל זיו ושמואל אטינגר, דברי הימים, כרך ג', עמ' 279.
  10. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לאסאל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984. עמ' 164.
  11. ^ דייויד תומפסון, אירופה מאז נפוליון, זמורה ביתן, 1984. עמ' 353.
  12. ^ K. S. Pinson, "Modern Germany", Mac Millan, New York, 1963 pp. 283


הקודם:
-
קאנצלר גרמניה
1871-1890
הבא:
הרוזן לאו פון קפריבי