הערים המטרופוליניות של איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הערים המטרופוליניות של איטליה

הערים המטרופוליניות של איטליהאיטלקית: Città metropolitane d'Italia) הן מאז 2015 ישויות בחלוקה מנהלית של איטליה, סוג מיוחד של נפה. העיר המטרופולינית, כהגדרתה בחוק, כוללת עיר ליבה גדולה והעיירות הסמוכות הקטנות יותר הקשורות אליה באופן הדוק בהקשר לפעילות כלכלית ושירותים ציבוריים חיוניים וכן ביחסי תרבות ומאפיינים טריטוריאליים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק המקורי משנת 1990 ייחד כערים מטרופוליניות את הקומונות של טורינו, מילאנו, ונציה, ג'נובה, בולוניה, פירנצה, רומא, בארי, נאפולי והעורף שלהם בהתאמה, תוך שמירה על הזכות של אזורים אוטונומיים לייחד אזורים מטרופוליניים בשטחם.[1] בשנת 2009 נוספה רג'ו די קלבריה לרשימה.[2] האזורים המטרופוליניים שייוחדו על ידי המחוזות האוטונומיים היו: קליארי בסרדיניה; קטניה, מסינה ופלרמו בסיציליה.

ב-3 באפריל 2014 אישר הפרלמנט האיטלקי חוק שהקים 10 ערים מטרופוליניות באיטליה,[3] למעט המחוזות האוטונומיים. ארבעה נוספים נוספו אחר כך. החלוקה לערים המטרופוליניות החדשות נכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2015.

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר מטרופולינית מורכבת מעיר מרכזית, המשמשת כמושב השלטון, ומהקומונות הסובבות אותה (comuni). בראש כל עיר מטרופולינית עומד ראש עיריית מטרופולין (sindaco metropolitano), הנעזר בגוף מחוקק, המועצה המטרופולינית (consiglio metropolitano), ועל ידי מועצה לא מחוקקת, ועידת המטרופולין (conferenza metropolitana).[4]

ראש עיריית המטרופולין הוא המנכ"ל של העיר. ראש העיר מייצג, מכנס ומנהל את ישיבות המועצה המטרופולינית, מנהל את משרדי עירייה, מפקח על תפקוד שירותי העיר ומכין את תקציב העיר.[4] ראש עיריית קומונת בירת הנפה הפך אוטומטית לראש העיר המטרופוליני.[4]

המועצה המטרופולינית היא הגוף המחוקק הראשי של העיר המטרופולינית. היא מציעה חוקים ותיקונים לוועידת המטרופולין, ומאשרת תוכניות, תקנות וכללים שהגיש לה ראש עיר המטרופולין כדוגמת התקציב.[4] המועצה מורכבת מראשי ערים וראשי מועצות אזוריות של כל קומונה במטרופולין שנבחרו מביניהם תוך שימוש חלקי ברשימה פתוחה וייצוג פרופורציונלי, עם מושבים שהוקצו בשיטת ג'פרסון.[4] חברי מועצת המטרופולין נבחרים למשך חמש שנות כהונה. קולות לחברות במועצה המטרופולינית משוקללים על ידי קיבוץ קהילות של אוכלוסייה מסוימת לתשע קבוצות כך שקולות של ראשי הערים ומועצות העיר של הקבוצות המאוכלסות יותר שוות יותר מאלו של קבוצות עם פחות אוכלוסיות.[4] מספר חברי מועצת העיר המטרופולינית תלוי באוכלוסייתה: בערים מטרופוליניות עם אוכלוסייה של 3 מיליון ומעלה יש 24 חברי מועצה; בערים מטרופוליניות עם מעל ל-800,000 תושבים, אך פחות מ-3 מיליון תושבים יש 18 חברי מועצה; בכל ערי המטרופולין האחרות יש 14 חברי מועצה.[4]

ועידת המטרופולין מאמצת או דוחה חוקים ותיקונים שאושרו על ידי המועצה המטרופולינית. זהו הגוף המאשר האולטימטיבי לתקציב העיר.[4] הפעולות בוועידה דורשות הצבעות של לפחות שני שלישים מהקומונות בעיר המטרופולינית ורוב האוכלוסייה התושבים הכללית. הועידה מורכבת מכל ראשי הערים של הקומונות בעיר המטרופולינית.[4]

תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים מטרופוליניות מבצעות את הפונקציות הבסיסיות של נפה. עם זאת, פונקציות מסוימות שהועברו להם כוללות, אך אינן מוגבלות ל:[4]

  • תכנון ובנייה מקומיים;
  • מתן שירותי משטרה מקומיים;
  • תיאום תחבורה ושירותי עיר.

ערים מטרופוליניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר מטרופולינית שטח (קמ"ר) אוכלוסייה (ינואר 2019) צפיפות אוכלוסייה (לקמ"ר) תאריך ראש עיר
רומא 5,352 4,342,212 811 3 באפריל 2014 וירג'יניה ראג'י (M5S)
מילאנו 1,575 3,250,315 2,064 3 באפריל 2014 ג'וזפה סאלה (PD)
נאפולי 1,171 3,084,890 2,634 3 באפריל 2014 לואיג'י דה מאג'יסטריס (DemA)
טורינו 6,829 2,259,523 331 3 באפריל 2014 קיארה אפנדינו (M5S)
פלרמו 5,009 1,252,588 250 4 באוגוסט 2015 לאולוקה אורלנדו (עצמאי)
בארי 3,821 1,251,994 328 3 באפריל 2014 אנטוניו דאקרו (PD)
קטניה 3,574 1,107,702 310 4 באוגוסט 2015 סלבו פולייזה (FI)
פירנצה 3,514 1,011,349 288 3 באפריל 2014 דריו נרדלה (PD)
בולוניה 3,702 1,014,619 274 3 באפריל 2014 וירג'יניו מרולה (PD)
ג'נובה 1,839 841,180 457 3 באפריל 2014 מרקו בוצ'י (FI)
ונציה 2,462 853,338 347 3 באפריל 2014 לואיג'י ברוניארו (עצמאי)
מסינה 3,266 626,876 192 4 באוגוסט 2015 קטאנו דה לוקה (UdC)
רג'ו קלבריה 3,183 548,009 172 3 באפריל 2014 ג'וזפה פאלקומטה (PD)
קליארי 1,248 431,038 345 4 בפברואר 2106 מסימו צדה (עצמאי)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Law 8 June 1990 n. 142
  2. ^ Legge 5 maggio 2009, n. 42
  3. ^ Addio alle vecchie Province, è legge il Ddl Delrio. Forza Italia: è un golpe
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "LEGGE 7 aprile 2014, n. 56". ponmetro.it/. Pon Metro. אורכב מ-המקור ב-2019-08-13. בדיקה אחרונה ב-24 ביוני 2020.