המפלגה הדמוקרטית (איטליה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המפלגה הדמוקרטית
Partito Democratico
Partito Democratico Logo.svg
מדינה איטליה
מייסד ולטר ולטרוני עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג מתאו רנצי
שנת ייסוד 2007
מספר חברים בפרלמנט הלאומי

282 מושבים בבית הנבחרים הארצי (מתוך 630)

99 נציגים בסנאט הארצי
מספר חברים בפרלמנט בינלאומי 25 נציגים בפרלמנט האירופי (מתוך 73 המוקצים למדינה)
מטה רומא, איטליה
אידאולוגיות סוציאל-דמוקרטיה, סוציאל-ליברליזם, התנועה הפרוגרסיבית, שמאל נוצרי
מיקום במפה הפוליטית מרכז- שמאל
קבוצה פרלמנטרית בינלאומית הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים
ארגונים בינלאומיים פרוגרסיב אליאנס
צבעים רשמיים אדום, ירוק
www.partitodemocratico.it
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רומנו פרודי, מייסד המפלגה ונשיאה הראשון
וולטר ולטרוני, המנהיג (המזכיר הכללי) הראשון
אנריקו לטה, ראש הממשלה הראשון מטעם המפלגה
מתאו רנצי, ראש הממשלה השני מטעם המפלגה

המפלגה הדמוקרטית (איטליה)איטלקית: Partito Democratico, או PD) היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהוקמה באיטליה באוקטובר 2007, ואשר החל מאפריל 2013 היא מפלגת השלטון בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרודי - ולטרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית האיטלקית נוסדה באוקטובר 2007, כאיחוד של מספר מפלגות קטנות בשמאל ומרכז במפה הפוליטית באיטליה ולאחר שניסיונות קודמים לאיחוד כוחות שכזה הצליחו רק בחלקם. מרבית מרכיבי המפלגה החדשה היו שותפים גם לאיחוד הקודם, "קואליציית עץ הזית", בראשות רומנו פרודי, ראש ממשלת איטליה באותה עת, שאף היה הרוח החיה מאחורי האיחוד החדש הזה, גם אם נמנע מלרוץ לראשותו.

כחצי שנה לפני הייסוד הפורמלי בחר פרודי ב-45 פוליטיקאים, אנשי מרכז - שמאל, רובם אנשיו מקואליציית עץ הזית, אך גם פוליטיקאים חיצוניים רבים, בתור ועדה מארגנת. הם התכנסו לראשונה ביוני 2007 ולאחר דיונים קבעו פרוצדורת בחירות, שתצליח לדעתם לאחד את השורות ולהימנע מהפירוד ששרר בשמאל - מרכז באותה עת. על פי קביעתם, הבחירות לאסיפה המכוננת של המפלגה החדשה ולמנהיגותה, היו בחירות פתוחות, בהן ניתנה זכות בחירה לכל איטלקי מעל לגיל 16, בלי קשר להשתייכותו המפלגתית.

הבחירות נערכו ב-14 באוקטובר 2007. השתתפו בהן כשלושה וחצי מיליון איטלקים והמנצח המוחלט היה ראש העירייה המצליח מאוד של רומא, וולטר ולטרוני, שקיבל כ-76% מהקולות. ולטרוני, קומוניסט לשעבר, היה מהכוחות המובילים בהפיכתה של מפלגה זו בשעתו, לסוציאליסטית ודמוקרטית. הוא חבר לפרודי במספר הזדמנויות וגם בבחירות אלה נחשב במידה רבה למועמדו של פרודי. פרודי עצמו נבחר לנשיא הראשון של המפלגה, תפקיד סמלי בעיקרו.

בינואר 2008 נפלה ממשלת פרודי, נקבעו בחירות כלליות ולקראתן התפטר ולטרוני מראשות עיריית רומא, אולם בבחירות שנערכו באפריל הפסידה המפלגה וסילביו ברלוסקוני בראשות המרכז - ימין היה זה שנבחר לראשות ממשלת איטליה. פחות משנה לאחר מכן, בפברואר 2009, הפסידה המפלגה החדשה הפסד צורב נוסף, בבחירות האזוריות שנערכו בסרדיניה. ולטרוני לקח על עצמו את האחריות להפסדים אלה, ויום למחרת ההפסד בסרדיניה, התפטר.

ברסאני - לטה - רנצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורשו הזמני של ולטרוני בתפקיד מזכ"ל המפלגה היה סגנו, דריו פרנצ'סצ'יני, אולם בבחירות המקדימות הפתוחות, שנערכו כעבור כחצי שנה, הוא הפסיד לפייר לואיג'י ברסאני, נציג האגף השמאלי יותר במפלגה, 53% - 34%.

ברסאני כיהן כמזכיר המפלגה ומנהיגה במשך כשלוש וחצי שנים. הוא גם היה מועמדה לראשות ממשלת איטליה בבחירות הכלליות של פברואר 2013. אולם למרות ההישג היחסי של המפלגה בבחירות אלה והטלת תפקיד הרכבת הממשלה עליו, בעקבותיהן, הוא נכשל בהקמת ממשלה בראשותו. הוא התפטר לפיכך מראשות המפלגה ב-20 באפריל 2013. סגנו אנריקו לטה, שנחשב פחות שמאלי ממנו ויותר נוטה למרכז, קיבל את ההזדמנות להרכיב את הממשלה במקומו. לטה הגיע אל המפלגה הדמוקרטית מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. וכאיש מרכז הוא אכן הצליח להרכיב, בתוך כשבוע לאחר מכן, ממשלת אחדות לאומית, שכללה גם את מפלגתו של היריב מימין סילביו ברלוסקוני. לטה הפך אם כן לראש הממשלה האיטלקי הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית.

אלא שלטה הספיק לכהן כראש ממשלת איטליה פחות משנה (28 באפריל 2013 - 22 בפברואר 2014). ראש העיר הצעיר והמצליח של פירנצה, מתאו רנצי הצליח להיבחר בדצמבר 2013 כמזכיר המפלגה, כנגד מועמד ראש הממשלה לטה, וכנגד מועמד האגף השמאלי של המפלגה. מיד עם היבחרו הוא החל ללחוץ על לטה לוותר למענו על תפקיד ראש הממשלה, משום שכעת הרי הוא המנהיג ולא לטה. הלחץ נשא פרי כעבור כחודשיים וב-22 בפברואר 2014 הוחלף לטה ברנצי, המכהן מאז כראש הממשלה ה-56 של איטליה, השני בתפקיד זה מטעם המפלגה הדמוקרטית האיטלקית.

הציבור האיטלקי אהד ככל הנראה את המהלך של רנצי, כמו גם את הבטחותיו לגבי המדיניות העתידית שלו, משום שבבחירות מאי 2014 לפרלמנט האירופי, פחות משלושה חודשים מיום השלמת ההפיכה הפנים מפלגתית הזו זכתה המפלגה הדמוקרטית בראשותו בכ-41% מהקולות, כפול מהתוצאה שהשיגה המפלגה בבחירות הקודמות[1].

המפלגה הדמוקרטית כיום (2014)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית מונהגת נכון ל-2014 על ידי הפלג המרכזי יותר שלה, בראשות רנצי, יחד עם לטה וולטרוני, כאשר האופוזיציה הפנימית השמאלית יותר מונהגת על ידי ברסאני. בבחירות הכלליות האחרונות קיבלה המפלגה כ-25% מהקולות לפרלמנט האיטלקי וכ-27% מהקולות לסנאט, אולם עקב שיטת חלוקת המנדטים יש לה כ-47% מ-630 צירי הפרלמנט וכ-36% מ-315 חברי הסנאט. המפלגה הדמוקרטית היא המפלגה הגדולה בפרלמנט, אך לא בסנאט ולכן הקואליציה האיטלקית כיום היא קואליציה "גדולה" של שמאל - מרכז יחד עם הימין - מרכז, כפי שנכשל להקימה ברסאני וכפי שהצליח לכונן אותה לטה.

בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי במאי 2014 קיבלה המפלגה כ-41% מהקולות ו-31 מ-73 הצירים (כ-42%), כפול ממה שקיבלה בבחירות הקודמות למוסד זה ב-2009.

המפלגה חזקה במיוחד באזורי השליטה המסורתיים של השמאל, אזורי מרכז - צפון איטליה, כמו טוסקנה למשל ושולטת בערים הגדולות ובראשן רומא, טורינו, בולוניה ופירנצה.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-PD היא המפלגה דומיננטית בגוש המרכז- שמאל. היא מושפעת מרעיונות נוצרים וכן מרעיונות סוציאל-דמוקרטיים. המפלגה מדגישה את ערכי הפרוגרסיביזם, ליברליזם חברתי, וסוגיות הנוגעות לאיכות הסביבה

היחס לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסה של המפלגה כלפי מדינת ישראל הוא חיובי בדרך כלל. שרת החוץ מטעמה, פדריקה מוגריני ביקרה בארץ בראשיתו של מבצע צוק איתן, סיירה באשדוד, הביעה דאגה לנוכח הפגיעה בתושבים פלסטינים בעזה, אך לא דרשה מישראל לעצור את המבצע באופן מיידי. מנהיגה רנצי מתנגד להכרה במדינה פלסטינית לפני חתימה על הסכם עם ישראל. הוא גם סבור שהבעיה העיקרית במזרח התיכון היא החימוש הגרעיני של האיראנים, והביע פעמים רבות את קרבתו לעם היהודי ולמדינת ישראל[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המפלגה הדמוקרטית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]