הרסקול

"ניקיטה הצבוע, ויכוח על האמונה". ציור מאת וסילי פרוב, 1881: מתנגד הרפורמה ניקיטה דוברינין, מימין, מתווכח עם הפטריארך יהויקים ממוסקבה. לצדו מציגים תומכיו ראיות מכתבי הקודש ומן האיקונות.

הפילוג בכנסייה הרוסית או הרָסְקוֹל (ברוסית: раскол; "פילוג", "סכיזמה") היה תקופה של טלטלה ורדיפות דתיות שהתחוללה ברוסיה הצארית משנות ה-60 ועד לשנות ה-90 של המאה ה-17, במהלכה סירבו רבים לקבל את סמכותה הרוחנית של הכנסייה האורתודוקסית והתעמתו עם הרשויות. הפילוג אירע לאחר הרפורמות שנערכו בסדרי הטקס והתפילה על ידי הפטריארך ניקון בין 1653 ל-1656, במצוות הצאר אלכסיי, שנועדו להאחיד את הנוהג הדתי הרוסי עם זה של הכנסיות האורתודוקסיות היווניות.

הצאר, ניקון והמסייעים בידם היו משוכנעים כי הסיבות להבדלים בין הרוסים ליתר האורתודוקסים היו שגיאות שנפלו במסורת המקומית, עקב נחשלותה האינטלקטואלית וסתגרנותה של הממלכה מאז המאה ה-15, והיו מעוניינים בפתיחות רבה יותר לעולם החיצון. התיקונים נגעו לפרטים רבים בנוסח התפילה, והבולטים מביניהם היו שינוי אופן ההצטלבות, אמירת "הללויה" שלוש פעמים במקום פעמיים, שינויים בנוסח הצהרת האמונה ועוד. הם לא עוררו בתחילה התנגדות של ממש, ונראה שרק כמה מאויביו האישיים של ניקון בממסד הדתי, כמו איוואן נרונוב, גילו מחאה. ב-1658 הגיע ניקון לכדי עימות עם הצאר, וחדל מלמלא את תפקידיו כשהוא מסרב בה במידה לפרוש ולאפשר מינוי פטריארך אחר. על רקע המשבר והקפאון, התגבש חוג של אנשי כמורה ששללו את הרפורמה ואף הציגוה כמעשה שטן המבשר את שלטון האנטיכריסטוס. על מנת לפתור את שאלות הפטריארך והנוסח החדש, לא נותרה לצאר אלכסיי ברירה אלא לכנס ב-1666 וב-1667 ועידה כנסייתית כללית, שהשתתפו בה אף פטריארכים יוונים זרים. הוועידה הדיחה את ניקון והצהירה על "המנהג החדש" כמחייב, כשהיא מנדה את מי שסירבו לקבל את סמכות הממסד הדתי והוסיפו להתפלל לפי "המנהג הישן" שטרם הרפורמה. רוב המתנגדים התחרטו, והמעטים שסירבו לחזור בהם נאסרו והוגלו.

ראשי הכנסייה האמינו כי החוג האליטיסטי המצומצם של מתנגדי הרפורמה עמד למעשה בראש תנועת ענק חתרנית, אותה כינו בשם "הפילוג". הם והרשויות החילוניות יצאו ליישם את החלטות הוועידה ולחייב את השימוש ב"מנהג החדש" בכל רוסיה. למעשה, הממסד הדתי התערב באורח חסר תקדים בארחות החיים ובדת העממית בשטחים נרחבים, שנוכחותו הורגשה בהם אך בקושי קודם לכן, והתנגש עם מסורות ומנהגים מקומיים. פעולותיה של הכנסייה היו רק פן אחד במשטור הגובר של הנתינים תחת הממלכה והבירוקרטיה שלה. החיכוכים שניצתו עקב כך הביאו למגוון גילויי אי-ציות כלפי ההיררכיה הדתית, כשקהילות מקומיות, מוקדים אוטונומיים של סמכות דתית ויחידים המרו את פיה ומיאנו לקבל עליהם את משמעתה בכל היבט שהוא, ורק אגב כך דחו אף את "המנהג החדש." גילויי הסרבנות הללו כיסו טווח נרחב של התנהגויות: פרישה של יחידים מן הכנסייה לטובת חיי דת אינדיבידואליים, הפגנות עצמאות של כמרים ואבות-מנזר, הימלטות לאזורים לא-מיושבים כדי להקים קהילות נזירים ארעיות, ואף מרידות מזוינות בהיקף מלא. השלטונות כלאו, הגלו, עינו, הוציאו להורג ולחמו נגד הסרבנים. האירועים המרכזיים של תקופת ה"פילוג" היו המרד במנזר סולובצקי בין 1667 ל-1676, מרד הסטרלצים במוסקבה ב-1682, מלחמת האזרחים והמרד בקרב הקוזאקים של הדון בין 1688 ל-1692, ופעילותן של כנופיות חמושות של רדיקלים דתיים בחבל קרליה בשנות ה-80 וה-90, בייחוד הקרבות על מנזר פלאוסטרוב ב-1687 ו-1688. היסטריה אפוקליפטית שאפפה את הארץ באותן השנים על רקע האמונה בביאת האנטיכריסטוס, הביאה לגל של התאבדויות המוניות בשריפה, שנספו בהן אלפי אנשים. ההיררכיה הדתית והשלטונות פירשו את כל אלו כפועלם של סוכני ה"פילוג". בשנות ה-90 של המאה ה-17, לאחר שהמדינה והכנסייה הידקו את אחיזתן ושיפרו את הפיקוח שלהן, דעכו גילויי הסרבנות. המעטים יחסית שהוסיפו להתעקש על עצמאותם מן הממסד הדתי, התגבשו בעשורים הראשונים של המאה ה-18 לתנועת "האמונה הישנה", שהמשיכה את דרכם של מתנגדי הרפורמה.

נסיכות מוסקבה והבדידות המזהרת, 1441–1589

"שבח להָמוֹן רַב בַּשָּׁמַיִם", איקונין רוסי שצויר לאחר כיבוש קאזאן ב-1552 על ידי איוואן האיום.

הנצרות הגיעה לארצות הסלאבים המזרחיים במאה התשיעית, מן הכנסייה היוונית שמרכזה היה בקונסטנטינופול. כתבי הקודש והספרות הדתית תורגמו מיוונית, והגיעו לרוסיה מכלי שני, מתרגומים שנערכו בארצות הבלקן והותאמו ללשון הכנסייתית המקומית. במשך מאות בשנים קיבלה הכנסייה הרוסית את מקבילתה היוונית כמקור סמכות, אף כשנעשו שינויים בנוהג הדתי: במאה ה-14, כשהמזרח היווני אימץ את הטיפיקון (סידור התפילה) בנוסח מר סבא תחת הנוסח הסטודיטי הישן, מוסקבה הלכה בעקבותיו.

ב-1438, בלחץ הקיסר הביזנטי שנדרש לעזרת אירופה נגד הטורקים, הסכימו כמעט כל הבישופים היוונים לקבל את סמכות האפיפיור ולהתאחד-מחדש עם הכנסייה הרומית. אף שהאיחוד-מחדש לא יצא לבסוף אל הפועל, החדשות נתקבלו בזעזוע במוסקבה, שראתה במעשה כניעה לקתולים הכופרים והמשוקצים והיטמאות של כנסיית-האם בהשפעות זרות, לא-אורתודוקסיות – חטא בל יכופר ברוסיה האדוקה, המבודדת ושונאת הזרים. הנסיך וסילי השני הדיח את המטרופוליט תומך האיחוד ב-1441, וב-1448 מינה מטרופוליט חדש מטעמו בלי להיוועץ בפטריארך הביזנטי, בצעד שהפך את הכנסייה הרוסית לעצמאית-למעשה. ב-1453 נפלה קונסטנטינופול לידי הטורקים, דבר שנתפרש ברוסיה כעונש אלוהי על האיחוד-מחדש ואישור משמים להיפרדותם. כל המרכזים של הנצרות המזרחית מחוץ לנסיכות היו עתה בשליטה זרה, קתולית או מוסלמית, והיא נותרה כמעצמה האורתודוקסית היחידה.

תחושה עזה של בחירה בידי האל ושל התנשאות הציפה את מוסקבה. הוגים כנסייתיים תיארו את ארצם כ"ישראל החדשה", "ירושלים החדשה" ו"רומי החדשה." פילופיי מפסקוב, המנסח החשוב ביותר של תודעת העליונות הרוסית, קבע בראשית המאה ה-16 כי לאחר שרומי ויורשתה ביזנטיון הגיעו לידי כפירה ונפלו ממעמדן, מוסקבה הייתה ל"רומי השלישית והאחרונה", נוטרת הנצרות האמיתית שלא תקום עוד תחתיה טרם קץ הימים. פילופיי הפיץ חיבור פסאודואפיגרפי בשם "מעשה הברדס הלבן" , לפיו פריט לבוש כזה היה שייך לאפיפיור בעת שהכנסייה הרומית עוד הייתה אורתודוקסית, נשלח לאחר מכן לקונסטנטינופול, ולבסוף שוגר על ידי הפטריארך שם לנובגורוד, לאחר שנגלה לו בחלום שסר חנה של העיר ונגזר עליה ליפול. מטרופוליט נובגורוד חבש ברדס לבן כסמל לטהרת האורתודוקסיה שעברה מרומי הראשונה דרך השנייה אל השלישית.

על אף הבידוד וההתנשאות המופגנים, שהתבטאו באיסור כמעט גורף על כניסת זרים ובפיקוח הדוק והגבלות על המעטים שהורשו, גם אם היו אורתודוקסים, נחשלותה האינטלקטואלית של רוסיה מנעה בדלנות אמיתית של הנצרות המקומית. רוב הספרות הפאטריסטית לא תורגמה מעולם מיוונית, ונותרה חתומה אף בפני הנזירים המלומדים, שכן כמעט איש בנסיכות לא שלט בשפה. יתרה מכך, בכירי הכנסייה היו מודעים לאיכות הנמוכה של העתקת הכתובים בארצם, כשטעויות סופרים והיעדר השוואה מסודרת בין גרסאות הביאו להבדלים ניכרים (ואף להכנסת קטעים שנראו להם ככפרניים) בין כתבי-היד של סידורי התפילה. מאחר שמהדורות המקור שכנגדן נבדקו הספרים היו ביוונית, נאלצה מוסקבה להמשיך להסתמך על חכמים זרים במאמץ לההדיר את הנוסחים ה"נכונים", שהיה חיוני למי שראו עצמם כמחזיקים הבלעדיים בנצרות האמיתית.

האמביוולנטיות הרוסית כלפי כנסיית-האם התבטאה יותר מכל ב-1515, כשהנסיך וסילי פנה למנזרי הר אתוס בבקשה שישלחו לארצו חכם יודע יוונית כדי לתרגם ספרים מן הקאנון האורתודוקסי שהיה חסום בפני הרוסים ולתקן ולההדיר תרגומים קיימים. ב-1518 הגיע למוסקבה הנזיר היווני מקסימוס (מיכאל טריבוליס), שמצא את מה שהגדיר כשגיאות רבות בסידורים וניסה להתקין כללים קבועים להעתקה ובדיקה של כתבי-יד. ב-1525 הואשם בכפירה ונחבש בצינוק: בנוסף לסכסוכים הפנימיים השונים שהתערב בהם, אחד המניעים מאחורי מאסרו היה חוסר היכולת של אנשי הכנסייה הרוסית לקבל שזר ימתח ביקורת על המסורת המקומית המקודשת. לאחר מאסרו, מותו והשערוריה שהתעוררה פסקה הבאת מלומדים זרים לרוסיה למשך למעלה ממאה שנה. יחד עם זאת, מקסימוס הוכר בהדרגה כאחד ממאורות הכנסייה, ונחשב לסמכות נשגבת אף עבור השמרנים.

הבדלים ופערים במנהגים ובנוסחי התפילה, ואי-עמידתם של פשוטי העם והכמורה הזוטרה באמות המידה המוסריות והדתיות הנוקשות שהטיפו להן, הוסיפו להטריד את הכנסייה והשלטון ברוסיה. ב-1551 כינס איוואן האיום מועצה כנסייתית כללית, על מנת לשפר את ניהול חיי הדת, לקבוע חוקים אחידים, ולהכריע לגבי הצורה הנכונה של נוהגים מסוימים. הוועידה הגישה את החלטותיה במאה פרקים (סְטוֹגְלָב): בין היתר, היא מצאה וחייבה שהנוהג הקדמוני, ולפיכך הרוסי והאורתודוקסי האמיתי, הוא הצטלבות ב"שתי אצבעות", כשהאמה והמורה זקורות ויתר האצבעות קמוצות יחדיו, ואמירת "הללויה" לאחר פרקי התהלים פעמיים. בהתאמה, היא גינתה את הנוהגים המקבילים שנמצאו בקרב חלק מהאוכלוסייה, ושהניחה שחדרו מן הארצות הסמוכות, של הצטלבות ב"שלוש אצבעות" – כשהאגודל והאמה והמורה קמוצים יחדיו והיתר מקופלות מטה – ואמירת "הללויה" שלוש פעמים, כזרים, כפרניים ואסורים.

איקונין יווני מן המאה השישית המציג את ישו המתווה בידו ב"שתי אצבעות."

התיעוד אודות השתלשלותם והופעתם של מנהגים אלו ואחרים במציאות ההיסטורית והגאוגרפית לקוי וחסר, ואורח ההצטלבות הוא דוגמה לכך. נראה שההצטלבות ב"שתי אצבעות" הופיעה בין היוונים לכל המאוחר במאה התשיעית וכנראה הרבה קודם, ושתי האצבעות הזקורות שהזכירו את טבעו האלוהי והאנושי של ישו העניקו לכך משקל סמלי רב במאבק נגד ה"מונופיזיטים", שכנראה הצטלבו באצבע אחת. איקונות קדומות מאוד מציגות את ישו והקדושים מצטלבים ב"שתי אצבעות", וסידורים יווניים אף מן המאה ה-12 מכילים חרמות על מי שאינו עושה כן. גם במאה ה-17 הדבר היה היה נפוץ בליטא, סרביה וארצות אורתודוקסיות אחרות מחוץ לרוסיה, וספרים מאוקראינה וליטא של שלהי המאה ה-16 מחייבים הצטלבות בשתיים. מנגד, הצטלבות בשלוש, הופיעה כנראה בביזנטיון במאה ה-13, והתפשטה משם בעולם האורתודוקסי כולו, כשהיא נעשית לצורה הדומיננטית, ואף נפוצה בצפון-מזרח רוסיה. התפתחות דינמית שכזו, הכרוכה גם בטעויות סופרים והחלטות עריכה במקרה של שינויים ליטורגיים, מאפיינת גם את ההיסטוריה של מנהגים אחרים.

ב-1589, בעת שנסע במוסקובי לאסוף צדקה, נלחץ פטריארך קונסטנטינופול ירמיהו השני להכיר בעצמאותה של הכנסייה הרוסית, ומטרופוליט מוסקבה איוב הוכר על ידו כפטריארך. מסמך הייסוד של הפטריארכיה במוסקבה התווה את היחסים בינה לבין קונסטנטינופול והשלטון החילוני ואת סדריה הפנימיים, והפך ליסוד חשוב ללגיטימציה של הכנסייה. לצד ההכרה בנפרדותה ובמעמדה האוטוקפאלי, שהיווה מעין אישור לדרכיה הנבדלות, הממסד הדתי המוסקובי התקבל מחדש למסגרת הכלל-אורתודוקסית, והקרע תם רשמית.

הדחף לרפורמה: 1612–1651

ב-1598, מת הצאר האחרון מבית רוריק, ונפתחו חמש-עשרה שנות טלטלה ומשבר, בהן עלו לכס המלוכה מספר טוענים לכתר ופולין-ליטא הקתולית פלשה לרוסיה וכבשה את הבירה. היציבות שבה לרוסיה רק לאחר כחמש-עשרה שנה, ב-1613, עם הכתרת מיכאל הראשון, הצאר הראשון לבית רומנוב. ההרס והחורבן שנגרם בפלישה הפולנית-ליטאית זעזעו את ביטחונם של הרוסים בברכת אלוהים השורה עליהם והקצינה את שנאת הזרים. השתתפותם של חיילים אורתודוקסים רבים מפולין-ליטא במלחמה החריפה במיוחד את העוינות כלפי האורתודוקסים הזרים, ואת ראייתם כטמאים ונבדלים מן הדת המקומית. פילארט, פטריארך מוסקבה (פיודור רומנוב), ששב מן השבי הפולני והתמנה למשרתו במצוות בנו הצאר, הורה להטביל-מחדש אורתודוקסים מאוקראינה וליטא שביקשו להסתפח לכנסייה הרוסית, מתוך שילוב של חשש מהשפעות כפרניות מן החוץ ואי-הכרה בלגיטימיות של דתם.

קץ המשבר הביא עמו לרוסיה את מהפכת הדפוס לאמיתה; פעילותו של בית-הדפוס הממשלתי שהוקם במחצית המאה הקודמת הייתה מוגבלת ביותר. כאז כן עתה, הדפוס היה מונופולין מלכותי, בארץ שבה הפצת רעיונות חדשים נתקלה בחשדנות יתרה. ההרס הגדול שהשתרר לאחר המלחמות העלה את הצורך להפיץ סידורי תפילה, והופעת הדפוס ההמוני צירפה לכך את האפשרות להפיק עותקים אחידים במספר גדול ובמחיר נמוך. אלא שלשם כך נדרש להכין מהדורות מוסמכות של הספרים, והכנסייה ניצבה ביתר שאת מול הגיוון העצום בכתבי-היד. ב-1616, הצאר הסמיך את אב-המנזר דיוניסי מלאוורת השילוש-סרגייב – המרכז הלמדני היחיד שנותר בארץ החרבה, והנחשלת מלכתחילה – ואת הנזירים המלומדים יוסף (איוואן נאסֶדקָה), ארסני ואנטוני להשוות בין העותקים הקיימים של כמה מסידורי התפילה ולהכין מהדורות לדפוס. הארבעה לא ידעו יוונית, ועברו אך ורק על כתבי-היד הסלאבוניים שחשבו לעתיקים. בין היתר, הם תיקנו פניות לפנים אחרות של השילוש הקדוש בתפילות שהתייחסו אך ורק לאלוהים האב או לישו, והסירו סיומות ארוכות יותר מקטעים אחרים (כמו התוספת "ובאש" ל"טבילה ברוח הקודש"); כל אלו הוגדרו על ידם ככפירות שחדרו לספרי הקודש. ב-1618 הם בתורם נשפטו על ידי הסינוד העליון של הכנסייה באשמת כפירה במהלך עבודתם, תואר הכמורה שלהם נשלל, והספרים הוחרמו. הפטריארך פילארט חנן אותם ושלחם להוסיף לשקוד על הכתבים.

התפישה האינטלקטואלית בכנסייה הרוסית, המבודדת מהשפעות זרות, נותרה צמודה למחשבה האורתודוקסית הישנה, והייתה פשטנית, מילולית, וספוגה בהערצת העבר. היא לא קיבלה כל הבחנה בין פרטי הטקס ומילות התפילה לאמונות ולתאולוגיה, והתייחסה לכל כמקשה אחת, שנדרש היה להעביר מדור לדור ללא כל שינוי ולבצע בדקדוק רב. הרוסים התייחסו בחשדנות יתרה להתפתחויות ביתר העולם האורתודוקסי: בניגוד למוסקובי השאננה והמסוגרת, הכנסיות היווניות במרחב הים התיכון והרותניות באיחוד הפולני-ליטאי היו מצויות בתחרות קשה, ונדרשו להתמודד עם מיטב ההגות והלמדנות של הקתולים והפרוטסטנטים כאחד. אנשי הכנסייה המשכילים בוונציה, שהחליפה את ביזנטיון כמוקד האינטלקטואלי של הנצרות היוונית, ובקייב, שם ייסד המטרופוליט פטרו מוהילה אקדמיה ורשת בתי-ספר שנועדו לספק אלטרנטיבה למוסדות הישועיים, סיגלו לעצמם את עולם המושגים המתוחכם, הפיגורטיבי והמחולן של עידן הבארוק. האורתודוקסים הזרים אף החלו לחקות את האמנות הדתית המערבית, שהשתמשה בפרספקטיבה ובצבעים מציאותיים ששיוו לדמויות הקדושות מראה ממשי יותר. איקונות כאלו החלו לחדור לרוסיה, לאימתם של ראשי הכנסייה, שהיו אמונים על הסגנון הבלתי-טבעי והעל-טבעי במודגש של האיקונין האורתודוקסי המסורתי, וראו בטיפוס החדש חילול הקודש. ב-1626, כשאיש הכנסייה הרותני לברנטי זיזאני ביקר במוסקבה, הוא נעצר בהוראת פילארט וספריו נשרפו בפומבי; ב-1628 אסר הפטריארך על המקצוענים הזרים המעטים שישבו בבירה לשכור משרתים מקומיים, פן יושחתו אלו בהשפעתם, והגביל אותם לרובע המיוחד שלהם.

הכנסייה הרוסית של המאה ה-17 הייתה מוסד רב-ניגודים. מחד היא הייתה הגורם החזק ביותר במדינה אחרי הצאר, המוסד היחיד שנחלץ מתקופת הצרות ללא פגיעה קשה, ובבעלותה היו אדמות מעובדות נרחבות ויותר ממאה אלף משקי-בית של צמיתים. מאידך, מבנהה הפנימי היה רופף, ויכולת ההיררכיה לאכוף את סמכותה הייתה מוגבלת ביותר. בממלכה שכבשה נחלות חדשות ללא הרף (רוסיה גדלה בקצב ממוצע של 14,000 מילין מרובעים לשנה בין 1550 ל-1700), שטחי השיפוט של בכירי הכנסייה היו עצומים, והם לא יכלו לפקח בפועל על כל הכמרים והמאמינים. ועידות הכנסייה בלמו בהתמדה כל ניסיון לחלק את הנחלות ליחידות ברות-ניהול, משום החשש לאבד הכנסות מס. המוני הכמרים החילונים "לבני הגלימה" בכפרים חיו בריחוק, גאוגרפי ומנטלי, מן הבישופים הנזירים, "שחורי הגלימה": עיסוקם עבר אליהם בדרך כלל בירושה מאבותיהם, ללא הסמכה פורמלית, ורבים היו כמעט אנאלפביתים, ופרנסו את משפחותיהם בדוחק. הווית היום-יום של פשוטי העם בחבלים המרוחקים הייתה תערובת של נצרות עם מגוון מנהגים פגאניים ששרדו, כולל בידור מידיהם של זמרים נודדים – גלגולם של כהני האלילים הישנים – שערכו חגיגות פרועות. הרשויות ניסו לדכא מנהגים אלו ולהשליט מוסר נוצרי בכפרים, תוך איסור על שתייה לשכרה והפקרות. שיתוף הפעולה של האוכלוסייה, ושל הכמרים הזוטרים שהיו תלויים בה לפרנסתם, היה קלוש. משום ארכה הבלתי-נסבל של התפילה רווחו קיצורים והשמטות ובייחוד "הזמרה-ברבים" (מְנוֹגוֹגְלָסִיֶה), כך שעורכי הטקס דקלמו כל אחד קטע שונה, לעיתים חמישה או שישה במקביל, מנהג שעורר את חמתם של מבקרים אדוקים.

ההיררכיה הכנסייתית התקשתה להטיל מרותה לא רק על ההמונים. המנזרים הגדולים נותרו כאיים עצמאיים, עתירי נכסים והשפעה, ונשלטו בפועל על ידי ראשיהם. המרוחקים שבהם, כמו מנזר סולובצקי לחופי הים הצפוני, כמעט והתעלמו מן השלטונות. הריק שהותירו הממסד הנעדר וכמריו הבורים התמלא על ידי אחרים: הדרישות הרוחניות של ההמון נענו על ידי ערב-רב של מתבודדים, מתנבאים, סכלים קדושים ואחרים, שסמכותם נשענה על כריזמה ופופולריות. רבים מאלו היו כמרים או נזירים שהודחו וגורשו עקב מריבות עם הממונים עליהם; אחרים היו פשוטי עם, תכופות נשים, שהפכו לקדושים עממיים מתוך חיפוש רוחני.

בשנות ה-30 וה-40 צמח בתוך הכנסייה חוג קטן אך רב-השפעה של מתקנים, שמאסו בסיאוב של חיי הקהילה. כמו הרפורמטורים הפרוטסטנטים והקתולים באירופה מאה שנה קודם לכן, הם ביקשו לסגור את הפער בין הדת הרשמית להמוני העם, ולהפיץ את הנצרות בכל שכבות האוכלוסייה. בדיעבד, ההיסטוריונים העניקו להם את השם "קנאי החסידות הקדמונית" (המונחים "האמונה העתיקה", "החסידות הקדמונית" ושאר כינויים לאורתודוקסיה האידילית שהתיימרו להשיב את עטרתה ליושנה רווחים בכתביהם). ה"קנאים" היו צעירים יחסית, אדוקים ומוסרניים ביותר, וכללו כמרים שפעלו בקהילות לצד אנשי כנסייה וחצרנים רמי-דרג שתמכו בהם מן הבירה. הם הופיעו בזירה סביב 1636, כשהכומר הכריזמטי איש ניז'ני נובגורוד איוואן נֶרוֹנוֹב שיגר לפטריארך יהואסף איגרת בה ביקש לחסל את המְנוֹגוֹגְלָסִיֶה, הזמרים הנודדים ושאר קלקלות. ה"קנאים" התאספו סביב סטפן בוֹניפַטייֶב, הכומר המוודה של יורש-העצר אלכסיי. הם כללו בין היתר את בן-חסותו הצעיר של נרונוב, הכומר אבאקום, את הנזיר פאבל מקולומנה, את אב-המנזר ניקון ואת בן-האצולה פיודור רְטישְצֶ'ב, מקורבו של יורש-העצר. בניגוד לתמיכה שזכו לה בבירה, ה"קנאים" היו בלתי-אהודים בעליל במקומות פעילותם: אלו מבינותם ששירתו ככמרים בקהילות מרוחקות, כמו אבאקום ולוגין איש מורום, הוכו כמעט עד מוות כשביקשו לאסור הפקרות ושתייה לשכרה, ונאלצו להימלט.

מוסקובי לא יכלה להתמיד בקפאונה הדתי ובבידודה. חולשתם ובקשותיהם לחסות ולהגנה של האורתודוקסים הזרים, עוררה בצארים תאבי הכיבוש תקווה לחלוש עליהם ולהגשים את חזון "רומי השלישית". המטרה הקרובה ביותר הייתה האחים לאמונה באיחוד הפולני-ליטאי, שדמו לרוסים בלשונם, ונלחצו על ידי הרשויות הקתוליות; הקוזאקים האורתודוקסים באוקראינה התמרדו מספר פעמים נגד שלטון האיחוד. הניגוד בין הסתגרנות הדתית והאינטלקטואלית לבין שאיפות השלטון התחוור ב-1643, כשהצאר מיכאל, שביקש לשפר את היחסים עם דנמרק-נורווגיה, הזמין את נסיך הכתר וַלדֶמָר לשאת את בתו אירֶנה לאישה. ולדמר היה מוכן להמיר את דתו מלותרנית לאורתודוקסית, אך לא להיטבל מחדש; התאולוגים שבאו עמו הפליאו להתנצח עם הכמרים המקומיים, וחשפו לעיני חצר המלוכה במופגן את פיגורם וניתוקם של האחרונים. הנישואין לא יצאו אל הפועל, והמאורע עורר מבוכה וחשבון נפש, ונכונות מסוימת לפתוח את רוסיה כלפי חוץ. אף בתוך הכנסייה הוברר כי לנוכח נחיתותה הלמדנית, לא היו לה מקורות משלה להסתמך עליהם במאבק עם הקתולים והפרוטסטנטים.

נאסדקה וחכמי בית-הדפוס החליטו להוציא לאור, לאחר עריכה ניכרת, שתי אסופות כתבים "מערביים" שנתחברו בפולין-ליטא: "ספר קירילוס הירושלמי" שנדפס במוסקבה ב-1644, ו"ספר האמונה האורתודוקסית האחת והאמיתית" שיצא ב-1648. האסופות הכילו מאמרים רבים שנכתבו בתגובה לאיחוד ברסט ב-1596, בו נכנעו רוב הבישופים הרותנים האורתודוקסים ללחץ השלטונות וקיבלו עליהם את מרות האפיפיור. המחברים הזדעזעו מן האיחוד ופירשו אותו כמאורע אפוקליפטי, "הַמֶּרֶד" (השנייה לתסלוניקים ב:ג) במהלכו תטעה הכנסייה אחר אמונות שקר, המבשר על קץ הימים שנועד לפי הערכתם להתרחש בתאריך הסמלי 1666. הם הזהירו את השומעים להם לדבוק בנצרות האמיתית, האורתודוקסית, אף בניסיונות הקשים המצפים להם בעת שלטון האנטיכריסטוס והארמגדון, שאת אימיהם תיארו בפירוט רב. שני המאספים זכו לפופולריות אדירה ברוסיה, שעדיין הייתה שרויה בתחושת אי-ודאות לאחר המשבר של ראשית המאה, והציתו את דמיונם של משכילים ופשוטי עם כאחד, לנוכח קרבת התאריך החזוי. גל קדחתני של ציפייה אפוקליפטית שטף את הארץ. הוא התבטא בין היתר בריבוי מצטרפים חדשים לחסידי האב קפיטון, נזיר קיצוני שפעל סמוך לקוסטרומה משנות ה-30 ודחה במופגן את סמכות ההיררכיה הכנסייתית. קפיטון ותלמידיו נהגו בפרישות קיצונית, אולי עד כדי הרעבה עצמית למוות, מתוך ביטחון בכך שסוף הימים הולך וקרב.

ב-1645 עלה לכס המלכות אלכסיי בן השש-עשרה, דמות רבת-סתירות. מחד, מעולם לא היה שליט רוסי שהלם כמותו את האידיאל האורתודוקסי של קיסר צדיק. בני הזמן דיווחו שבמהלך תענית ארבעים הימים בילה מדי יום בכנסייה כשש שעות, כשהוא עומד לאורך כל התפילה ומשתחווה על הרצפה בין 1,000 ל-1,500 פעם. מאידך, חינוכו בילדותו נמסר בידי הבויאר בוריס מורוזוב, אחד מן הרוסים המעטים שהיו בעלי השכלה רחבה וגילו עניין ובקיאות בתרבות האירופאית. אלכסיי התקין בארמונו תיאטרון ורכש יצירות אמנות חילוניות, מנהגים זרים ומגונים, והקים מצפה כוכבים לצורך עיסוק באסטרונומיה, שנחשבה על ידי הכנסייה לכישוף. הוא אף הלעיט את עופותיו הדורסים ביונים, כשהוא מפר את הטאבו הרוסי על פגיעה בציפורים המקודשות. ידידו רטישצ'ב הקים בין 1645 ל-1647 את המוסד הראשון להשכלה גבוהה בממלכה, במנזר אנדריאס הקדוש במוסקבה, והזמין לשם איושו 30 נזירים מלומדים מאוקראינה, בראשם אפיפני סלבינצקי. הלה וכמה מרעיו צורפו למפעל לההדרת סידורי התפילה בבית-הדפוס הכנסייתי; מלבד המאספים האפוקליפטיים, יותר משלושים כרכים שתורגמו מיוונית נדפסו באותן שנים. אף סטפן בוניפטייב, מוודהו של השליט ומנהיגם-למעשה של "קנאי החסידות", הפגין נטייה פרו-יוונית מובהקת בשאלות הדת והעריץ את התחכום הלמדני ואת ההדר הטקסי של הכנסייה האחרת.

אלכסיי ביקש לקדם את הפיכתה של רוסיה למדינה מודרנית ולה בירוקרטיה ריכוזית וחוק סדור. ב-1649 נכנס לתוקף קובץ חוקים חדש, שהחליף אינספור מסורות והסדרים מקומיים, שכפה צמיתות על רוב האיכרות וחיסל רבים מהמעקפים שאפשרו הימלטות מגורל צמית – על מנזרים נאסר להעניק מקלט לצמיתים נמלטים. כמו כן, קוצצה האוטונומיה של הכנסייה, ורבות מזכויות-היתר שלה בתחום השיפוט הפנימי הופקעו על ידי המדינה. הבירוקרטיה הממשלתית וקובץ החוקים נגסו בחירויות ובאוטונומיות שונות של האוכלוסייה, ועוררו מרמור וכעס. באותה השנה פרצו מרידות ברבות מערי רוסיה.

ב-27 בינואר 1649 הגיע למוסקבה פטריארך ירושלים פאיסיוס, למטרת גיוס צדקה. הוא נועד לשיחות ממושכות עם הצאר, עם בוניפטייב ועם פטריארך מוסקבה, יוסף. בכורתה של רוסיה בקרב האורתודוקסים נדונה: הקוזאקים המורדים בהנהגת חמלניצקי השתלטו באותה עת על שטחים גדולים בפולין-ליטא ופנו לעזרת הממלכה, וסיפוחם הפך לאפשרות ממשית מתמיד. פאיסיוס הצביע באוזני בני-שיחו על הבדלים בנוהג הדתי בין האורתודוקסים הזרים לרוסים, אותם תיאר כנובעים משגיאות בהעברת המסורת הביזנטית הטהורה. הפטריארך הירושלמי מילא כפי הנראה תפקיד מכריע בהתגבשות עמדתם של אלכסיי ומקורביו לפיה הפיכתה של רוסיה לאימפריה אורתודוקסית עולמית, ואף קודם לכן תיקון חיי הדת הקלוקלים, היו מותנים באחדות מלאה עם היוונים והרותנים בכל הנוגע לסדרי הטקס והתפילה. האורח היווני הותיר בבירה את אחד מבני-לווייתו, ארסניוס (שנודע במוסקבה בתור "ארסניוס היווני"), כדי לסייע כמלומד. ארסניוס היה דמות צבעונית, שהתגלה בדיעבד כי המיר את דתו שלוש פעמים, פעמיים לקתולית ופעם אחת לאסלאם. מיד כשנודע הדבר, הוא נעצר ונשלח למנזר סולובצקי המרוחק והשמור היטב, ששימש כבית-סוהר למי שסר חנם בעיני הכנסייה. מנגד, הצאר צירף למשלחתו של פאיסיוס את איש אמונו הנזיר ארסני סוחאנוב, איש כמורה רוסי שידע מספר שפות, והוטל עליו לנסוע למזרח ולדווח במדויק על ההבדלים הדתיים שימצא.

פאיסיוס נפגש אף עם אב-מנזר נובוספאסקי, אחד מראשי ה"קנאים" שדרך כוכבו בהיררכיה הכנסייתית, ניקון. ניקון בן הארבעים-וארבע, בן איכרים שעלה מדרגת נזיר פשוט ונודע ברבים בתור בעל תפילה נאה וסיבולת רבה בעריכת הטקסים הארכניים (אמת המידה העליונה לאדיקות ברוסיה), רכש את אהדתם של הצאר ובוניפטייב, שראו בו מועמד מועדף למשרת פטריארך מוסקבה. כמו רבים מה"קנאים" הקרתנים יותר, ולהבדיל מרטישצ'ב ודומיו, היה אחוז בתודעת עליונות רוסית ובשנאת זרים מובהקת. ניקון, שלא היה מלומד, הודיע ברבים כי עבר שינוי עמוק ביחס ליוונים לאחר שנפגש עם פאיסיוס, באופן שהלם להפליא את עמדת אדונו השליט ומקורביו: עתה ראה בהם דוגמה ומופת לחיקוי והערצה, ואת נוטריה של המסורת האורתודוקסית האמיתית, שנשחתה ברוסיה. באביב אותה שנה קודם למטרופוליט נובגורוד, עמדה בכירה בהיררכיה הכנסייתית שהייתה שנייה לפטריארך בלבד.

"קנאי החסידות" עיינו את הפטריארך יוסף, שלא היה נלהב לגבי תוכנית הרפורמה שלהם והעדיף מסלול שמרני ופשרני. הם לחצו עליו ללא הרף לאסור רשמית על המְנוֹגוֹגְלָסִיֶה. יוסף, בתורו, חשש לעורר מדנים מן הסוג שבעטיו נעשו שפטים בכמרים "קנאים" בקנה מידה רחב; רבים מהכמרים והדיאקונים התנגדו לאיסור כזה לא רק משום שהיה מאריך מאוד את התפילה ומכעיס את קהלם, אלא משום שלא ידעו לקרוא היטב (או בכלל), והמלמול של הקטעים במקביל אפשר להם להסוות זאת. בוניפטייב הזועם והצאר שיגרו איגרת אל פטריארך קונסטנטינופול, פרתניוס, בהכרה משתמעת בסמכותו על הכנסייה הרוסית. הלה השיב בדצמבר 1650 כי התובעים לאסור על הקיצור צודקים. ב-18 בפברואר 1651 נאלץ יוסף לכנס ועידה כנסייתית בה הוכרזה המְנוֹגוֹגְלָסִיֶה כפסולה מכל וכל. כעבור שנה נפטר, שבע מאבקים עם ה"קנאים".

ניקון: 1652–1658

תזכיר 1653

אלכסיי (נתמך על ידי שני בויארים מצדיו) מוליך את ניקון הרכוב על חמור עטוי-לבן בחגיגת יום ראשון של הדקלים, אחד הטקסים הדתיים הסמליים ביותר ברוסיה הישנה. ציור מאת ויאצ'סלב שוורץ, שמן על בד, 1865.

ב-25 ביולי 1652 מונה ניקון לפטריארך מוסקבה, בתמיכתם של אלכסיי ובוניפטייב. ראש הכנסייה החדש גרס הגדרה מרחיבה ביותר של סמכויות משרתו, שתוארה בפי יריביו כתאוות שררה וכבוד: ניקון אף טען בזכרונותיו שתבע מהצאר והבויארים להישבע לו אמונים כתנאי להסכמתו להתמנות. תוך זמן קצר קיבל את רשות אלכסיי להיקרא "הריבון הרם" (וֶליקי גוֹסוּדָר), אחד מתוארי הצאר שנמסר בעבר לפילארט.

עם עלייתו לכס, הצטננו יחסיו עם חבריו ה"קנאים" הקרתנים, כמו נרונוב, שהחלו לגנותו כרודן קפריזי וחסר מעצורים. ניקון העביר ממשרתם ולעיתים נידה אנשי כנסייה בכירים, ומינה את מקורביו האישיים, שהואשמו בשחיתות ובדורסנות. הפטריארך פיטר ארבעה אנשים ממשרת הארכיבישוף בסוזדל בתוך שש שנים בטרם הצליח למנות את בן-חסותו סטפן, והחליף את כל ראשי המנזרים בבירה מוסקבה. הוא הקים כמה מנזרים עצומים חדשים, בראשם מנזר נובו-ירוסלימסקי, שלצורך בנייתם העביר ממון רב, והפקיע נחלות משטחי השיפוט של הבישופים לטובת האפארכיה האישית שלו. לבסוף, ריכז בידיו סמכויות רבות שהיו מבוזרות קודם: כמרי קהילה לא יכלו עוד לבקש מינוי מהבישופים שלהם, אלא נדרשו לעתור ישירות לחצר הפטריארך, ונטל המס שנדרשו לגבות גבה עד כדי רישושם המוחלט. במקומות מסוימים, המס הוכפל ביחס למה שנתבע בימי פילארט חצי-יובל קודם. כנסיות מקומיות רבות ננטשו משום שהכמרים בהן לא יכלו לעמוד בתשלומים ונמלטו.

ניקון פנה במהרה אל הדבר שלשמו נתמנה על ידי הצאר: האחדת סידורי התפילה וכללי הטקס הרוסיים עם אלו היווניים. הפטריארך עצמו היה רחוק מלמדנות, ולא התעניין בנוסחאות התפילה, פרט שהעביר לטיפולם של אחרים, אך ייחס חשיבות יתרה לענייני הטקס החיצוניים. ב-1653 זימן לחצרו את ארסניוס היווני, אותו הכיר בסולובצקי, ומינה אותו למגיה הראשי בבית-הדפוס. באותה עת שהה במוסקבה גבריאל, מטרופוליט נפפקטוס, שהרבה לשוחח עם ניקון ולעודד את ההתקרבות בין שתי הכנסיות ואת האחדת סדרי הטקס שלהן. פאיסיוס שיגר לניקון את הספר "פרשנות הליטורגיה הקדושה" מאת יוחנן נתנאליס, שנדפס ב-1574, והסביר כל פרט ופרט בכללי הטקס לפי הנוסח היווני, כשהוא טוען אותו במשמעויות רוחניות וסמליות.

ב-11 בפברואר 1653 הוציא בית-הדפוס מהדורה חדשה של סידור התהילים, בה הושמטו שני קטעים: אחד הורה על עריכת שש-עשרה השתחוויות בעת תפילת אפרים הסורי, והשני הסביר כיצד להצטלב בשתי אצבעות. ב-21 בפברואר שיגר ניקון תזכיר (פמיאט) אל כל הכנסיות, בה נכתב כי לפי מסורת השליחים ואבות הכנסייה, יש להצטלב בשלוש אצבעות, וכי בעת תפילת אפרים הסורי יש לערוך ארבע השתחוויות בלבד ושתים-עשרה קידות.

ב-7 ביוני שב ארסני סוחאנוב ממסעו בדרום אירופה ובמזרח, וב-26 ביולי הגיש לצאר, לניקון וליתר ראשי הכנסייה את הדו"ח שחיבר. הוא אישר כי בכל הארצות האורתודוקסיות, מוולאכיה ועד ארץ הקודש, המנהג הדתי שונה ממנהג רוסיה, וכי אנשים מצטלבים בשלוש אצבעות, קדים ולא משתחווים ברוב קטעי התפילה, במהלך הליטורגיה מוגשות חמש כיכרות לחם קודש ולא שבע, וכיוצא בזה. באוקטובר, סוחאנוב נשלח שוב להר אתוס כדי לרכוש כתבי-יד עתיקים של סידורי התפילה.

רדיפת חמשת ה"קנאים"

אב-המנזר אלעזר מאנזרסק רואה בחזיון נחש כרוך על צווארו של ניקון; איקונין של האמונה הישנה מן המאה ה-19.

בקיץ ובסתיו של אותה שנה אירע אחד הפרקים הסתומים ביותר בתולדות הקרע הכנסייתי. ניקון ורשויות הכנסייה התעמתו עם ורדפו כמה מוותיקי ה"קנאים". ביולי 1653 הגיעה לחצר הפטריארך תלונה ממושל העיר מורום לגבי הכומר לוגין, אחד מהם. הלה נזף באשת המושל, שהייתה מאופרת בכבדות, וסירב לברכה. עוד קודם לכן היה לוגין מצוי בריב מתמשך עם חלק מתושבי העיר, שכעסו על נוקשותו ומאבקו בשתייה לשכרה. ניקון סילקו ממשרתו ושילחו לגלות.

נרונוב יצא להגנת לוגין, וגינה את הפטריארך במילים קשות. רבים מאנשי הסגל בקתדרלת קזאן, שנרונוב עמד בראשה, היו מסוכסכים עמו, וניצלו את ההזדמנות להגיש עתירה רווית השמצות. החותמים עליה תוגמלו כדבעי מגבוה: אחד קודם, בנו של אחר קיבל משרה, ושלישי שוחרר ממאסר בתמורה לעדותו. נרונוב עבר חקירה משפילה, הודח, הוכה, וב-13 באוגוסט גורש לגלות במנזר. במחצית השנה שלאחר מכן, עד ראשית 1654, שיגר מספר רב של איגרות אל הצאר ואל בוניפטייב, שהיו רצופות בתלונות אודות ניקון. הכומר המגורש תיאר את שינוי אורח ההצטלבות ושינוי מספר ההשתחוויות כמקור ל"מהומה רבתי", ל"בלבול עצום" ו"אסון", כפגיעה במסורת הרוסית המקודשת, ואף כתב במקום אחד שהממלכה עתידה ליפול תחת שלטון הרשע של האפיפיור וכי קץ הימים קרב. אמירות אלו הן ההתנגדות המתועדת הראשונה לשינוי סדרי הטקס. עם זאת, נקודות אלו הופיעו בטקסט רק במשורה לצד הנושא העיקרי של השמצת ניקון, ואין כל סימן לכך שנרונוב נענש בשל שלילתו את התיקונים הדתיים.

אבאקום, ידידו של נרונוב, חסר משרת כומר לאחר שגורש על ידי בני קהילתו בכפר יוּרְיֶיבֶץ, שהתקוממו על מוסרנותו וקנאותו הדתית והיכוהו נמרצות מספר פעמים. הוא נהג לקרוא קטעים מסידור התפילה בקתדרלת קזאן, וכנראה קיווה לרשת את משרת מיטיבו. משסולק נרונוב, אבאקום נקלע לתגרה אלימה עם אנשי הסגל, שלא סבלו עוד את התפרצויותיו לבניין, וקילל את הפטריארך בפומבי כשהוא מכנה אותו "בן זנונים מנאף". ב-21 באוגוסט 1653 נעצר, נשפט ונידון לגלות ביקוצק שבסיביר הרחוקה. באוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בכלא כעבור עשרים שנה לערך, כשהיה מהבולטים במתנגדי הרפורמה, תיאר אבאקום את מאסרו וגלותו כפועל יוצא של מאבקו נגד התיקונים, אותם תיאר בספר כשטניים, ואף ציין שנרונוב ואחרים חוו חזיונות אזהרה מפניהם. אך אין כל עדות בת-הזמן לכך שפעל נגדם בשעתו. הצאר התערב והמתיק את עונשו, והוא נותר בדרגתו ואף מונה לנהל קתדרלה בטובולסק, עיר מרכזית יותר בסיביר. בשנים הבאות שירת אבאקום נאמנה את השלטון והכנסייה, ללא כל ראיה ליציאה נגד התיקונים. ללוגין, נרונוב ואבאקום מקובל לצרף "קנאי" אחר בשם דניל, בתור קורבן נוסף של ניקון מאותה עת שנרדף בשל כך שמחה על השינויים הליטורגיים. אך אודותיו ידוע רק שהיה מצוי ביחסים קשים עם בני קהילתו בקוסטרומה וחשוף לאלימות מצדם, ובמאי 1652 הם עשו בו שפטים וגירשוהו.

ספיח נוסף לפרשייה זו אירע כעבור פחות משנה, באביב 1654. בעת שראשי הכנסייה הסכימו לרפורמות ליטורגיות אחרות של ניקון. פאבל בישוף קולומנה, "קנאי" אף הוא, הוסיף לחתימתו הסתייגות שנגעה לא להחלטות שנדונו, אלא להשתחוויות במזכר 1653. פאבל נמוג מן ההיסטוריה באותה עת ולא ידוע מה עלה בגורלו; כעבור יותר מעשור, הורשע ניקון על ידי הכנסייה ברציחתו ובהעלמתו ללא זכר. פאולוס מחלב מזכיר בחטף כי ניקון "גירש" את הבישוף, וניקון התלונן אודותיו במכתב לפאיסיוס. איגרת מנרונוב לצארינה מ-2 במאי 1654 מונה את פאבל יחד עם אבאקום, לוגין והאחרים כמי ש"נרדפו ועונו בידי הפטריארך." במכתבו, נרונוב הזכיר בקצרה את עניין המחאה ושאלות של עדיפות וקדמוניות נוסחים, אך קבע שהבישוף נענש משום רשעותו של ניקון. לא ידוע אם הסתייגותו של פאבל מילאה תפקיד כלשהו במה שאירע לו, שכן לניקון היו עילות אחרות וממשיות יותר: הפטריארך חמס את בישופות קולומנה, שפורקה וסופחה לנחלותיו האישיות של ניקון ב-1657, ונטר לפאבל טינה על כך שתמך באחר למשרתו.

כך, אף על פי שפרשת ה"קנאים" הנרדפים משקפת אולי מחאה ראשונית נגד השינויים הליטורגיים (לפחות מצד נרונוב), משקלו של היבט זה במה שקרה להם לא ברור, ואולי שולי. האירוע, שהיה כמעט אקראי בשעתו, הפך לציון דרך היסטורי רק שנים לאחר מכן.

מועצת 1654

ניקון המשיך בתוכנית הליטורגית שלו. בשלהי מרץ או בראשית אפריל 1654 ערך מועצה כללית של בכירי הכנסייה. הוא פתח בהקראת צו פטריארך קונסטנטינופול מ-1593 שהעניק עצמאות לכנסייה המוסקובית, ובו הודגש הצורך לשמור על "סדריה" של האורתודוקסיה מימים ימימה. ניקון פירש זאת בעיני הנמצאים כאחידות בסדרי התפילה, אם כי הטקסט המקורי לא מתייחס לכך כלל. אז מנה שישה פרטים שביקש לשנות, ביניהם שעת עריכת האוכריסטיה, מתן אפשרות להדיוטות לקרוא מן הבימה וסדר הנחת המפות המקודשות על המזבח. הוא תיאר אותם כחידושים רוסיים שמקורם מטעויות שנפלו במסורת הטהורה שנתקבלה מביזנטיון. להבדיל מהצבעה על שגיאות של מעתיקי הספרים, הצגת המנהג הרוסי כ"חידוש" הייתה בחירה בניסוח חריף וחסר תקדים לאזניים אורתודוקסיות. הפרוטוקולים של הוועידה הכילו דקות חשובה: בעבר נהגו ברוסיה להתייחס ל"ספרים היווניים העתיקים" יחד עם "הספרים הסלאבוניים" כחטיבה אחת שבוודאי הייתה זהה בתוכנה, בשל רצף המסורת שנשמר, בעוד ש"הספרים היווניים החדישים" נחשדו ככפרניים בשל השפעות זרות; עתה התייחסו לכל הספרים היווניים כמקשה אחת, והתואר "ישנים" יוחד רק לספרים הסלאבוניים שראוי היה להתבסס עליהם, ובכך הוצהר במשתמע שכתבי-היד "הסלאבוניים החדשים" מן הזמן האחרון הם הם שהיו בעייתיים. ניקון פסח לחלוטין על כמה הבדלים משמעותיים, כמו מספר ה"הללויה" בתפילה והניסוח של הצהרת האמונה, משום שאלו (כמו אורח ההצטלבות ששינה על דעת עצמו) נקבעו בנוסחם הרוסי בהחלטות ועידת הסטוגלב המחייבת מ-1551, ומועצה של אנשי כנסייה רוסים בלבד לא הייתה יכולה להתעלם מהן. כל הנוכחים חתמו על ההחלטה שיש לתקן את השיבושים שהפטריארך ציין. ההסכמה הרחבה הוצגה כמנדט ברור לערוך את ספרי התפילה.

ב-12 ביוני 1654, הריץ ניקון מכתב לפאיסיוס, ובו 27 שאלות על הבדלי הנוסח והטקס בין הכנסיות היוונית והרוסית. הסעיפים כללו את שש הנקודות שהעלה הפטריארך במועצה, אופן ההצטלבות, מספר ההשתחוויות ועוד. הוא ביקש מפאיסיוס לערוך מועצה ולהודיע מה דעת הכנסייה האורתודוקסית כולה בנדון. פאיסיוס נענה לניקון, וזימן עשרות אנשי כנסייה בכירים. באותו הקיץ שהה הצאר בספר המערבי כדי לפקד על הצבא במערכה נגד פולין, וניקון כיהן כמעין עוצר. הפטריארך, שהוסיף לאחוז בגישה הרוסית השמרנית לאמנות דתית, הורה להחרים מספר גדול של איקונות שצוירו בסגנון "פרנקי" (מערבי) ריאליסטי מבתים פרטיים במוסקבה. פשוטי העם לא הבחינו בין איקונות מסורתיות ל"פרנקיות", ייחסו לכל צלמית דתית קדושה וסגולות ברכה, והתמרמרו וזעמו על המעשה. המגפה הקשה שפרצה במוסקבה זמן קצר לאחר מכן יוחסה לחטאו של ניקון, והפופולריות של הפטריארך הכוחני נפגעה.

בספטמבר, ארסני סוחאנוב שב ממסעו, כשהוא נושא עמו 498 כרכים שהביא ממנזרי הר אתוס ומיתר המזרח: הוא דיווח כי נזירים יוונים בהר הקדוש שרפו סידורים רוסיים משום שמצאו בהם דברי מינות. עוד מאות ספרים הגיעו ממקומות אחרים. העתיקים שבהם היו בני המאה השמינית. הם כללו כתבי קודש, ספרות מיסטית ועוד, אך סידורי תפילה כמעט ולא נמצאו בינותם.

ב-2 בפברואר 1655 הגיע לבירה פטריארך אנטיוכיה האורתודוקסי, מקריוס, בלווית בנו, הכרוניקן פאולוס מחלב. ניקון קיווה להסתייע בו, וביקש ממנו להתלוות אליו ולהעיר על כל פגם שימצא בסדרי הטקס המקומיים. ב-4 במרץ 1655, חג האורתודוקסיה, ערכו ניקון ומקריוס ביחד את התפילה בקתדרלת העלייה לשמים. ניקון עורר חרדה וזעם כשהורה להביא כמה איקונות מוחרמות, נשא דרשה נגד הסגנון המערבי, השחית אותן והורה לשרפן. הצאר התערב והורה לקבור אותן בצורה מכובדת. אז דרש ניקון בתקיפות נגד אופן ההצטלבות בשתי אצבעות, וביקש ממקריוס לתקף את דבריו. פטריארך אנטיוכיה, באמצעות מתורגמן, פנה אל הקהל והודיע כי "לא באנטיוכיה, לא באלכסנדריה, לא בירושלים ואף לא בארצות הקוזאקים או במולדביה ובוולאכיה... אין איש מצטלב כך, אלא רק בשלוש אצבעות."

מועצת 1655

סלוז'בניק במהדורת 1655

ב-25 במרץ 1655 ערך ניקון מועצה נוספת של הכנסייה הרוסית. הוא העלה בפני ההיררכים שמונה שגיאות שנבדלו ממנהגי היוונים: החשובים היו מספר הבדלים בטקסט של הצהרת האמונה, בייחוד הוספת התואר "האמיתי" לרוח הקודש; הצטלבות בשתיים ולא בשלוש; ואי-הכרה בתקפות טבילתם של נוצרים זרים. מקריוס מילא תפקיד מכריע, כשהוא מייעץ לניקון. התיקונים שהועברו התגלמו בפועל בהכנת מהדורה חדשה של הסידור המכיל את החלקים בטקס הנאמרים בידי הכומר – "סלוּזֶ'בּניק" ברוסית או "אֶווכוֹלוֹגיוֹן" ביוונית. הספר החדש היווה את חלק הארי של הרפורמה הניקונית כולה. פאולוס מחלב העיד שניקון אמר: "רוסי ובן רוסי אנוכי, אך דתי יוונית." ניקון הורה להפיץ את הסלוּזֶ'בּניק כדי להנחיל את המנהג החדש בין כמרי רוסיה.

ב-15 במאי 1655 הגיע המענה מן המועצה שכינס פאיסיוס בקונסטנטינופול, כשהוא חתום על ידיו ועוד 28 מטרופוליטים ובישופים. התשובות נאספו ונערכו על ידי מלטיוס סיריגוס (צר'), גדול התאולוגים היוונים בני הזמן. האיגרת שיבחה את ניקון, אך הייתה בה נימה חזקה שקראה לריסון ולפיוס, ובין השיטין גם חוסר סבלנות ולגלוג כלפי מה שנראה ליוונים כשאלות נוקדניות ומיותרות. פאיסיוס והיוונים היו משוכנעים (בטעות) בקדמות מנהגיהם ובכך שלא השתנו כלל מאז המועצה האקומנית האחרונה תשע-מאות שנה קודם לכן, אך הכירו במידת-מה בהתפתחות ההיסטורית של הליטורגיה. הם הבהירו כי הכנסייה לא חתרה מעולם לאחידות מוחלטת בפרטי הטקס, וניתן היה לגלות סובלנות כלפי הבדלים בעניינים חיצוניים כל עוד שלא התנגשו באמונות היסוד:

”אם כנסייה אחת נבדלת מן האחרת בנושאים מסוימים שאינם חשובים ואינם מתייחסים לעיקרי האמונה, אלא רק למנהגים פעוטים, כמו למשל השעה שבה נערכת האוכריסטיה, או באילו אצבעות מברך הכומר, וכדומה, אין בכך כדי להביא לשום מחלוקת או קרע...”

לגבי תלונותיו של ניקון אודות החולקים עליו, ביקש פאיסיוס מתינות:

”לגבי הפולמוס והמריבה אודות סדרי הטקס שהיית מעורב בהם, אנו מפצירים בהוד קדושתך בשם האדון ישו המשיח לשים להם קץ ברוב חכמתך, "וְעֶבֶד הָאָדוֹן לֹא יָרִיב אַךְ יְהִי־נוֹחַ לַכֹּל" (השנייה אל טימותיוס 2:24)...”

ולגבי אופן החזקת האצבעות בידי הכומר כשהוא מברך, פאיסיוס ועמיתיו הדגישו: ”אין זה משנה אילו אצבעות משמשות כדי לייצג את שם המשיח, כל עוד המברך והמבורך יודעים כי הברכה מגיעה מאת ישו באמצעות יד הכומר.”

ב-20 בספטמבר 1655 יצא לאור הסלוּזֶ'בּניק המתוקן שתורגם והוגה על ידי ארסניוס ויתר המלומדים. עוד ב-24 לחודש ציווה ניקון להכין מהדורה חדשה עם מספר תיקונים, וב-26 באוקטובר 1655 הורה על כך שוב. המהדורה המתוקנת הייתה מוכנה לבסוף ב-5 בינואר 1656. נדרשו תיקונים נוספים; מהדורות חדשות יצאו שוב באותה השנה, ב-1657 וב-1658, כשכל אחת שונה מהקודמת. לסלוּזֶ'בּניק נלוותה הקדמה ארכנית שתיארה את השתלשלות התיקונים שהנהיג הפטריארך. נכתב שם שלאחר שניקון מצא שהספרים המקומיים מלאים שגיאות וסתירות, הוא ביקש עצה מכנסיית-האם. לכשהגיעו תשובותיה, ניקון, מקריוס והבישופים המקומיים חקרו את מאות "כתבי-היד הקדמוניים" שהובאו מחוצה לרוסיה, מצאו שהם מסכימים בכל הפרטים, וציוו על חכמי בית-הדפוס להכין מהדורות מתוקנות של סידורי התפילה בהתבסס עליהם.

גרסה זו של ההיסטוריה, שהייתה מקובלת במשך מאות שנים על הכנסייה הרוסית, הייתה שקרית בעליל: מכתב התשובה מפאיסיוס לא הגיע אלא לאחר שהתיקונים שניקון ביקש נתקבלו על ידי הבישופים, וניקון הבור ועמיתיו לא היו יכולים לסקור מאות כרכים, שלא היו ביניהם כמעט ספרי תפילה, בזמן הקצר שעמד לרשותם בין הבאתם על ידי סוחאנוב לנעילת המועצה. ארסניוס, סלבינצקי וקומץ שותפיהם לא יכלו להכין את הסלוּזֶ'בּניק המתוקן על סמך "כתבים קדמוניים", לא רק משום שהשוואת נוסחים מקיפה הייתה מפעל עצום שהיה מצריך שנות עבודה רבות אף אם סידורי התפילה העתיקים היו עומדים לרשותם; אם אפשר היה בכלל לערוך נוסח חדש-ישן כזה, הוא היה שונה מאוד מהסדר המקובל בין היוונים, ובכך הייתה נסתרת כל תכלית עמלם, אחידות בין הכנסיות. בנוסף לכל אלו, ההקדמה צנזרה חלקים חשובים מהמכתב ששלח פאיסיוס, בייחוד הקטע בו הודגש כי אין חשיבות לאופן בו מוחזקות האצבעות.

חוקרים מודרניים שניתחו את הסלוּזֶ'בּניק מצאו שהמגיהים בבית-הדפוס הסתמכו בעיקר על סידור שנדפס ב-1604 בסטרטין שבאוקראינה, אותו הצליבו עם מהדורת האֶווכוֹלוֹגיוֹן בשפה היוונית שנפוצה בימיהם, שנדפסה בוונציה ב-1602. קשה לדעת מה הייתה דעתו של ניקון, שלא ידע יוונית ולא היה יכול לפקח על ההיבט הטכני של התהליך. מבקרים בני התקופה האמינו שהמגיהים, בייחוד ארסניוס, הטעו את הפטריארך לחשוב שהתבססו על כתבים קדומים. היסטוריונים מסוימים סברו שהאמין כי הספרים היווניים החדשים שימרו את המנהג האורתודוקסי המקורי ללא כל שינוי, בעוד שהביוגרף שלו פרופ' ניקולאי קפטרב שיער ששוכנע שהספרים מהם תורגם הסלוּזֶ'בּניק נבדקו במידת-מה כנגד נוסחים עתיקים (וייתכן שכך אכן נעשה במשורה), ודי היה לו בכך. ניקון ירא את מקריוס והפטריארכים הזרים וחיקה אותם בשקדנות רבה, אך את הספרים הקדמונים, שלא יכל לקרוא, העריץ עוד יותר. הפעם היחידה בה סירב לשמוע למקריוס ועשה שלא כדבריו הייתה כשהובא לתשומת לבו פרט בטיפיקון ישן לגבי קידוש המים בחג ההתגלות. ניקון התעקש לקדש את המים פעם אחת, ככתוב שם, ולא פעמיים, לפי המנהג היווני בן-הזמן שהיה דווקא זהה בכך למסורת הרוסית. לאחר החג, אלכסיי הבהיר לו מי היה יוזמה האמיתי של הרפורמה וגידפו נמרצות.

מועצת 1656

”	ניקון יצא מנקודת הנחה נכונה: הכנסייה היוונית האקומנית נותרה תמיד אורתודוקסית לחלוטין. חשדנותם של הרוסים כלפיה נבעה רק מתפישה שגויה, מעוותת ומוגזמת של קדושת ועליונות המסורת שלהם. הרפורמה נועדה לסיים את העוינות ולהחליפה בהכרה הדדית ובאחדות דתית מלאה. כפי שראינו, מייסודה ועד אמצע ה-15, הכנסייה הרוסית נשמעה תמיד לכנסייה היוונית ואימצה בהדרגה את כל חידושיה והתפתחויותיה. רק לאחר נפילת קונסטנטינופול, כשהכנסייה הרוסית נעשתה עצמאית והקשר ההדוק נפסק, היא חדלה מלאמץ כל חידוש יווני, והמסורת הרוסית – שנלקחה קודם מן היוונים – נתקבעה וקפאה על שמריה. כמו כן, ההתאמה נדרשה כדי לסתור את ההשקפה המקובלת ברוסיה לפיה טקסים חיצוניים היו קדושים ואסורים בשינוי, השקפה מאובנת שחנקה כל אפשרות להתחדש ולהתפתח. למצער, הפטריארך ניקון לא ניחן בסגולות הדרושות כדי למלא את משימתו ולא בידע או הבנה עודפים על פני יריביו. הוא לא ידע יוונית ונאלץ להסתמך על מתרגמים זרים. בראייתו, תיקן את סדרי הטקס הרוסיים משום שהיו שגויים וסטו מן המסורת, בעוד שלמעשה לא היו אלא הסדרים היווניים הישנים. ניקון חסר כל מודעות לכך, וערך את הרפורמה בצורה שונה לגמרי מן האופן שבו היה עליה להתבצע.	“
– ניקולאי קפטרב, "על חשיבות עידן ניקון בדברי ימי רוסיה"

באותה העת, ניקון הפגין את חיבתו המופגנת לכל דבר יווני. הוא בנה מנזרים חדשים בסגנון אדריכלי יווני, והתענג על אוכל ומוזיקה יווניים. ב-21 בדצמבר 1655 החל לשאת קמילבקה יוונית לראשו. פאולוס מחלב כתב: ”הבישופים, ראשי המנזרים והעם החלו לרטון ולהתמרמר נגד ניקון: "ראו כיצד הוא משנה מן הלבוש שקיבלנו ברוח הקודש בעת היותנו לנוצרים. כיצד לא תרעד האדמה תחת רגליו? עד עתה התלבש כדרך מוסקובי, ועתה נעשה יווני".” התדהמה הראשונית התחלפה במהרה בהתלהבות לבגדי הכמורה החדשים, ומחירי פריטי הלבוש היווניים עלו חדות.

ניקון נפנה שוב לשאלת אורח ההצטלבות. ב-12 בפברואר 1656, יום חגו של סט. מלטיוס, הקריא את הסיפור אודותיו בו זקר הקדוש "שתי אצבעות" כסמל לשני הטבעים וקפץ את שלוש אצבעותיו האחרות, והאל שלח חזיז ברק שהוכיח את צדקתו מול האריאנים. המעשה הובא בידי הסטוגלב מ-1551 כהוכחה לנכונות ההצטלבות בשתי אצבעות. ניקון פנה למקריוס שניצב לצדו וביקש ממנו להסביר את המעשה. פטריארך אנטיוכיה הצהיר כי בתור יורשו של מלטיוס, ידע שהקדוש הצטלב ב"שלוש אצבעות", וכל המצטלב ב"שתי אצבעות" עובר על דבריו והולך בחוקות הכופרים הארמנים.

ב-24 בפברואר, יום ראשון של האורתודוקסיה, החג בו מוטלים קללות וחרמות על אויבי הכנסייה, נכחו ניקון, מקריוס וגבריאל בקתדרלת העלייה לשמים בפני הצאר ועם רב. בעת קריאת הקללות, מקריוס נעמד בפני הקהל, הצטלב באורח היווני והכריז: "כל נוצרי אורתודוקסי מחויב להחוות את סימן הצלב כך; והעושה כמנהג תאודורט ותורת השקר, יהיה מוחרם ומנודה!"

ב-23 באפריל 1656 כינס ניקון שוב מועצה כנסייתית, על מנת לתקף את אורח ההצטלבות ב"שלוש אצבעות" ולאסור את הישן, ולאשרר את הוצאתו לאור של "ספר הלוחות", הסקריז'ל. הייתה זו אסופה של טקסטים יווניים מתורגמים שהצדיקו את התיקונים – הוכללו בה פרשנותו של נתנאליס (שלא הייתה פופולרית בעולם היווני), ולצדה פרשנותו המיסטית של סיריגוס; הצבת שני טקסטים כה שונים זה לצד זה הוכיחה, לדברי וולפראם פון שליהה, כמה שטחית, שרירותית ומוגבלת הייתה התעניינותו של הפטריארך בדת היוונית. ניקון הציג בפני הבישופים הנאספים את דברי הפטריארכים הזרים ששהו במוסקבה נגד האורח הישן, ופרש בפניהם הסבר ארכני על כך שההצטלבות ב"שתי אצבעות" פגמה בהצגת פני השילוש כשווים ביניהם והייתה למעשה הפגנה של אריאניות, נסטוריאניות ושאר כפירות. המועצה הצייתנית קיבלה את דבריו והכריזה על המצטלבים בשתיים ככופרים. ב-11 במאי 1656 קיבלו הבישופים רפורמה נוספת לפי הנהוג בכנסייה היוונית, והכירו בטבילה קתולית כתקפה. שינוי זה הוכנס לספר הטקסים (טרֶבּניק) החדש שאושר להדפסה באוקטובר. פרסום הטרֶבּניק החדש סימן את קצה של הרפורמה למעשה, ולאחריו לא נערכו עוד תיקונים של ממש. ניקון הפנה את מרצו לאפיקים אחרים.

פרישתו-לחצאין של ניקון

ב-11 בנובמבר 1656, מת סטפן בוניפטייב. על אף שהתרחק מן הזירה מאז מינוי ניקון, הוא תמך בפטריארך, וניסה לפשר בינו לבין ידידיו-לשעבר ה"קנאים". מותו נגע כנראה בכל מכריו. ב-4 בינואר 1657 נכנס איוואן נרונוב, שנמלט שנה וחצי קודם לכן מהמנזר שנכלא בו וחי במחתרת, אל הקרמלין ובידו הסקריז'ל, אמר לניקון שאיננו רוצה עוד להיות מוחרם על ידי הפטריארכים הזרים, וקיבל על עצמו להצטלב בשלוש אצבעות. סביר להניח שהפיוס הפומבי אורגן בידי הצאר. ניקון מחל ליריבו הוותיק ודאג לרווחתו ולמזונותיו. נרונוב לא חדל מלגנות את המגיהים בבית-הדפוס, בייחוד ארסניוס, ולתארם כזרים שאמונתם נשחתה ושהספרים שיצאו תחת ידם קלוקלים. הפטריארך לא הענישו על כך, ואף תועד אומר "אלה טובים ואלה טובים" על הסידורים הישנים והחדשים. לא ברור אם הדבר נבע מאדישותו היסודית לשאלת ספרי התפילה החדשים, שלא עסק בהם ישירות, או שהגנתו של אלכסיי עמדה לנרונוב. אך סביר מכל שהסיבה לסובלנות הלא-אופיינית הייתה שלא היה חזק כמקדם, ולא נזקק לעוד יריבים.

במהלך 1657 ו-1658 הלכו והתדרדרו יחסיו של הצאר עם הפטריארך. ההיסטוריונים תלו זאת בהסברים שונים ומשונים, שפרופ' רוברט קראמי ציין שאף אחד מהם איננו משכנע כל צרכו. גאוותנותו ושתלטנותו של ניקון בוודאי עמדו לו לרועץ, עוררו את משטמת הבויארים והלאו את השליט. הצאר, שהתקרב לגיל 30, כבר לא היה הנסיך הצעיר שהעריץ את מורו. אלכסיי החל להתחמק בהדרגה מניקון, ולנכוח פחות ופחות באירועים שהפטריארך היה אחראי עליהם, למורת רוחו של האחרון שחש בעוינות כלפיו. המתח ביניהם התפוצץ לבסוף ב-6 ביולי 1658. הצאר אירח את השליט הגאורגי המודח תימורז, וניקון לא הוזמן. שר הטקס בוגדן חיטרובו פילס דרך לאורח רם המעלה בינות לקהל המתאספים כשהוא חובט בהם במטהו. הוא הכה בראשו של הנסיך דמיטרי משצ'רסקי, עוזר הפטריארך. ניקון הנרעש פנה בתלונה לצאר, שנמנע מלהעניש את חיטרובו. ניקון הגיב בהתפרצות זעם, שאלכסיי קיבל בקוצר רוח.

ב-8 לחודש נמנע הצאר מלהגיע לתפילה בחג גבירתנו מקזאן, שתמיד השתתף בו, היעדרות שהפטריארך קיבל כעלבון אישי. בערב הגיע שליח שהורה לראש הכנסייה לחדול משימוש בתואר "הריבון הרם." ב-10 לחודש, בקץ התפילה, ניקון הורה להביא לו גלימת נזיר פשוטה, והחל לפשוט את בגדי הפאר שלו. הוא הודיע לנאספים שאיננו מתעתד עוד להיות פטריארך. הוא קיווה כפי הנראה שהצאר יתחנן בפניו להיוותר במשרתו, אך אלכסיי לא הגיע בעצמו אל הקתדרלה. ניקון נאלץ לממש את איומו, ועבר להתגורר במנזר נובו-ירוסלימסקי. אך בעוד שחדל מלמלא את תפקידיו, טען שהכבוד והקדושה הנובעים מן המשרה לא נמוגו, וכי על הבישופים לציית לו. בחג הפסחא של 1659 הטיל חרם על ממלא-מקומו הזמני, המטרופוליט פיטירים מקרוטיצה. הצאר הנבוך והכנסייה הרוסית כולה נותרו עם פטריארך שסירב למלא את תפקידו, אך סירב בה במידה להוריש את משרתו לאחר.

ניקון הודיע שמשרתו חננה אותו בסגולה (כריזמה) מיוחדת, שהועברה אליו בסמיכת ידיים, ושלא ניתן היה להעביר הלאה אלא בסמיכת ידיו שלו על יורשו – איום מובלע בסירוב להכיר בכל פטריארך חליפי, ולפיכך בסכיזמה הרסנית. הוא החל לטעון, ברוח קתולית כמעט, שהשלטון החילוני היה נחות מן הכנסייה כפי שהירח נחות מן השמש, ושסמכותו עלתה על זו של הצאר. אלכסיי כינס ועידה מיוחדת של אנשי כנסייה מלומדים, רוסים ויוונים, בין 16 בפברואר ל-14 באוגוסט 1660, כדי לברר את המקרה חסר התקדים. הם דנו אם ניתן היה לקבוע שניקון התפטר במובן החמור של החוק הכנסייתי, ומי אם בכלל היה רשאי לשפוט או להדיח פטריארך. הוועידה חקרה גם כמה ממקורביו, שהואשמו עמו בעבירות שחיתות שונות, אותן ניצלה כדי להחליש מאוד את בסיס התמיכה שלו; רבים מאלו שמונו על ידו הודחו או נאסרו ב-1660. אף שהמתכנסים קבעו לבסוף שכס ראש הכנסייה היה ריק, השמרנים מביניהם הזהירו כי המוצא הטוב ביותר לתסבוכת היה לפנות לסמכות האקומנית של כלל הפטריארכים, ובראשם פטריארך קונסטנטינופול. אלכסיי הנבוך, שהיה טרוד בענייני המדינה ובמלחמה הקשה נגד פולין, היסס מלנצל את ההיתר שניתן לו להיפטר מניקון. התֵּיקוּ המתוח בינו לבין הפטריארך נמשך, ועמו הריק בצמרת הכנסייה וחוסר היציבות שהקרין.

על בלימה: 1658–1667

מחאה ואדישות

משבר ניקון תבע את מרב תשומת לבם של בכירי הכנסייה. הרפורמה שיזם הפטריארך העיקש כמעט וירדה מסדר היום. יישומה בפועל – הפצת הספרים החדשים והנחלה של כללי הטקס המתוקנים בקרב הכמורה הזוטרה בקהילות – היה הדרגתי ואיטי. ניקון הרחיק עצמו מן המהלך, ובמכתביו כמעט ולא הזכירו.

בעוד שכתבי פולמוס מאוחרים יותר תיארו זעם עממי אדיר ודבקות במסורות הרוסיות מיד לאחר החלת התיקונים ב-1653, הרשומות הקיימות לא רק שאינן מעידות על מחאה אלימה, אלא שדומה שהשינויים לא הותירו כמעט רושם ציבורי. 1,400 כרכי הסלוּזֶ'בּניק אזלו במהרה מן השוק. היעדר הידיעות על התנגדות לא נבע מחוסר דיווח או רישום. המחאות על החרמת האיקונות בידי ניקון ב-1654 וב-1657 מתועדות היטב. הרישום שנאסף ב-1660 נגד ארכיבישוף סוזדל סטפן, אחד ממקורביו המושחתים ביותר של הפטריארך, כלל 1,249 תלונות על כך שאסר לצבוע ביצי פסחא (מנהג שהחשיב לפגני), 617 על כך שהרס את קברי הנסיכים הקדושים-הפטרונים של העיר, ו-604 על כך שהכה בעצמו או ציווה להכות כמרים, לעיתים כמעט עד מוות. אך רק תלונה אחת ויחידה הייתה קשורה לסידורי התפילה, ואפילו היא נגעה לכך שסטפן נהג להתפלל מתוך ספרים שונים לפי גחמותיו, ולא לעצם התיקונים.

ההצטלבות בשלוש אצבעות במקום בשתיים, שעתידה הייתה לעורר סערה עצומה בעתיד, לא קוממה את פשוטי העם ככל שהרשומות מעידות. סוכני הכנסייה שאספו בדקדוק רב את קובלנותיהם של הצמיתים והאיכרים שחיו על אדמות מנזר איברסקי , אחד המקומות הראשונים במוסקובי ששוכנו בהם נזירים מאוקראינה, לא הזכירו כלל את העניין, ואין תיעוד למהומות או הפרעות עקב כך בכנסיות הרבות בבירה. האדישות המופלגת נבעה אולי מכך שההצטלבות בשלוש נהגה במוסקובי הרבה לפני הרפורמה: נוסעים מראשית המאה ה-17 ציינו שראו רוסים מצטלבים כך, והדפסת נידויים וחרמות על העושים כן בסידורים רבים שנדפסו בין 1624 ל-1649 מעידה כי חיוב הסטוגלב להצטלב בשתיים לא נתקבל באופן גורף.

מה שהיא אולי המחאה הראשונה אי-פעם בנוגע לתיקון סידורי התפילה נכללה בעתירה אנונימית שנשכחה בארכיב ב-1657. הכותב האלמוני קבל על מעורבותו של ארסניוס הכופר, תיאר את המגיהים כבורים תאבי בצע וטען שהסתמכו על כתבי-יד מפוקפקים. חלק זה בעתירה מנה שלושה עמודים מתוך 32 בסך הכול. כל יתר המסמך הוקדש לשחיתותו ודורסנותו של ניקון ולסבלם של הכמרים הזוטרים תחת כהונתו. עתירה שנשתכחה אף היא וראויה לציון חוברה על ידי הנזיר המשכיל סבאטי. ב-1660 שיגר אל הצאר איגרת ובה ביקר לפרטי פרטים את הסידורים החדשים. בניגוד לכל יתר מתנגדי הרפורמה בזמנו ובעתיד, הוא ניתח אותם מהזווית הלשונית בלבד. הוא שם לב לכך שהעורכים שינו את הזמנים הדקדוקיים של רבים מהמשפטים, ועקב שליטה קלוקלת בסלאבונית, חדרו השפעות ברורות מהלשון הרוסית המדוברת. אלו פגעו פגיעה קשה במשמעויות של משפטים שלמים והותירו שגיאות דקדוק רבות. אף שלמכתבו לא הייתה כל תהודה והוא לא הועתק כלל, פילולוגים מודרניים במאה ה-19 התרשמו מאיכות אבחנותיו. בינואר 1657 אירעה מחאה פומבית: ברוסטוב, החייט סילה בוגדנוב ושניים מחבריו נעצרו לאחר שעמדו בסמוך לכנסיות והטיפו נגד התיקונים. בוגדנוב היה תמהוני שלא חזר לאיתנו מאז מות מיטיבו, המטרופוליט ברלעם, במגפה של 54', ולו ולחבריו לא הייתה תמיכה ציבורית או השפעה.

אף הרשויות לא עסקו במרץ באכיפה של הרפורמה, או בחקירה וענישה של המתנגדים לה. בשנים שלאחר פרישת ניקון למנזר היו בכירי הכנסייה עסוקים למעלה ראש במשבר שהתעורר סביב הפטריארך, ובתמרונים פוליטיים כדי לרשתו. בין משום שלא התעוררה לרפורמה התנגדות משמעותית ובין משום שהכנסייה הייתה אדישה יחסית לאכיפתה, או שתיהן גם יחד, לא נערכו אלא קומץ של בירורים וחקירות שהזכירו סרבנות לתיקונים. ביניהם נמנה עניינו של כומר זוטר מקוסטרומה בשם ניקון מאפריל 1660, שענה למוודהו של הצאר, לוקיאן, כי "נחמד לערוך את הטקסים לפי הסידורים החדשים, אך לא רע לערכם לפי הישנים". אף שנשבע כי לא התכוון לזלזל בספרים המתוקנים, לוקיאן התכעס וניקון הקוסטרומאי הוכרז כמשוגע ונכלא במנזר.

התנגדות משמעותית לרפורמה לא הגיעה מפשוטי העם, אלא מהאליטה הדתית. מקרה אחד אירע בראשית 1661 בלאוורת השילוש-סרגייב, גדול מנזרי הממלכה. אב-המנזר יהואסף אימץ בתחילה את הסידורים החדשים, אך שינה את טעמו בפתאומיות כשנאמניו ובילה ואברקי החליטו שאין הם מקובלים עליהם. מקורבי יהואסף השליטו אימה על הסביבה, ונהגו להכות נזירים ולסחוט מהם כסף, ובלילות השתכרו והתפרעו בכפרים הסמוכים, תוך עינוי התושבים ואונס נשותיהם. הפניית תשומת לבן של הרשויות להתנגדות לרפורמה, בעת שהייתה זו עילה נוחה לראשי הכנסייה לחקור איש את רעהו על רקע הניסיון לפגוע במועמדים בעלי הסיכויים להחליף את ניקון, הייתה אמצעי ביד הקובלים להבטיח כי זעקתם תישמע.

המקרה החשוב ביותר התרחש במנזר סולובצקי שבים הצפוני, המנזר השני בגודלו בממלכה. לסולובצקי הייתה מסורת ארוכה של עצמאות והתנגשות עם ההיררכיה הכנסייתית, ועם ניקון בפרט: ב-1649 הוא אסר בצו מיוחד על הנזירים "להחזיק ילדים נשיים" בתאיהם. המנזר המרוחק והמבודד היה כר פורה לחתרנות, גם משום האסירים הרבים ששוכנו בו בגין פשעים שונים או סטיות מן הדת, שהשתלבו בקהילה אף על פי שהיו אמורים להימצא תחת השגחה קפדנית. ב-8 ביוני 1658 הודיע אב-המנזר איליה שאין להתפלל מהסידורים החדשים. חלק ניכר מהנזירים הזוטרים ביקשו לנהוג לפי הרפורמה. איליה השליך את מתנגדיו לצינוק, שם הלקו והרעיבו אותם. לאחר מכן חיבר הזקן גֶרָסים פירסוֹב (שנכלא במקום אחרי שהורשע במעילה ובמהלך שהותו דקר נזיר אחר בפגיון), ממקורבי איליה, את "איגרת לאחים אודות אורח קיפול האצבעות". היה זה טקסט חלוצי, שדן בראיות מן הספרות הפאטריסטית והאיקונות לקדמוניותה של ההצטלבות בשתיים, וכל מתנגדי הרפורמה לעתיד התבססו עליו. בינואר 1663, אחרי מות איליה, ניסה מחליפו ברפולומיי להעביר החלטה לקבל את הנוסח החדש, אך כמה מבכירי הנזירים התנגדו, והמון זועם תקף את נאמניו והשחית סידורים מתוקנים. ברפולומיי נכנע וויתר.

חוג אלכסנדר-ספירידון

אלכסנדר מוויאטקה.

בניגוד להיעדר התגובה של פשוטי העם ולאדישות הכללית, בערך בין 1658 ל-1660 התגבשה בתוככי הכנסייה הרוסית תנועת התנגדות שיטתית ובעלת-הכרה נגד התיקונים שיזם ניקון. מנהיגה ומארגנה היה הבישוף אלכסנדר מוויאטקה ופרם.(רו') עד שלהי כהונת ניקון היה אלכסנדר אחד מנאמניו המושבעים. הוא התפלל מן הסידורים החדשים, נכח במועצה שהרשיעה את נרונוב, והיה אחראי עליו ישירות בעת שנאסר במנזר. ב-1655 ניקון קידמו למשרת בישוף והפקידו על נחלת קולומנה, כמחליף לפאבל המודח. בדצמבר אותה שנה, לאחר חיסול הבישופות והעברת אדמותיה לפטריארך, מונה לבישוף ויאטקה. האפרכיה הייתה נידחת וענייה, ושרצה עובדי אלילים. הוא נאלץ להתגורר בתנאים קשים, ומכתביו מן התקופה רצופים טרוניות. ב-1660, מספר הסידורים המתוקנים שנרכשו עבור ויאטקה היה מזערי, ונותר נמוך מאוד במשך כל העשור, עדות נאמנה לשינוי שחל באלכסנדר – שייתכן שנבע מהשפעה מאוחרת של שיחותיו עם נרונוב, או מהתוודעותו מקרוב לגורלו המר של פאבל (הוא חיבר טקסטים שהציגו את קודמו בתפקיד כקורבן לשפלותו של ניקון) – וניצת קרוב לוודאי עקב התסכול והכעס שחש.

המלומד וההוגה שסיפק את התשתית הרעיונית היה הארכימנדריט ספירידון פוטיומקין, אב-מנזר ההשתדלות במוסקבה. פוטיומקין, בן למשפחת אצולה שגדל תחת שלטון פולני בעיר סמולנסק, ידע לטינית, יוונית ועברית בנוסף לסלאבונית. מנזרו רכש בתחילה את הסידורים החדשים. אך בערך בין 1658 ל-1664 הוא חיבר את "ספר אמונת האמת", באחד-עשר חלקים. החיבור הפך לספר יסוד של התנועה. ספירידון עמל להציג הוכחות לקדמוניות ההצטלבות בשתי אצבעות, לחיוב הוספת המילה "האמיתי" לתוארי רוח הקודש בהצהרת האמונה, ושאר פרטים שניקון שינה. אך חשוב מכך, הוא נטע את ההתנגדות לרפורמה בתוך תאולוגיה נחרצת. הארכימנדריט נטל את רעיונות "קנאי החסידות" אודות כנסייה רוחנית של הנוצרים האמיתיים, את קידוש המסורת המוסקובית ומושג "רומי השלישית", ואת האפוקליפטיות של המאספים האוקראיניים שנדפסו בשנות הארבעים – "ספר קירילוס", אף שהיה חיבור "חדש" לכל הדעות והציג קביעות מנוגדות למסורת הרוסית, זכה לכבוד ויקר בעיני מתנגדי הרפורמה משום שתמך בעמדתם והזכיר רבות את חשיבות ההצטלבות בשתי אצבעות (שעדיין רווחה בקרב הרותנים בשלהי המאה ה-16); הייתה זו דוגמה בולטת לפרדוקסליות של היחס הרוסי כלפי המסורת האורתודוקסית הזרה – ושילב אותם לכדי אגודה אחת. ספירידון טען בספרו שתיקוני ניקון היוו את זיהומה של הכנסייה הרוסית, מעוזה האחרון של האורתודוקסיה הטהורה בתבל, ברעיונות כפירה שטניים שמקורם באנטיכריסטוס, ששלטונו כבר החל, ומבשרים על קץ הימים המתקרב. הנוצרים הנאמנים שיעמדו בפיתויים ובניסיונות של תקופת האימים המתדפקת לה יהיו אלו שידבקו בדת האמת, כלומר במסורת הרוסית שטרם הרפורמה, והם ורק הם יוושעו. ספירידון הושפע אולי מאבאקום, וייתכן שתפס עצמו כממשיך דרכו.

לצד הבישוף והארכימנדריט ניצבו עוד שני רבי-כהונה. הארכימנדריט ניקנור היה אף הוא מקורב לניקון והתפלל מן הסידורים החדשים, וב-1653 מונה על ידו לאב-מנזר סולובצקי; הנזירים הנזעמים והעצמאיים סירבו לקבלו. כפיצוי, מונה לאב-מנזר סאבא איש סטורוז'י סמוך למוסקבה. הוא הודח, יחד עם רבים ממקורבי הפטריארך, בוועידת 1660, ונשלח כמעין אסיר לסולובצקי. שם שינה את טעמו לגבי הרפורמה, התקשר עם אלכסנדר והחל לערוך השוואות נוסח ולחבר כתבי פולמוס. ההגומן פאוקטיסט, בן-חסותו של ניקון שמונה על ידו לאב-מנזר זלטואוסטובסקי במוסקבה ב-1654, רכש את הסידורים המתוקנים ואף החזיק אחד בתאו הפרטי. עם עזיבת ניקון ב-1658, הודח מתפקידו ולבסוף הצטרף למתנגדים. בנוסף נמנו חברים בולטים אחרים, זוטרים בדרגתם הכנסייתית. פיודור איוונוב, דיאקון בקתדרלת העלייה לשמים בקרמלין, הפך לאחד המלומדים החשובים בחוג שאסף ספירידון. ניקיטה דוברינין, כומר מסוזדל, עמד בראש בני העיר שהתנגדו (באלימות קשה) לארכיבישוף סטפן, מקורבו של ניקון; בששת מכתבי התלונה ששיגר נגד סטפן עד 1659 אין זכר להתנגדות לרפורמות' אך לאחר שניקיטה נודה וגורש כעונש על האשמותיו נגד הארכיבישוף, הוא חבר לאלכסנדר והחל לכתוב ולפעול נגד הסידורים המתוקנים. הנזיר אפיפני מסולובצקי טען שב-1659 נגלה לו בחזון אב-המנזר המנוח איליה וציווה עליו להשיב את הצאר אל האמונה האמיתית. הכומר לזר, אחד העלומים שבחבורה, היה ידיד של נרונוב, והיה במהלך שנות ה-50 בן-חסותו של ניקנור במנזר סאבא. כשמיטיבו הוגלה לסולובצקי ב-1660, הוא הוגלה לטובולסק שבסיביר, שם החל לחבר כתבי פולמוס נגד התיקונים.

לרוב ככל המצטרפים לאלכסנדר וספירידון היו מאפיינים משותפים. הם חוו תחושת עוול מידי רבי-כהונה, שבעקבותיה החלו לתפוס את הכנסייה כמושחתת ורקובה. גאורג מיכלס שיער שמניע חזק בהצטרפותם לתנועת האנטי-רפורמה היה היחשפותם לסיפורם של אבאקום ונרונוב, קורבנות ראשונים לשרירות-לב כנסייתית, עמו הזדהו. וכמותם, היחס שלהם לתיקונים היה רחוק מלהיות חד-משמעי: בטרם נקלעו לנסיבות קשות ונפלו ממעמדם, נהגו לפי הנוסח החדש ללא כל מחאה. המלומדים שהתחברו עם ספירידון ואלכסנדר קיבלו את מיטב ההשכלה הכנסייתית שהייתה זמינה במוסקובי, והייתה להם גישה לספריות בקרמלין ובמנזרים הגדולים. על פרי עמלם מעידה ספרייה בארמונו של אלכסנדר שהוקדשה כולה נגד הרפורמה, ומנתה 87 כתבי-יד. חיבורים אלו, ואחרים שהופקו על ידי בני-חסותו של הבישוף, היו כתובים ברמה גבוהה מאוד ונגישים אך לקוראים משכילים. בשנות ה-60 המוקדמות, כשניקון שהה במנזר והכנסייה הייתה ללא רועה, ספירידון ואלכסנדר רקמו קשרים חשובים וצברו השפעה וידידים, הן בקרב האצולה המוסקבאית והן בתוך ההיררכיה הדתית.

הכנות

ניקיטה דוברינין מטיף בפני ההמון נגד הרפורמה ואודות קץ הימים. קלבדי לבדב, שמן על בד, תאריך לא ידוע.

ב-1662 הופיע במוסקבה פאיסיוס ליגרידס, איש כנסייה יווני מלומד שנשא בתואר הכבוד הריק מתוכן מטרופוליט עזה. ליגרידס הוזמן על ידי ניקון עוד ב-1657 כדי לסייע ברפורמה, בהמלצת ארסניוס. הוא היה בעבר אוניאטי ופעל בשירות הכנסייה הרומית. לאחר שגינה את הפטריארך וקרא להדיחו, התקבל כיועץ קרוב לשליט. בהמרצת ליגרידס, הצאר קיבל לבסוף את ההמלצה שניתנה לו עוד ב-1660 לערב ישירות את הפטריארכים הזרים בהליכיה הפנימיים של הכנסייה הרוסית. הוא בחר שלא להעניק לפטריארך קונסטנטינופול סמכות מכריעה, אלא פנה כאחד לשלושת הפטריארכים האחרים בכסים העתיקים של הכנסייה המזרחית – ירושלים, אנטיוכיה ואלכסנדריה. במכתביו אליהם ביקש גם סעד בשאלת המחלוקת סביב על הרפורמה, אך ציין זאת במעורפל ובקצרה, אולי רק כדי לא ליצור רושם שהכתר היה נואש לעזרה בעניין ניקון. ב-21 בדצמבר 1662 הודיע אלכסיי על כוונתו לכנס ועידה.

הפטריארך האקומני דיוניסיוס והפטריארך הירושלמי נקטריוס לא ששו להתערב ישירות בשאלת ההדחה הסבוכה, והשפיעו על שני האחרים. רק בשלהי 1665 מקריוס מאנטיוכיה ופאיסיוס מאלכסנדריה הסכימו לנסוע למוסקבה תמורת זהב ופרוות. פטריארך קונסטנטינופול פרתניוס, שהחליף את דיוניסיוס שהתפטר, התכעס על השניים והדיח אותם ממשרתם. ניקון הודיע כי איננו מכיר לפיכך בסמכותם. ממשלת הצאר הנבוכה נאלצה לעתור אל העות'מאנים ואל הפטריארך כדי להחזירם לתפקידם (השולטן הדיח את פרתניוס בסתיו 1667 והשיב את השניים לכסם באפריל 1668).

כבר משלבי ההכנה, נראה היה שהצאר מבקש לנקוט בגישה פשרנית, שתכליתה הסכמה רחבה שתביא שלום בכנסייה הרוסית: בעת שהפולנים הכו את צבאו במערב, והמון זועם שהתמרמר על האמרת מחירי המזונות שרף את ארמונו בקולומנסקויה ביולי 1662, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו סכסוכים נוספים. כנראה על רקע זה, ניתנה ההוראה להשיב את אבאקום עושה הצרות ממעמקי סיביר, מדאוריה.. הוא הגיע לבירה באביב 1664. אבאקום נתקבל תחילה בברכה על ידי הצאר ומקורביו ורכש חסידים ומעריצים. בעת זו, יש ראיה ראשונה לכך שהחל לפעול נגד הרפורמה, ולהתחבר עם חוג המתנגדים: טיוטות מאותה שנה שנכתבו כמעט בוודאות על ידו מעידות שמחברן רק החל ללמוד את הסידורים הניקוניים.

בקיץ 1664 שיגר אבאקום אל הצאר איגרת, שנודעה לימים כ"עתירה הראשונה", שמלבד גידופים כנגד ניקון תקפה את התיקונים עצמם, וקראה לצאר לבטלם ולשוב לדרך הישנה:

”מרמה וכזב ידבר אודות רוח הקודש, את צורת הצלב המותווית באצבעות השחית, וקידות תחת ההשתחוויות ציווה... אויה נפשי, יראתי מדבר פן אחרידך, מאורנו; אך בא העת הגיע היום להשליך מעל פניך את הסידורים החדשים וכל איוולת החטאת אשר זמם ניקון!”

ב-29 באוגוסט 1664, לאחר חודשים ספורים של שהות במוסקבה, נעצרו הכומר ומשפחתו ונשלחו למושבת העונשין מֶזֶן הסמוכה לארכנגלסק, בצפון הרחוק. אף שלאבאקום לא היה תפקיד חשוב בשורות מתנגדי הרפורמה באותה עת, ההיסטוריון ניקולאי בובנוב ראה בפעילותו הקצרה בבירה ציון דרך מכריע בתולדותיהם. קודם לכן המתינו לביטול התיקונים, שייחסו להשפעת ניקון לבדו; לאחר מכן החלו לתפוש כי השלטון ביקש להותירם על כנם. בתגובה הם הגבירו מאוד את פעילותם הספרותית וניסו לעורר התנגדות רחבה. ב-1665 השלים ניקיטה דוברינין את ספרו בן 178 העמודים "העתירה רבתי", המקיף מבין החיבורים. נזירי סולובצקי שיגרו אל החצר שורה של עתירות.

המנשרים הכילו, ברמה משתנה של פירוט והתמקדות, את הטיעונים העיקריים שנועדו לסתור את השינויים שהוחלו בעשור הקודם: הסלוז'בניק, הסידור שבו נערכו עיקר התיקונים, נדפס בשש מהדורות שונות שכל אחת הייתה שונה מרעותה, ולא ייתכן שהיה מדובר בגילוי של נוסח קדמון ומדויק; דתם של היוונים נשחתה ולא ניתן היה לסמוך עליהם; המסורת הרוסית שימרה את האורתודוקסיה בטהרתה; ההגיון והשוואות נוסח העלו שהמתקנים שיקרו כשטענו שהסתמכו על נוסחים קדומים, ולאמיתו של דבר העתיקו מספרים יווניים חדישים שנדפסו במערב הלטיני ספוג הכפירה; שורה ארוכה של איקונות, עדויות ספרותיות וסיפורים הוכיחו כי ההצטלבות בשתי אצבעות הייתה קדומה מאוד; תיקוני הצהרת האמונה, כמו השמטת התואר "אמיתי" מרוח הקודש ואיות שמו של ישו בשני יו"דים במקום באחת, שינו את הנוסח הקדום והנכון והיו הרי כפירה; מספר רב של מקורות בספרים הישנים ציינו כי נדרש היה להגיד "הללויה" פעמיים, ואמירתה שלוש פעמים הייתה חידוש שהמציא הכופר והכומר המודח יב הנשוי-בשלישית, שהובס בידי אפרוסין הקדוש והומת בייסורים כעונש (כתבי מתנגדי הרפורמה אף ייחסו לתלמידי יב את זיוף כל הראיות ההפוכות ושתילתן בספרי הכנסייה); והצהרה על כך שהרפורמה סימנה את השחתת "רומי השלישית" שלא תהיה עוד אחריה, ולפיכך שסוף העולם קרוב והאנטיכריסטוס עמו; וכן הלאה. ניקיטה, לזר, פיודור ועמיתיהם לא ביקשו להוכיח רק כי התיקונים היו מוטעים או מרושלים, אלא שהיו כפרניים ושטניים ממש, וכי הורידו לבאר שחת את כל המקבלים אותם.

לא ניתן לקבוע באיזו מידה המסרים העיקריים של הטקסטים, שהועתקו ביד והופצו בעותקים מעטים – הפופולרי מכולם, העתירה החמישית מסולובצקי, נמצא ב-34 עותקים בכל הארכיונים הקיימים – חלחלו הלאה בדור שלאחר כתיבתם. המוני העם האנאלפביתיים בוודאי לא יכלו להבינם בעצמם, אך חוקרים רבים סברו כי יכלו להזדהות עם רוח הדברים. היסטוריונים אחרים ביטלו זאת מכל וכל וסברו שהשפעת הטקסטים הללו נותרה מוגבלת למעט אנשי הכנסייה, בייחוד נזירים, שהיו משכילים ואדוקים דיים כדי להתעניין בהם.

ועידת 1666-7

משפט ניקון בוועידה, ציור מאת סרגיי מילורדוביץ', 1885.

הצאר אלכסיי, לאחר שנים של ניסיונות כושלים לפתור באופן מקומי את שאלת ניקון ושאלת הנוסח החדש, תכנן את הוועידה הכללית במוסקבה לפרטי פרטים. באמצעות אנשי אמונו, הוא שלט באירוע מראשית ועד אחרית: שני הפטריארכים הזרים פאיסיוס ומקריוס היו תלויים בו ונתונים ללחציו. אף מעט ההחלטות שנגדו עמדות שהצאר הביע בשנים עברו, נעשו בעצה אחת עמו.

בשלהי 1665 וראשית 1666 פעלו סוכני הצאר במהירות, ועצרו כמה מהמתנגדים הבולטים לרפורמה. אחרים זומנו אליה. בינואר 1666 פשטו על ארמונו של הבישוף אלכסנדר, שזומן אל הוועידה; ההגומן פאוקטיסט, שהסתתר במקום, נעצר, והספרייה המרכזית של המתנגדים נתפסה. נרונוב היה מצוי באותה עת בסכסוך עם בישוף וולוגדה סימאון בענייני מיסוי ושיפוט, והלה מצא עילה להיפטר ממנו והאשימו (לשווא) בסירוב להשתמש בסידורים החדשים. הוא הוגלה למנזר ועתר אל הוועידה, שזימנתו כדי לברר את האישום. הצאר שיגר אל המתנגדים את מקורביו, כדי שילחצו עליהם לחדול ממעשיהם ולהשלים עם הממסד הדתי. כמה מהאסירים היו קנאים שלוחי רסן, והדיונים הפרטיים הפכו לוויכוחים קשים והתדרדרו לאלימות פיזית. אבאקום התייהר באחד ממכתביו בכך ש"התקוטטתי ונשכתי את הכלבים הללו, הילריון בישוף ריאזן ופאבל בישוף קרוטיצה, ככלב ריח הנאבק בבורזויים."

בפברואר 1666, הצאר הפנה שלוש שאלות לבכירי הכנסייה – האם הפטריארכים היוונים אורתודוקסים; מה היחס הראוי לסידורים ולכתבי-היד שפטריארכים אלו מתפללים מתוכם; ומה היחס להחלטות ועידת 1654. השאלות היו מנוסחות בקפידה, והאופי המנחה שלהן היה ברור. שלוש השאלות הפכו בדיוק את סדר טיעוניהם של מתנגדי הרפורמה: אלו טענו שהספרים היוונים החדישים הובאו לדפוס תחת שלטון זר, ולפיכך היו חשודים בכפירה, ומכאן ניתן היה להקיש הלאה שגם רבי-הכהונה שהשתמשו בהם היו חשודים בכך. אלכסיי הציג ראשונה את הטענה שהיה קשה ונועז יותר לחלוק עליה, לפיה הפטריארכים של הכנסיות העתיקות היו ישרים באמונתם. הבישופים הבינו היטב מה מצופה מהם. מלבד אלכסנדר מוויאטקה העצור, כולם השיבו שהפטריארכים אורתודוקסים, שספריהם קדושים, ושהחלטות 1654 מחייבות את הכל.

ב-29 באפריל 1666 נפתחה הוועידה בארמון הפטריארך בקרמלין. נכחו בה חמישה מטרופוליטים, חמישה ארכיבישופים ועוד בישופים וראשי מנזרים, כולם רוסים – הפטריארכים הזרים טרם הגיעו, ושלב ראשון זה נועד לטפל בשאלת הרפורמה, שבה נזקקה הכנסייה הרוסית פחות לסמכות חיצונית. התיעוד נערך בכבדות והעורכים שמו בפי חלק מהנאספים נאומים נמלצים פרי עטם. הצאר הקריא בפני הנוכחים את התנאים לאוטוקפאליה של הכנסייה הרוסית שניתנו על ידי פטריארך קונסטנטינופול בין 1589 ל-1593, והפציר בנוכחים לעמוד בהם.

בתחילה נערך משפטם של מתנגדי הרפורמה. הם הובאו בזה אחר זה בפני ראשי הכנסייה, ספגו תוכחות ואיומים מרומזים, ונלחצו לחזור בהם. הבישוף אלכסנדר היה מהראשונים להיכנע, והצטרף ליתר בתור חבר במועצה ושופט של תומכיו. חלק ניכר מהנאשמים עשו כדוגמתו בדיונים הבאים, ביניהם זקן הנזירים אפרים פוטיומקין, אחיו של ספירידון המנוח, פאוקטיסט, וכמובן נרונוב שהואשם לשווא. פיודור איבאנוב וניקיטה היו עקשים יותר, אך מאסר והתעללות ריפו את ידיהם והם התחרטו ונשלחו לעבור "תיקון" במנזר; תואר הכמורה של ניקיטה לא הושב לו על אף תחינותיו. אבאקום והכומר לזר לא חזרו בהם כמלוא הנימה לאורך כל המשפט; לזר הציע להיות מועלה על המוקד, כך שאם אלוהים ישמור עליו מפני האש, תיוודע צדקת המנהג הישן. תוארי הכמורה של שניהם נשללו.

הוועידה חידדה את המתיחות במנזר סולובצקי. אב-המנזר ברפולומיי, שתמך ברפורמה, נסע בפברואר 1666 להשתתף בוועידה, כשהוא מותיר את יריביו בעמדה חזקה יותר. ב-14 בפברואר חיברו הללו את "העתירה הראשונה מאת נזירי סולובצקי". המסמך אמנם גינה את התיקונים, אך היה בעיקרו הוקעה של ברפולומיי ובקשה להדיחו. ב-27 במאי יצא פירסוב עצמו אל מוסקבה, במטרה אחת, להדיח את ברפולומיי. ב-1 ביולי הוא נחקר ונשפט, חזר בו מכל טיעוניו והתנגדותו לתיקונים, ואף הוקיע בכתב את חיבורו אודות סימן הצלב. אף על פי כן הוא הורשע ונשלח למאסר, שם מת. נאמן לשליחותו, הוא שיקר לשופטיו והציג את ברפולומיי כאחראי לכך שהתיקונים לא נתקבלו; אב-המנזר, שאכן לא קידם אותם כלל מחשש האופוזיציה להנהגתו, התקשה להפריך את הטיעונים וזומן לחקירה. הרשויות המבולבלות הורו לחקור את המתרחש במנזר.

ב-2 ביולי 1666, ההיררכים הרוסים התכנסו כדי להכריע בשאלת הרפורמה. השאלות המנחות של הצאר שחררו את המועצה מן הצורך לרדת לפרטים, שכן הוסכם כבר שהספרים היווניים החדשים אורתודוקסיים. תפקידו של ניקון המושמץ גומד ככל האפשר, כדי שתדמיתו המושחרת לא תפגע בהתקבלות הנוסח החדש. נוסח ההחלטה שיצא תחת ידם סיכם את הגישה הפשרנית שהצאר אלכסיי ניסה לקדם במשך כמעט עשור, שקיווה שתייתר את הצורך בפטריארכים הזרים: קבלה עקרונית של הנוסח החדש והשלטתו על חיי הדת, ובמשתמע של הלגיטימיות של היוונים, מבלי לגנות את הנוסח הישן ואולי אף היתר להמשיך לנהוג לפיו, לפחות בחלק מן הנקודות. המועצה הרוסית הכריזה על רפורמת ניקון כטובה וכנכונה, שהמתנגדים לה פעלו משום "שהשטן לחש על אזנם... והם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים", ואיימה בהטלת עונשים כנסייתיים חמורים. אך המועצה גינתה במפורש אך ורק את אמירת ההללויה פעמיים כפי הנוסח הישן, ולא התייחסה בשלילה לשום פרט מן המנהג הקודם או להחלטות הסטוגלב מ-1551. לגבי תפילת הלב לישו , המועצה המליצה על הנוסח החדש, שכלל את המילים "בן האלוהים", וקיללה את אלו שגינו תיקון זה בתואר "כופרים אריאנים", אך הכירה במקביל בלגיטימיות של הנוסח הישן משום קדמוניותו. כך נעשתה הפרדה בין מי שרק השתמשו בצורה הישנה, לבין אלו שהתנגדו בפומבי לצורה החדשה.

מקריוס מאנטיוכיה ופאיסיוס מאלכסנדריה הגיעו עם מלוויהם למוסקבה ב-2 בנובמבר. בסך הכל השתתפו 19 אנשי כמורה יוונים בהליכים הבאים, לצד 17 מוסקובים. ב-28 בנובמבר נפתח משפט ניקון, שהושלם בתוך מעט יותר משבועיים. ניקון סנט בשופטיו, במילים שהזכירו כמעט אחד לאחד את טיעוני אבאקום ואחרים כנגדו, והזכירו את הרקע המקורי שלו כאיש דת רוסי קרתני, בור ושונא זרים: הוא טען שפאיסיוס ויתר היוונים בדו מלבם חוקים והסתמכו על ספרים שנדפסו רק לאחרונה, ולא היו נאמנים למסורת הקדומה; כי שני הפטריארכים שהודחו היו לא-לגיטימיים; כי רק הפטריארך מקונסטנטינופול היה רשאי לדון בעניינו וכי בכך שיזמה משפט נגדו, הכנסייה הרוסית התנתקה מן האורתודוקסיה וחברה לאפיפיור (הוא האשים את ליגרידס בהיותו מומר קתולי). ב-12 בדצמבר 1666 הדיחה המועצה את ניקון והרשיעה אותו בשורת אישומים, מזניחת משרתו ועד רצח הבישוף פאבל מקולומנה, הורידה אותו לדרגת נזיר פשוט וגזרה את דינו לגלות תחת משמר במנזר פראפונטוב.

לאחר מכן נפנו המתכנסים לדון בתאוריות של ניקון אודות היחסים בין הסמכות החילונית לדתית, הצאר והפטריארך. הטיעונים הכמו-אפיפיוריים ששטח בשנים שבין פרישתו להדחתו הופרכו ביסודיות, מתוך עמידה על תוקפה של המסורת הביזנטית אודות ה"סימפוניה" בין השליט לבישופים. אף שלכאורה רק השיבה את הדגם המקובל, הוועידה פגעה למעשה במעמד הכנסייה: אם בעבר הייתה גוף חזק ועצמאי, עתה היא הייתה כפופה לאורתודוקסיה האקומנית מחוץ לרוסיה, וזו בתורה הייתה תלויה בחסדי הצאר כשליט המעצמה האורתודוקסית היחידה שיכלה להגן עליה מהתערבות טורקית. ב-31 בינואר בחר אלכסיי פטריארך חדש, את יואסף, ראש מנזר לאוורת השילוש הקדוש, שהיה זקן וחולה, ולא יכל להוות כל איום עתידי.

בינתיים, על אף הצו מ-2 ביולי 1666 והחרטה של רבים מהמתנגדים, המהומה סביב סוגיית התיקונים לא חדלה. פיודור איבנוב נמלט ממאסרו ופנה שוב לחיבור כתבי פלסתר נגד הסידורים החדשים. כשנלכד על ידי הרשויות ב-1667, סירב בתוקף לחזור בו. אבאקום לא התגמש כלל. הארכימנדריט סרגיוס, שנשלח לחקור את המתחולל בסולובצקי, נתקל בהתנגדות עזה הן לברפולומיי, שתומכיו הותקפו ונכלאו, והן למנהג המתוקן. הרשויות קבעו שיש להחליף את אב-המנזר; המועמד האהוד ביותר בקרב הנזירים היה ניקנור. לידי סרגיוס נמסרה איגרת, בה הותקפה הרפורמה והנזירים הביעו את מסירותם לצאר עצמו לצד נכונותם לסבול למען אמונתם. היא נכתבה כנראה על ידי גרונטי, נזיר שהואשם ב-1663 (ללא ביסוס) בתמיכה בתיקונים, ועתה תפס את מקומו של פירסוב כמנסח ההשקפה במקום. לדעתו של פול מיינדורף, נוקשותם ועיקשותם הנמשכת של מתנגדי הרפורמה הביאו את הצאר להיוואש מפשרנותו. אלכסיי הנזעם פנה לגישה קיצונית וחותכת יותר, ועירב את הפטריארכים הזרים על אף שהסתייג מצעד זה בתחילה. ב-26 בפברואר 1667 פנתה המועצה המורחבת להכריע בשאלת הרפורמה.

הוועידה קראה אליה שוב את הסרבנים ולחצה עליהם לקבל את החלטותיה. ניקנור, שהגיע מסולובצקי באפריל 1667 כדי לשכנע את הרשויות למנותו לאב-המנזר, מיהר להיעתר להיררכים והצהיר על קבלה מלאה של דרישותיהם. אך הצאר חשש ממנו, ומינה כמחליפו של ברפולומיי את רב-הבנאים יוסיף. הנזיר אפיפני מסולובצקי, שחי מחוץ למנזר מאז 1658 וחיבר כתבים נגד התיקונים, עמד בדעתו ולא חזר בו. אבאקום הקנאי תיאר את אחד הדיונים שנכח בהם באוטוביוגרפיה שלו, בצורה תיאטרלית מאוד:

”העמידוני בפני מועצת הפטריארכים, וכל בני עמנו ישבו אף הם שם, כשועלים. אלוהים פתח שפתי החטאות, וישו הבישם!... "מדוע עקש אתה", שאלוני, "בכל אתר ואתר, בארץ הקודש, בין הסרבים, האלבנים, הוולאכים, הרומאים, הכל מצטלבים בשלוש אצבעות. ואתה ניצב כאן לבדך בעקשותך ומצטלב בשתיים." אך חי ישו עניתים: "מורי הדת הנוצרית! רומי נפלה מזה עידנים ולא תקום עוד. הפולנים נפלו עמה. והאמונה הישרה דהתה אף בינותכם, תחת סבלות מחמט הטורקי. אין בכך פלא, חלושים אתם. צאו ולמדו מאתנו! בחסד האל שולטים אנו בעצמנו. ברוסיה טרם ניקון המשומד, הדת הישרה של הנסיכים והצארים הצדיקים הייתה טהורה וללא מתום. ניקון הזאב, בן-ברית לשטן, מסרנו להצטלב בשלוש. אך רועינו הראשונים הצטלבו בשתיים ובירכו בשתיים, כמסור לנו מאבות הקדושים, מלטיוס האנטיוכי, תאודורט המבורך, פטר הדמשקאי ומקסימוס היווני. יתרה על כן, מועצת החכמים לעת מלוך הצאר איוואן ציוותה עלינו להצטלב כך"... הפטריארכים הזרים שקעו בשרעפים, אך בני עמנו זינקו כלהקת זאבים וגידפו את אבותיהם הקדושים, באמרם: "שוטים היו, בני בלי בינה! וכתוב וקרוא לא ידעו"... התנצחתי עמהם כמיטב יכולתי ופצעתים במילותי... והם דחפוני והכוני.... ועניתים: "אֲנַחְנוּ סְכָלִים לְמַעַן הַמָּשִׁיחַ! אַתֶּם נִכְבָּדִים וַאֲנַחְנוּ נִקְלִים! אֲנַחְנוּ חַלָּשִׁים וְאַתֶּם גִּבּוֹרִים!" (הראשונה לקורינתים 4:10) והבישופים דיברו עמדי חזור ודבר אודות אמירת הללויה. ישו שם מילותיו בפי, והובשתי את זונת רומי אשר בקרבם. אבפימי, שומר-המרתף במנזר צ'ודוב, אמר: "הצדק עמך. אין בפינו עוד דבר אליך." וישאוני משם בנחושתיים.”.

ב-13 במאי 1667 הגישה המועצה, בהרכבה המורחב שכלל את היוונים, את החלטתה השנייה והסופית בשאלת התיקונים. זו הפעם, הציווי להחיל את כל פרטי המנהג החדש היה נחרץ, והאיום כלפי הסרבנים היה תקיף בהרבה: הוכרז כי "מי אשר לא ישמע... ינודה ויודח משותפות-בקודש ויכרת מעל האב, הבן ורוח הקודש, ויקולל ויוחרם ככופר וכמורד... ואם יוותר עיקש עד קץ חייו, יהי לחרם אף במותו, ויהי חלקו עם יהודה איש קריות המוסר ועם היהודים צולבי המשיח ועם אריוס וכל הכופרים המקוללים." על המצטלבים בשתי אצבעות לפי המנהג הישן נאמר שהאגודל, הזרת והקמיצה שנקפצו יחד כסמל לשילוש אינם שווים בגודלם ומשום כך: "ברי שאינם מודים בשיווי שבין כל פני השילוש, כמו האריאנים, הנסטוריאנים, הפנאומטומכים והאפולינרים ושאר הכופרים המקוללים." הוועידה אסרה להאמין במעשה אפרוסין הקדוש, מסורת מקומית שממנה נלמדה אמירת ההללויה פעמיים ולא שלוש, והחליטה שזהו בוודאי זיוף שנשתל על ידי "כופר ארמני" שביקש לקדם את המנהג השגוי והמוקצה.

בניגוד להחלטה הקודמת של הבישופים הרוסים, המועצה שכללה את היוונים לא התעלמה מן הניגוד בין סעיפי הרפורמה להחלטות הסטוגלב מ-1551, אותה אבן פינה של הבנתה העצמית של הכנסייה הרוסית וזהותה. נוסח ההחלטה קבע כי "אנו קובעים שמועצה זו לא הייתה מועצה והחרמות אינם חרמות, בטילים וכלא חשיבי, היות שהתפלספו מדעתם הדלה, ולא נועצו לא בספרים העתיקים ולא בפטריארכים." על אף הנכונות לבטל את תוקפו של חלק מרכזי במסורת המקומית, הדבר נעשה בזהירות ובמשורה. הוועידה לא הכריזה על החלטות הסטוגלב ככפרניות כשלעצמן, אלא הפקיעתן בדיעבד בטיעון טכני. רק כמה סעיפים, כולל ההללויה ואופן ההצטלבות, גונו ישירות. כך נתאפשר להמשיך להסתמך על יתר הסטוגלב, שנותר כקובץ חשוב בחוק הקאנוני הרוסי.

המועצה הפקיעה את החלטות ועידת 1620 של הפטריארך פילארט, בה צווה להטביל מחדש (בשיקוע מלא ושלוש פעמים) את מי שביקשו להסתפח לכנסייה הרוסית, גם אם היו אורתודוקסים. הוועידה לא הסתמכה על החלטת המועצה מ-1656 ושקיבלה כבר את אותה החלטה, אלא קבעה את הדבר בסמכות עצמה, כאילו היה חדש. בהמשך, הפטריארכים קבעו כי "מעשה הברדס הלבן" מן המאה ה-16, אבן יסוד בהשקפת "רומי השלישית", היה בוודאי בדוי ומופרך. הם חייבו את מטרופוליט נובגורוד לחבוש ברדס שחור, כנהוג בקרב היוונים.

ההיסטוריונים דנו לפרטי פרטים במשמעותן של החלטות הוועידה המורחבת, שקבעו את יחסן של הכנסייה והמדינה לרפורמה ולמתנגדיה, ועד כמה הייתה המשך להחלטה הקודמת ב-1666 או נבדלה ממנה. בכך שיצאו במפורש ובגלוי נגד המסורת המקומית, הן העניקו תוקף לאחד מטיעוניהם החזקים ביותר של אויבי התיקונים, ונתנו בידיהם נשק תעמולתי רב-עוצמה. כפי שכתב אבאקום לצאר בעתירה מ-1669, אם הסדרים שנהגו ברוסיה משך מאות בשנים היו פסולים ומוטעים, הרי שכל בני דורות עברו, כולל הקדושים הנערצים, שגו אף הם ונידונו לגיהנום. היסטוריונים כנסייתיים שמרנים במאה ה-19, כמו מיכאיל גולובינסקי ופיוטר סמירנוב, טענו כי לשון ההחלטות מעידה שהפטריארכים ויתר המתכנסים לא קיללו את המנהג הישן עצמו, אלא רק את מי שדבקו בו תוך המראת פי ההיררכיה הכנסייתית וכפירה בסמכות ההוראה שלה. גישתם הגמישה יותר של היוונים לטקסים חיצוניים, להבדיל מהאמונה שנועדו לסמל, הביאה אותם לנסות להבהיר למוסקובים הנוקשים כי לאלו אין חשיבות בפני עצמם, וכי הכנסייה רשאית לשנותם בהתאם לצורך ולרלוונטיות שלהם. אך גם אם מקבלים ראייה מקלה זו, כפי שציין וולפראם פון שליהה, אין ספק כי הקישור המובהק שנעשה בין המנהג הישן לבין מי שהוכרזו ככופרים ומורדים היה לכל הפחות פגיעה קשה בלגיטימיות שלו, אם לא הצהרה עליו ככפרני בפני עצמו.

בניגוד לניקון, הוועידה לא התיימרה להסתמך על מסורות קדמוניות שנתגלו מחדש, אלא הפכה את הנהוג בכנסייה היוונית בת-הזמן לתקן המחייב עבור חיי הדת הרוסיים. בה בעת, ביטלה את תוקפה של המסורת המקומית מימי הנתק בין הכנסיות: הרוסים הוחזקו למי שאינם מהימנים להכריע בעצמם, וכל החלטה הייתה צריכה להתקבל בשיתוף היוונים. תורם חשוב לראייה זו היה הארכימנדריט דיוניסיוס ממנזר איווירון, מגיה בבית-הדפוס ששלט היטב ברוסית ושימש כמתורגמן עבור היוונים. הוא חיבר כתב פולמוס נגד אויבי הרפורמה, בו הבהיר כי מעת שהמטרופוליטים ממוסקבה חדלו לנסוע לקונסטנטינופול כדי להיסמך, "עלו קוצים כסוחים" בדת הרוסית והיא נמלאה קלקלות ושגיאות. השקפתו עמדה לנגד עיני הפטריארכים הזרים ויתר המשתתפים היוונים והשפיעה עליהם. היסטוריונים כניקולאי קפטרב אף האשימו את פאיסיוס ומקריוס כי בגאוותנותם ובוזם למסורת המקומית, השתררו למעשה על הכנסייה הרוסית והיו האשמים העיקריים בקרע שהתחולל לאחר הוועידה עם מתנגדי הרפורמה; פון שליהה ציין כי פירוש זה לאירועים מוקשה, בשל שליטת הצאר באירועים. אף דיוניסיוס היה מנאמניו ומקובל עליו לגמרי. בסופו של דבר, החלטות הוועידה המורחבת בהשתתפות היוונים לא חרגו בהרבה מן השורה התחתונה של ועידת הבישופים הרוסים.

ב-17 ביולי 1667 נמסרו חמשת המתנגדים הנותרים, אבאקום, פיודור, לזר ואפיפני מסולובצקי ועמם כומר עלום בשם ניקיפור, לידי המועצה. הם סירבו שוב לחזור בהם ונשלחו לבית-משפט חילוני. ב-26 באוגוסט, צו מלכותי הורה על הגלייתם למושבת העונשין פּוּסְטוֹזֶרְסְק שבהניינץ, מעבר לחוג הארקטי. לשונם של אפיפני ולזר נכרתה. הוועידה החשובה ביותר בתולדות הכנסייה הרוסית מזה מאות בשנים תמה; עתה נותר רק לאכוף את החלטותיה.

"פלגנים", פורשים וממרים: 1667–1702

הכנסייה, המדינה ומושג ה"פילוג"

עמוד השער של "שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל", 1667.

אחד האישים המשפיעים ביותר על מהלך ועידת 1666-7 היה המלומד הרותני שמעון איש פּוֹלוֹצְק, שהשתכן במוסקבה ב-1664. הוא הפך במהרה ליועצו הקרוב של הצאר והופקד על חינוך ילדיו. הוא הכיר מקרוב את הרפורמציה הפרוטסטנטית ואת הכנסייה האוניאטית מארץ הולדתו. פולוצקי הונע מאותה חרדה מפני האוניאטים ומפני קצה של האורתודוקסיה בפולין-ליטא שאפיינה את "ספר קירילוס הירושלמי" ו"ספר האמונה האמיתית", שהשפיעו כל כך דווקא על מתנגדי הרפורמה. הוא פירש את המכתבים וספרי הפולמוס שיצאו נגד התיקונים כעדות ברורה לקיומה של תנועה גדולה, חשאית ומאורגנת שחתרה תחת הכנסייה, באופן דומה לזה שבו פעלו מנהיגי הרפורמציה. הוא שפט את המתנגדים לפי איכות חיבוריהם, והיה משוכנע שניקיטה דוברינין – שספרו "העתירה רבתי" היה המקיף מביניהם – היה מנהיגה של אותה תנועה, מעין מרטין לותר מקומי.

את השקפתו הנחיל פולוצקי בספר פולמוס שיצא בעקבות הוועידה, "שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל", שהפך לקריאת חובה למפקחים כנסייתיים ועיצב את מחשבת הממסד הדתי לדורות. לצד 30 הפרכות לטיעונים של דוברינין ו-70 הפרכות לדברי הכומר לזר בעניין סעיפים שונים ברפורמה, שרטט פולוצקי את דיוקנה של מזימה כבירה: ”השטן התמלא זדון ולחם בכנסיית האלוהים... בימי קדם בעזרת הכופרים אריוס, נסטוריוס, סאבליוס, מקדוניוס... ועתה עם משומדי דורנו ניקיטה, אבאקום, לזר, פיודור, פאוקטיסט וספירידון... כמחנה פלשתים היוצא על עם האלוהים ישראל בימי מלוך שאול בן קיש... קמו פלשתים חדשים נגד ישראל החדש... ראשון להם, כגולית המתרברב, הוא ניקיטה מסוזדל.” הוא העניק לתנועה שראה בעיני רוחו את הכינוי "הפילוג" או "הסכיזמה" (וברוסית: רָסְקוֹל), מונח שהיה בשימוש נרחב בפולין-ליטא לתיאור האוניאטים.

המונחים "פילוג" ו"פלגנים" היו בשימוש במוסקובי עוד קודם. כנראה שהאזכור הראשון מאותה עת היה באיגרת ששיגר המטרופוליט יונה מרוסטוב ב-1652. הוא השתמש בכינויים באופן כללי לתיאור כמרים והדיוטות שהשתכרו, נעדרו מתפילות, לא התוודו באורח סדיר ולא עמדו בכללי המוסר שציפה להם. כינויים של פורעי משמעת כאלו בתואר "פלגנים" חפף למונחים רבים אחרים: "עובדי אלילים", "מבזי הצלב", "פושעים כנגד הדת", "משומדים" וכדומה. המובן החדש והמאיים שהעניק פולוצקי למונח "פלגנים" התקבל ותפס את הבכורה, אך לא עקר את השימוש הקודם. שתי המשמעויות – כל אי-עמידה בדרישות הכנסייה או סירוב עיקש לסמכותה, ומנגד תנועת כפירה שטנית שדחתה את הרפורמה הניקונית – התערבבו זו בזו ללא היכר. סוכנים ומפקחים כנסייתיים שהפנימו את השיח הרווח, והיו להוטים לרצות את הממונים עליהם, תיארו כל מקרה של המראת פי הרשויות הדתיות כביטוי נוסף של "הפילוג", והפכו את דחיית הסידורים המתוקנים לאבן בוחן בפענוח ובהצגת התקריות הללו, כשהם דוחקים כל פרט אחר לשוליים ומעוותים את מה שאירע בפועל. עבירות והפרעות שגרתיות שסווגו בצורה גמישה ועניינית בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות, נטו יותר ויותר להירשם תחת הגדרת הסל של "פלגנות". במקרים רבים, מי שכמעט ולא ביקרו בכנסייה, ולכן לא היו מודעים לשינויים באורח ההצטלבות וליתר התיקונים, דווחו בתור "פלגנים" שדחו עקרונית את הרפורמה.

בלבול זה שיווה תוקף לראייה הפרנואידית של שמעון מפולוצק וראשי הכנסייה. הוא הגדיל מאוד את משקלם של מתנגדי הרפורמה האידאולוגיים בעיני היסטוריונים עתידיים, ועיוות את הבנת הנסיבות וההקשר של המחאה הניכרת (אך כנראה לא גדולה מאוד) שהכנסייה והמדינה אכן נתקלו בה בשליש האחרון של המאה ה-17. מן התיעוד המצוי שהותירו מפקחי הכנסייה וסוכני הצאר שעסקו ב"מקרי פלגנות", קטגוריה משפטית שתפחה בקצב מסחרר לאחר 1667, עולה בבירור כי רוב מוחלט של האנשים שפרשו מן הכנסייה או לא קיבלו עליהם את משמעתה, לא פעלו בהשראת ההשקפה הדתית המתוחכמת שגיבשו אנשי כמורה משכילים מסוגם של ספירידון ודוברינין, ולא שמעו עליהם כלל. כשדחו את הסידורים המתוקנים, הם עשו זאת בהקשרים רחבים יותר, ועל פי רוב לא התמצתה בכך התנגדותם. הסיבות להתנהגותם היו שונות מאוד מההסבר הרשמי שניתן לה.

תנועת ההתנגדות לרפורמה: 1667-1682

המרד במנזר סולובצקי

"המועצה השחורה", שמן על בד, סרגיי מילורדוביץ', 1885.

ב-21 ביולי 1667, מעט לאחר נעילת הוועידה במוסקבה, נערכה מועצה כללית ("מועצה שחורה") של כלל הנזירים בסולובצקי. הם דנו בידיעות שהגיעה מן הבירה על מינוי רב-הבנאים יוסיף לאב-המנזר, לאחר שנשבע להנהיג את הרפורמה במקום, ועל זימונו של האוצר גרונטי למשפט. המועצה החליטה לסרב לקבל את יוסיף ולא להסגיר את גרונטי. ב-15 בספטמבר נערכה עוד מועצה, בה הוחלט לסרב לקבל את הסידורים המתוקנים; הייתה זו התנגשות ישירה עם השלטונות. ברפולומיי ויוסיף גורשו מן האי בסירה, ונמסרה בידם "העתירה הרביעית" של הנזירים אל הצאר. יחד עמם סולקו או עזבו אל היבשת רבים מאנשי ברפולומיי, שהפסידו בהצבעה. גירוש או הימלטות בדרך הים התרחשו דרך קבע בשנים הבאות, וכ-200 איש עזבו את המנזר בסך הכל, כשהם מדללים עוד ועוד את אוכלוסייתו – הנתון האמין היחיד לגביה הוא ממפקד שנערך ב-1668, בו נמנו 400 פרחי נזירות ו-273 נזירים סמוכים. "העתירה הרביעית" הייתה נוקשה יותר משלוש העתירות הראשונות: הם הצהירו על נכונות להתענות ולמות למען דת האמת, וזיהו במפורש את הצאר כמאיים על שלומם, במקום להשתמש בניסוחים מעורפלים על "אויבי הכנסייה." ב-20 בספטמבר שב ניקנור לאי, כשהוא מכריז כי הצהרותיו במוסקבה על קבלת הרפורמה חולצו ממנו תחת איומים, וכי הוא מתחרט עליהן. הוא הפך להיות המנהיג הפופולרי ביותר באי במשך תקופת המרד.

ב-22 בספטמבר סמכה המועצה השחורה את ידיה על העתירה החמישית ששיגר המנזר אל השליט, אותה חיבר גרונטי במשך כל הקיץ. "עתירת סולובצקי החמישית" היא אחד הטקסטים הקאנוניים והמעמיקים של ההתנגדות לתיקוני ניקון. לאחר שורה של השוואות גרסאות וגינויים ל"ספרים היוונים אשר להם... אף הישנים מבינותם הושחתו בידי כופרים, שכן אף באותה עת רבו המנאצים והמגדפים בינות היוונים", הדגישה העתירה כי אבותיו של אלכסיי, הצאר מיכאל ואביו הפטריארך פילארט, התפללו לפי המנהג הישן, וסיימה בנימה קודרת: "אם הריבון הרם משוח האל יריק קצפו עלינו, ויתיר למורי השקר הללו לפגום באמונתנו הטהורה ממתום... טוב לנו למות מוות זמני מלהיכרת עדי עד."

ב-27 בדצמבר ציווה הצאר על הפקעת אדמות המנזר ואסר להעביר אספקה; למעשה, היה זה מצור. ב-3 במאי הורה אלכסיי על מצור צבאי ושיגר למקום 157 מאנשי משמר הסטרלצים תחת הפקיד איגנטי וולוחוב. ב-19 ביוני נערכה עוד מועצה שחורה, בה הוסכם להתכונן לקרב. גרונטי, שסירב לאחוז בנשק, נכלא והוחלף. ב-22 ביוני נחתו וולוחוב והסטרלצים באי. הנזירים פתחו באש תותחים ובארקבוסים: היריות הראשונות נורו. הסטרלצים נסוגו לאי זאייַצְקי הסמוך. וולוחוב היה חסר אונים למדי; הכח הקטן שפיקד עליו לא יכל לכבוש את המנזר בהסתערות. תושבי כפרי החוף סייעו לנזירים והבריחו להם אספקה. המצור חסר התועלת התקיים בחודשי האביב והקיץ, ובחורף הקשה עברו הסטרלצים למגורים מחוממים ביבשת.

באביב ובקיץ 1669 התחזקה הסיעה הלוחמנית באי, וכל הגברים באי גויסו. בראש המיליציה עמד הנזיר ברפולומיי פּוֹפּריגין; 200 איש מובחרים תחת הנזיר אניקה פּוּשׁקָר, ולהם 6 סירות שהותקנו בהן תותחים, הופקדו על הברחת אספקה. במקביל, אירעה רדיקליזציה דתית הרת משמעות. ב-7 במרץ 1669 הושמדו בטקס פומבי סידורים מתוקנים שהוצאו מבית-הגנזים ומתאי הנזירים. הם נלקחו לחוף, נקרעו, כריכתם הועלתה באש והדפים טובעו בים. הושמדו כל הצלבים בעלי ארבע הפינות בכל אתר באי.

בעת התענית והפסחא, נערכה הפרדה רשמית בין ה"מאמינים" לבין מי שהנזירים כינו "היוונים-הקייבאנים" – גולים יוונים ורותנים שנאסרו באי, ושרבים מהם היו מתונים ולא ששו למרד. הם הוגדרו ככופרים, וניתנו להם אף כלים נפרדים לאכול ולשתות מהם. מנהיגי הנזירים, שומר-המרתף עזריה והאוצר סמיון, החליפו את נוסח התפילה למען השליט וראשי הכנסייה לזה שנהג לפני עליית אלכסיי לכס: במקום שמות מסוימים, התפללו על "הנסיכים הצדיקים" ועל "הבישופים האורתודוקסים". בפועל, זה היה ביטול התפילה לשלום הצאר. לבסוף, מאחר שרבים מהכמרים הסמוכים במנזר נחשבו למי שלא נלהבו למרוד, הקיצונים חדלו מלהתוודות בפניהם, והחלו אף להתאים את הטקסים בכנסייה כך שניתן יהיה לערכם ללא כמרים. ניקנור רב-ההשפעה הצהיר ב-1669: "אנו יכולים לחיות מבלי כמרים, איננו זקוקים להם!" הוא לא התוודה במשך חמש השנים הבאות. ההיפרדות המלאה ממי שנחשבו לכופרים, הסירוב להתפלל בעבור הצאר (שממנו ניתן היה להקיש שהלה הוא האנטיכריסטוס שכתבי הפולמוס התריעו מפני שלטונו), וביטול הצורך בכמורה היו התפתחויות חלוציות בתולדות התנועה נגד הרפורמה הדתית, שהייתה להן השפעה עצומה בעתיד.

נראה שהחידושים הדתיים הרחיקו לכת. ב-8 בספטמבר 1669, ארבעה אסירים הצליחו להימלט מכלאם. הם שחררו אסירים אחרים, התחמשו והסתערו על חדר האוכל, בו לכדו את כל ההנהגה. לאחר ההפיכה מונה אחד אפיפני לשומר-המרתף ופלוני גלֶב לאוצר. עזריה, סמיון, פאדיי, פופריגין ופושקר ועשרות מאנשיהם נשלחו בסירה אל וולוחוב. בשנתיים הבאות אפיפני וגלב נשאו ונתנו חליפות עם נציגי הצאר, כשהם מביעים נכונות להיכנע ואף לקבל את הרפורמה הניקונית.

בספטמבר 1671 התחדד שוב המתח. בעת שקציני סטרלצים שהגיעו לשאת-ולתת, ניקנור סבב בין התותחים שעל החומות, הקטיר והתיז עליהם מים קדושים, ואמר "אמהות הולנדיות טובות, תקוותנו אתן!" אש נפתחה על הסטרלצים וכמה נהרגו. נערכה הפיכה נוספת, כנראה ביוזמת ניקנור, וקבוצה רדיקלית יותר תפסה שוב את השלטון. באפריל 1672 הוחלף וולוחוב הנרפה בשר-המאה יֵבֶלֵב, ששרף את המבנים שמחוץ לחומות המנזר והפגיז אותו מקרוב. במאי 1673 ציווה הצאר שלא להפגיז את המנזר, מאחר שזקני הנזירים שנמלטו אל היבשת טענו בפניו שפשרה תושג בקרוב.

ב-28 בדצמבר 1673 החליטה המועצה השחורה תחת הרדיקלים לבטל את התפילה לשלום הצאר לחלוטין ולא לאמרה כלל. השלטונות במוסקבה מאסו במבוי הסתום. ב-4 בינואר 1674 הוחלף יבלב במושל איוואן מֶנשׁצֶ'רינוֹב. ב-31 במאי, כשמזג האוויר אפשר זאת, הוא נחת באי בראש כח גדול בהרבה, כבש כמה מגדלים סביב לחומות והמטיר אש על הנזירים. לראשונה, הצליחו הצרים למנוע מעבר אספקה. מנשצ'רינוב נאלץ לסגת בספטמבר עם בוא החורף, אך הוסיף לערוך סיורים ופשיטות. ב-25 במאי 1675 הוא שב לאי עם כ-1,500 סטרלצים. 350 הנזירים וההדיוטות ששהו בתוך סולובצקי סבלו ממחלות כמו צפדינה, אך התגוננו שערה. בחורף 1675 לא נסוג הצבא ליבשת. לבסוף, נזיר בשם פאוקטיסט שנמלט אל החיילים הודיע להם כי אחד השערים לא מחוזק כל צרכו. ב-22 בינואר 1676, שעה טרם שחר, הסתערו הסטרלצים על האתר הפגיע ונכנסו למתחם. המגינים שנותרו התבצרו בחדר האוכל. 63 נתפסו בחיים, מתוכם הוצאו להורג 25 ו-38 נכלאו. סביר להניח שכ-100 איש נפלו בקרב, בנוסף ל-50 בערך שנהרגו בחודשים הקודמים בלחימה על החומות. מסורות הגיוגרפיות הגזימו מאוד במניין ההרוגים, עד כדי טענה ש-500 איש ששהו בפנים נטבחו, וכי מנשצ'רינוב לכד את ניקנור (שמת יותר משנה קודם), עינהו בעינויים קשים ושיפדו על כלונס, בעוד הארכימנדריט עומד בהתנגדותו לסידורים הניקוניים. הצאר אלכסיי מת מהתקף לב בדיוק שבוע לאחר נפילת סולובצקי, ב-29 בינואר, ועקב הסמיכות פשטה האגדה לפיה נענש על החטא שבהכרתת המקום הקדוש.

אסירי פוסטוזרסק

"הבויארית מורוזובה" מאת וסילי סוריקוב, שמן על בד, 1887.

ב-12 בדצמבר 1667 הגיעו אבאקום, לזר ואפיפני למקום גלותם, המושבה המבוצרת פּוּסְטוֹזֶרְסְק שמעבר לחוג הקוטב, סמוך לנריין-מאר של ימינו. ב-20 באפריל 1668 הצטרף אליהם הדיאקון פיודור. הם נהנו מפיקוח רופף למדי, ויכלו להתדיין בחופשיות. בני משפחתו של אבאקום וכמה מנאמניו הוגלו למזן, 400 ק"מ מערבה משם.

הארבעה לא היו מבודדים מן העולם החיצון; אבאקום, בייחוד, לא איבד את הקשר עם מעריציו בבירה. הללו התקבצו סביב ביתה של האלמנה פאודוסיה מורוזובה, בת-לווייתה של הצאריצה מריה. בהיותה בת-אצולה עשירה מאוד ואלמנה שהייתה חופשיה ממשטר ההגבלות המחמיר שחל על נשים ממעמדה , מורוזובה נמצאה בעמדת כח ייחודית. היא פרשה את חסותה על הקהילה הקטנה והנרדפת של נאמני המנהג הטרום-ניקוני, שאיבדו את מנהיגיהם לאחר שאלו קיבלו את סמכות הכנסייה בוועידת 1667 או הוצאו לגלות. לצד מורוזובה ניצבו אחותה אבדוקיה אוּרוּסוּבָה וחברתן, אשת קצין המשמר מריה דנילובה. מורוזובה ואבאקום ניהלו התכתבות ענפה. הגולה הקנאי הרבה ללעוג לה על אדיקותה הבלתי-מספקת (הוא אף המליץ לה לעקור את עיניה כדי להתרחק מהבלי העולם ולא לפתות גברים) ולהגיב בזעם על כל מה שנראה לו כיומרה להפגין סמכות כלפיו; בה בעת התחנן שלא תשכח אותו ותוסיף לממנו. מנהיגו הרוחני הישיר של החוג המוסקבאי היה הנזיר אברהמי, לשעבר השוטה הקדוש אפאנסי. ארבעת האסירים, שנחשבו לקדושים נערצים, יכלו להוסיף להנחות את קהלם, שנדרש להתקיים בחשאי תחת הכנסייה הרשמית. אפיפני ולזר לא היו מנהיגים או מחדשים בעת גלותם, אף שהוסיפו לכתוב, בעוד שפיודור ואבאקום הגיעו לשיא פעילותם והשפעתם. אבאקום חיבר במקום חמישה כתובים ארוכים ועוד אגרות רבות, פיודור עוד חמישה באורך מלא, ולזר עתירה גדולה אחת לצאר.

ב-1 בספטמבר 1669 השלים פיודור בפוסטוזרסק את חיבורו הגדול, "מענה האורתודוקסים". לצד המוטיבים הרגילים, אסר על כל קשר עם הכמורה והמאמינים ה"ניקוניים", על כניסה לכנסיות ואף על תפילה משותפת עמם בבית. הכמורה החדשה איבדה כל חסד אלוהי ונמנתה עם צבא האנטיכריסטוס, שלפיודור לא הייתה עמדה מגובשת לגבי הגעתו (לפעמים כתב כאילו כבר הופיע ולפעמים כמי שטרם נתגלה); רק הכמרים שנסמכו לפני 1654 היו לגיטימיים. פיודור היה משוכנע בכך שישו יושיע את מאמיניו שעמדו בניסיון בתוך זמן קצר ביותר, ולא חשב להעמיק מעבר לכך. פיודור אף סירב לגנות את הצאר, והאשים את ניקון בכל.

אבאקום, הדומיננטי והכריזמטי מבין האסירים, שנטה לפרצי אלימות וצעקות, היה מתון ופרגמטי ביחס לפיודור המאופק. מושג האנטיכריסטוס במחשבתו היה מטושטש. הוא קבע כי מותר לכמרים "חדשים" לערוך את כל הטקסים והתפילות לפי המנהג הישן. הוא התיר לנהוג בגמישות רבה בהתנהלות היום-יומית מול הכנסייה הרשמית, שהימנעות מנוכחות בטקסיה הייתה עשויה להביא לעונשים חמורים. למי שהוכרחו להתוודות בפני כומר רשמי, המליץ למסור באזניו גוזמאות מופרכות, ואף להשתטות. במקרה של חוסר ברירה הכיר בתקפות של טבילה לפי הנוסח הניקוני.

באותה העת, חיבר אברהמי את "מָגֵן הָאֱמוּנָה לנוצרי נגד כָּל-צִבְאוֹת הכופרים", מאסף אדיר שהושלם ב-1669 והיה סיכום ערוך של כתבי נרונוב, אבאקום, אפיפני, פיודור הדיאקון ואחרים לצד תוספות פרי עטו. בשל גודלו, "מגן האמונה" כמעט ולא הועתק. אברהמי ניצח על העתקתם ועריכתם הקפדנית של כתבי מתנגדי הרפורמה מן העשור הקודם, בידי סופרים שמורוזובה שילמה את משכורתם, וכך דאג לשמר את היצירות הללו עבור העתיד.

באוגוסט 1669 מתה הצאריצה מריה, ידידתה של מורוזובה, שהגנה עליה (וכנראה גם על מתנגדי הרפורמה). ב-1670 פרץ מרד סטפן ראזין, והרשויות חשו לדכא כל שבריר של אי-ציות למלכות. ב-13 בפברואר 1670 נעצר אברהמי כשהוא משוטט בכנסייה, ועל גופו נמצאו מכתבים חתרניים מהאסירים בפוסטוזרסק. הוא נאסר, נחקר ועונה. לאחר לחצים וחקירות, הובאו ארבעת האסירים ב-14 באפריל אל הגרדום. לפי ההגיוגרפיות שלהם, הם קיבלו את האיום בהוצאה להורג בשלווה מוחלטת. לבסוף, נגזר דינם להיכלא במחפורות באדמה, כשהם מבודדים זה מזה וכל מזונם פת חרבה ומים. אבאקום נותר שלם בגופו, אך לשונם של פיודור, לזר ואפיפני נכרתה – לשני האחרונים, בפעם השנייה; לפי האגדה, הם שבו לדבר צחות באופן נסי בכל פעם – וכך גם אצבעות ידם השמאלית.

ב-22 בינואר 1671 סירבה מורוזובה להשתתף בחתונתו של אלכסיי עם אשתו החדשה, הצאריצה נטליה נרישקינה, והעליבתו קשות. כל ההגנה שסיפק לה זכרה של מריה סר מעליה. היא ואחותה אבדוקיה נעצרו בנובמבר 1671. מחמת מעמדן, הוצע להן שוב ושוב לצאת לחופשי בתמורה להכרה בתקפות המנהג החדש. על אף מעמדן הרם, הן עונו בעינויים קשים. באביב אותה שנה הועלה אברהמי על המוקד. השלטון לא רצה להפוך את בנות-האצולה לקדושות מעונות, ונמנע מהוצאה להורג בפומבי. הן הועברו למנזר בורובסק סמוך לקלוגה, שם הורעבו לאטן למוות. מורוזובה גוועה בנובמבר 1675.

בני הקהילה המוסקבאית מצאו פטרוניות חדשות. מספר ניכר של בנות-אצולה, רבות מהן אלמנות, הצטרפו אליהם. מן המעט שמאפשר לשחזר את מניעיהן, ניתן להבחין ברגש דתי עמוק לצד מרד בהגבלות שהוטלו עליהן בכל מסגרת אחרת בחברה הרוסית, ורצון לרכוש עצמאות והשפעה. הבולטות שבהן היו הנסיכה אנה חילקוֹבה, אשת הבויאר יעקב חילקוב, והאחיות פלאגיה ואבדוקיה לאונטייב.

"העלאתו על המוקד של אבאקום" מאת פיוטר מאסויידוב, שמן על בד, 1897.

בפוסטוזרסק, על אף התנאים הקשים במחפורות, ארבעת האסירים המשיכו להיתמך על ידי נאמניהם במוסקבה, וקמעא קמעא ניתנה להם שוב האפשרות לכתוב ולתקשר ביניהם ועם העולם החיצון. בערך באוקטובר 1670 פרץ סכסוך שעתיד היה להעיב על יחסיהם עד ליום מותם. לאבאקום נשלחה שאלה אודות אחד הספרים הישנים, שהכיל קביעה כפרנית ומשובשת בעליל על "השילוש הקדוש בעל שלוש המהויות". הדבר העמיד את נאמני המנהג הישן בפני מבוכה סתירה פנימית, ונראה כמצדיק את טענות המתקנים. אבאקום נסחף להרהורים בלתי-שגרתיים אודות הנושא, וקבע שאכן היו שלוש מהויות, ולפיכך שבן האלוהים נבדל מישו, ובעת הצליבה הראשון עלה השמימה והאחרון ירד שאולה. פיודור התחלחל וגינה אותו, ובתגובה שיחד אבאקום את השומרים שניסו לשווא לרצחו פעמיים, והשמיד ספר שהדיאקון חיבר.

ב-1676 שיגר אבאקום עתירה לצאר החדש פיודור. הוא כתב לו כי אביו, הצאר אלכסיי, מתענה בגיהנום בשל חטאיו. ב-8 בפברואר 1682 ביקש הצאר וקיבל מן הכנסייה רשות לטפל בארבעת אסירי פוסטוזרסק כטוב בעיניו. לפי מסורת האמונה הישנה (אין ודאות לגבי התאריך), ב-14 באפריל 1682, יום שישי הטוב, לאחר כמעט 15 שנות גלות, הועלו אבאקום, פיודור, לזר ואפיפני על המוקד. חצי שנה קודם לכן, ב-17 באוגוסט 1681, מת גם אויבם המושבע, הפטריארך המודח ניקון, בדרכו למנזר נובו-ירוסלימסקי האהוב עליו, שהצאר התיר לו לשוב אליו מששמע שהוא גוסס.

מרד הסטרלצים והפולמוס בקרמלין

"מרד הסטרלצים", ציור מאת אוקטבי רוסיניון, 1838.

ראו גם – מרד 1682

בעת שריפתם של הארבעה מפוסטוזרסק, הצאר פיודור עול הימים וחסר היורש סבל ממחלה קשה. היורשים האפשריים היו שני בניו היחידים של הצאר אלכסיי שנותרו בחיים, איוואן בן השש-עשרה רפה השכל, בן אשתו הראשונה מריה מילוסלבסקאיה, ופיוטר בן התשע, שהיה נבון ופעלתני, בן אשתו השנייה נטליה נרישקינה. בהיעדר ודאות לגבי זהות הצאר הבא, שררו בבירה מתיחות עזה וחוסר יציבות, ונרקמו מזימות בחצר. בעת עלותו לכס ב-1676, גברה ידם של בית מילוסלבסקי, משפחת אמו, שהיו שמרנים והתנגדו לפתיחות למערב של אביו. ב-1681 התחזקה עמדתם של בני נרישקין, אך המילוסלבסקים לא עמדו לוותר ללא מאבק. פיודור מת ב-27 באפריל (לפי הלוח הישן), והאצילים וראשי הכנסייה נאספו בקרמלין והכתירו את פיוטר.

ב-29 באפריל התפרץ המתח שהצטבר עקב חולשת השלטון והמתח בין שני בתי האצולה. כ־16 גדודים של משמר הסטרלצים, שמעמדו כורסם מזה שנים, הגישו עתירה בדרישה להעניש את קציניהם על הלנת שכרם. הממשלה הופתעה מהתגייסות כה נרחבת, שאפפה כמעט את כל יחידות הצבא במוסקבה, ומיהרה להיענות. הסטרלצים התוודעו לכוחם. ב-15 במאי פשטה השמועה בקרב הסטרלצים כי בני נרישקין התנקשו בחיי הנסיך איוואן. המון חמוש ברובים ובתותחים עלה על הקרמלין, שם התכנסה מועצת הבויארים, ודרש לראות את הצאר והנסיך. אף משמולאה דרישתם, הם לא נרגעו, והתחולל טבח. ארבעים בני-אצולה וחצרנים נפלו בחרב המתפרעים, שניתחו אותם לנתחים שנישאו אל הכיכר האדומה. החיילים היו עתה שליטיה לאמיתה של מוסקבה. ב-19 לחודש הם תבעו את הכתרתו של הצארביץ' איוואן כשליט-שותף לפיוטר. ב-25 ביוני הוכתרו השניים. לאחר שהנסיך דולגורוקי, שר חיל הסטרלצים, הומת בטבח, עלה במקומו איש הצבא הקשיש איוואן חובנסקי בן ה-62, שנעתר לכל דרישות אנשי המשמר וזכה לפופולריות רבה בינותם.

עוד טרם המאורעות, נראה שכמה נזירים מתנגדי רפורמה נאספו במוסקבה בהכנה להגיש עתירה חדשה אל הצאר. באווירה רווית-התהפוכות, הם יצאו מן המחתרת והטיפו בגלוי לעם בכיכרות ובשווקים. ב-20 במאי, אספת גדוד הסטרלצים של טיטוב החליטה לפנות לחצר בקריאה להשבת הדת הישנה. אנשי המשמר היו בורים מכדי לנסח עתירה רשמית בעצמם, וקראו לעזרתם את הנזירים סאבא רומנוב, סרגיוס ואחרים. ב-18 ביוני קרא אליו שר הסטרלצים את סאבא רומנוב וסרגיוס לפגישה בה הסכים לתמוך בהם. כמו רבים מהפרטים הקשורים באירועי 1682, מניעיו הם מושא להשערה יותר מאשר לידיעה ברורה: לפי גרסה אחת, היה נאמן למנהג הישן בעצמו ואף ספג צליפות שוט כעונש על כך. לפי גרסה אחרת ומסתברת יותר, הוא ראה בקידום הפלגנים אמצעי נוסף ללחוץ על השלטונות ולהחלישם. חובנסקי המליץ להם למצוא דובר רהוט, והם זימנו לעזרתם את ניקיטה דוברינין.

מאז שחזר בו מהתנגדותו לרפורמה ב-1666 ושוחרר מכלאו במנזר, ניקיטה עתר לשווא כמעט מדי שנה לביטול הנידוי ולהשבת תואר הכמורה שלו. הוא ירד למחתרת וככל הידוע התקיים בדוחק רב, כשהוא מנוע מלשרת בקודש באופן חוקי, ונע ונד בין קהילות פלגניות חשאיות. הוא הפך לאיש מר נפש ולפי עדות אחת החל לשתות לשכרה. הוא נענה להזמנה והצטרף לנזירים.

ב-23 ביוני 1682 הגישו ניקיטה, סרגיוס וסאבא רומנוב את עתירתם. ב-28 ביוני הגיעו ראשי הפלגנים אל הקרמלין ופגשו בפטריארך יהויקים לפולמוס קצר שלא בפרהסיה – על אף האופי המאולתר, זה היה השימוע ההוגן ביותר שניתן לנאמני המנהג הישן מאז ראשית הרפורמה ב-1653. דיון נוסף נקבע לבסוף ל-5 ביולי. ניקיטה ביקש לקיים פולמוס פומבי בנוכחות קהל, אך הפטריארך חשש מכך שהעימות יוכרע על ידי שכנוע האספסוף באמצעות דמגוגיה. הנסיכה סופיה, אחותם הגדולה של שני הצארים, שהלכה והתמצבה ככח החזק בחצר, קבעה שהדיון יהיה סגור.

ב-5 ביולי, יום רביעי, נאספו שני הצדדים אל הקרמלין. תומכי המנהג הישן הביאו עמם עתירה חדשה ומפורטת, בת עשרים פרקים, להצדקת עמדתם. מן העבר השני ניצבו יהויקים וכמה בישופים. הפלגנים קראו ממנשרים פשוטים וקלים להבנה; נאמני הפטריארך הפיצו את מכתבי החרטה שכתב ניקיטה בשעתו. הצארים לא נכחו באולם שבו נערך הפולמוס, אך סופיה והצאריצה-האלמנה נטליה נרישקינה הגיעו. עוד בעת הכניסה התנהלו חילופי מהלומות בין כמרי הכנסייה הממלכתית לנאמני המנהג הישן.

בפנים, החל ניקיטה לתקוף את התיקונים הליטורגיים. אפנאסי, ארכיבישוף חולמוגורי, ענה לו; דוברינין זינק עליו והכה אותו. לפי סיפור אחד, תלש חצי מזקנו, ואפנאסי התגלח מאז למשעי. הנסיכה סופיה גערה בניקיטה וציוותה עליו לשתוק. אז הוקראה בפומבי העתירה החדשה, סעיף סעיף. במסמך ניכרה השפעת כתבי הפלסתר הרשמיים מאת סימאון מפולוצק: כמה מהטיעונים נגד הרפורמה שסתר בצורה ניצחת ב"שבט למשול" ננטשו ולא הועלו עוד. סופיה התערבה מזומנות בדיון וגערה בנאמני המנהג הישן. לפי התיאור הדרמטי של אחת הכרוניקות, כשנאמר שאלכסיי המת טרוד ואכול חרטה בעולם הבא בשל כפרנותם של ניקון וארסניוס היווני, היא הכריזה כי אם ניקון וארסניוס היו כופרים, הרי שאביה ואחיה הצאר פיודור נתנו ידם לכפירה, ואין הדבר מתקבל על הדעת. היא אף איימה לכאורה על הסטרלצים שהצארים יעזבו את מוסקבה (ובמשתמע, יגייסו צבא בפרובינציה ויעלו עליהם למלחמה). אז השיב הפטריארך יהויקים ממושכות, כשהוא מביא ספרים שנדפסו בימי הפטריארך פילארט בשנות ה-20 וה-30 ומצביע על כך שהכילו שגיאות מובהקות. לאחר מספר שעות של הטחת טיעונים ועלבונות, נחתם הדיון, ושני הצדדים היו משוכנעים בניצחונם. ניקיטה, סרגיוס והאחרים יצאו אל הקהל בחוץ כשהם מניפים את ידיהם בסימן הצלב הישן וזוכים לתשואות.

שמחתם לא האריכה ימים. ידה של סופיה אכן גברה, והיא החלה לקצץ את כנפיו של חובנסקי ולקרוא אליה קציני סטרלצים ולשחדם לעבור לצדה. כבר למחרת, ה-6 ביולי, נעצרו ניקיטה, סרגיוס וכל האחרים בפקודתה. ראשו של ניקיטה דוברינין הותז בכיכר האדומה ב-11 לחודש. ב-20 בספטמבר 1682, פרסמה הכנסייה את גרסתה לאירועים בספר מאת אפנאסי מחולמוגורי, "תביעה רוחנית", שהופץ באלפי עותקים, וכלל הפרכה מפורטת של העתירה שהוצגה בקרמלין. הפלגנים הוצגו כמקור כל הצרות וכמי שהסיתו נגד המדינה. באוקטובר 1683 יצא מנשר מאת הפטריארך, "הודאה על הצלת הכנסייה מידי הכופרים", וב-1684 נדפס עוד חיבור פרי עטו, "דבר נגד ניקיטה הצבוע", כינוי שטבע יהויקים ודבק מאז בזכרו ההיסטורי של הכומר המודח מסוזדל.

עם הוצאתו להורג של ניקיטה ומאסרם של סרגיוס והאחרים, כמה חודשים לאחר שריפת אבאקום, פיודור, לזר ואפיפני בפוסטוזרסק, ושש שנים לאחר נפילת מנזר סולובצקי, חוסלו כל המרכזים שבהם הופקה ספרות נגד הרפורמה. עד לראשית המאה ה-18, לא נכתבו יצירות חדשות ראויות לשמן, והתנועה האינטלקטואלית שהחלה בארכימנדריט ספירידון נכנסה לתקופה של תרדמת. החיבורים הקיימים נגנזו באתרים נידחים, כדי להגן עליהם מפני השלטונות והועתקו בקושי, אם בכלל.

ב-7 באפריל 1685, בהמרצת הכנסייה, חתמה סופיה על צו בן תריסר סעיפים שהורה לרשויות החילוניות בממלכה לרדוף במשנה תוקף את כל מי שנחשד באי-ציות דתי, ולהטיל עונשים קשים על המורשעים. כל מי שהואשם בכך נועד להיחקר בעינויים כדי לגלות מי הסיתו, ואם התמיד בסרבנותו תחת עינויים, עונשו היה מוות. על מי שהסיתו נגד סמכות הממסד הדתי נגזרה העלאה על המוקד, מי שהחביאו או סייעו להם נועדו להיענש בצליפות מגלב, ומי שנכנעו ונשבעו שלא לחזור על משוגתם נשלחו להיכלא במנזרים תחת השגחה קפדנית. רכושם ואדמותיהם של עבריינים כאלו הופקרו להחרמה לידי אוצר המלכות.

השלטונות המשיכו לנקוט במינוח הרשמי על "הפילוג" וסוכניו, על אף שמנהיגיו הידועים של "הפילוג" האמור חוסלו. מטרופוליט רוסטוב דמיטרי, שהיה כבול לפראסיולוגיה המקובלת של הכנסייה אך סטה ממנו קלות כדי לתאר את המצב לאמיתו, כתב ב-1709 בתסכול כי ”הכנסייה האמיתית התמעטה מפאת רוב פילוגים. כמעט לכל עיירה דת משלה, ונשים ואיכרים בורים ועמי ארצות מתווכחים אודות עיקרי האמונה ומלמדים את העם.” הטיפוסים האנושיים שתיאר, ושסוכני הכנסייה שצדו אותם ראו כמשרתי ה"פילוג", לא היו מסוגלים לקרוא את החיבורים המתוחכמים של ניקיטה או אבאקום ולא הכירו את הטיעונים המפולפלים נגד השינויים בסידורי התפילה; הם פעלו איש איש בסביבתו, ועל אף הפיזור הגאוגרפי הרב, הגיבו כולם על משברים שאפיינו את חיי הדת ברוסיה בכללותם, שכל אחד מהם סיפק הקשר משותף לטווח נרחב של מעשי התנגדות לסמכות הכנסייה.

קווי שבר: ה"פילוג" בהקשריו

משבר המנזרים

מכל תחומי הדת במוסקובי של המאה ה-17, המנזרים והנזירים היו אחראים להיקף מקרי "פלגנות" גדול במיוחד. רשויות הכנסייה ראו במנזרים העצמאיים סמכויות מתחרות וקרקע נוחה לרעיונות כפרניים ורדיקליים. מנזרים גדולים, כפי שהוגדרו מוסדות שבבעלותם היו יותר ממאה משקי-בית של איכרים/צמיתים, היו לרוב נאמנים לקו הרשמי. החריגים לכך היו מנזרים בצפון רוסיה, הרחק מהישג ידה של ההיררכיה, ששמרו על עצמאותם. מנזר סולובצקי היה הדוגמה המובהקת אך לא היחידה.

מקרה בולט של "פילוג" במוסד גדול התרחש במנזר ההתגלות בקוֹזֶ'אוֹזֶרסקי שבחבל ארכנגלסק, 1,200 ק"מ מצפון למוסקבה. ניקון כיהן בראשו בין 1643 ל-1646. באותה עת נכנס למנזר בן-אצולה בשם בוריס לבוב תחת השם הדתי בּוֹגוֹלֶפּ. הנזיר החדש היה נאמן לפטריארך-לעתיד, אך משזה התקדם ועזב את המוסד, השתלט על המקום, ותוך זמן קצר החל למנות אבות-מנזר כרצונו, כשהוא מחליף שישה בין 1649 ל-1661. הוא נעזר בחבורה גדולה של צמיתים ומשרתים נמלטים שגילח לנזורה וקיבל למוסד בתור אחים, והם הטילו חתתם על היתר. בוגולפ לא היה מופת לאדיקות: הוא נמנע מהשתתפות באוכריסטיה או בתפילות במשך עשרים שנה תמימות, ולא התוודה בפני כומר במשך עשור. הוא החזיק נשק רב, בו השתמש בעת שערך מסעות שוד בסביבה יחד עם נאמניו, והואשם בניצול מיני של ילדים. בשנות ה-50 הוא לא הביע כל התנגדות לרכישת הסידורים המתוקנים או לתפילה כפי המנהג החדש במנזר. ב-1660, כשוועידת הכנסייה ערכה טיהור רחב-היקף של מקורבי ניקון, מונה על ידה אב-מנזר חדש, פאבל, שהיה נחוש להשליט סדר במקום. רק אז החל בוגולפ לגלות עניין בשאלת הרפורמה והכריז על שילוש ההללויה כ"כפירה רומית". במשך שש השנים הבאות זלזל במופגן בסמכותו של ממלא-מקום מטרופוליט נובגורוד. הוועידה הכללית של 1666 האשימה אותו ב"השתייכות לפילוג". לכשסולק בוגולפ מקוֹזֶ'אוֹזֶרסקי, תמה כל התנגדות במקום למנהג המתוקן.

מקרה אחר, שעורר דאגה רבה בחוגי הכנסייה, התרחש במנזר פראפונטוב, בו נכלא ניקון. בקיץ 1672 נתקבלה תלונה כי אב-המנזר אפאנסי "השתייך לפילוג" והורה לנזירים להתפלל כפי הנוסח הישן. החוקרים ששיגר משרד הפטריארך נחרדו לגלות כי הפטריארך-לשעבר, שהיה אמור להיות תחת משמר הדוק ומבודד, השתלט על המוסד והכתיב את ענייניו. הוא אף הטה לצדו את השומרים החמושים שהופקדו עליו. הנזירים אכן התפללו מסידורים ישנים, אך הדבר לא העיב כלל על הכבוד שרחשו למחוללה של הרפורמה, שהוקע בכתבי מתנגדים כאבאקום בתור עבד האנטיכריסטוס אם לא הלה בעצמו. ניקון לא מחה כלל בידם על סירובם לקבל את תיקוניו; הסמכות והכבוד שזכה להם היו חשובים בעיניו בהרבה. מכתב אחר של הרשויות בעניינו ציין כי יש להבטיח שיהיו ברשותו "אך ורק ספרים מתוקנים וראויים", מה שעשוי לרמז כי ניקון עבר בשלב כלשהו להשתמש בסידורים הישנים, כמו הקהילה. חוקרי הכנסייה חששו הרבה יותר מיומרתו של הפטריארך המודח ועושה הצרות מאשר מהשאלה הליטורגית. ב-1676 נעצר ניקון שוב והועבר למנזר קירילוב. ה"פילוג" בפראפונטוב נסתיים עם היעלמותה של האוטונומיה זוטא, והליטורגיה החדשה נאכפה. הייתה זו דוגמה מן המעלה הראשונה לדינמיקה שהופיעה רבות במהלך הקרע הכנסייתי – ההתנגדות לסידורים החדשים הייתה בבחינת סממן לשמירה על עצמאות מקומית מן ההיררכיה, ופחות עמדה בפני עצמה.

בניגוד למוסדות הגדולים, הצייתנים על-פי רוב, מנזרים קטנים, שבבעלותם היו פחות מעשרים-וחמישה משקי-בית של איכרים/צמיתים, היו כר פורה לאי-ציות שגרר בעקבותיו חקירות "פילוג." מוסדות מעין אלו צצו בצורה עצמאית בהמוניהם, כמענה לצרכיהם של פשוטי העם, בייחוד באזורי הספר, ללא כל שליטה מן המרכז הכנסייתי. מאחר שסכומי הכסף שנדרשו כדי להתקבל למנזרים מוכרים היו מעבר להישג ידו של האדם הממוצע, "צִיּוֹת" (פּוּסטינות) קמו באורח ספונטני, כדי לאפשר מפלט לבעלי שאיפות רוחניות ולמי שביקשו מוצא לגיטימי ממחויבויותיהם החילוניות – נשים שמיאנו להינשא, אלמנות, צמיתים עשוקים וכדומה. מוסדות ארעיים אלו היו כה מרובים וכה קטנים, עד שתועדו רק לעיתים נדירות במפקדי המס והאוכלוסין. בהתאמה, גם אכיפת הרפורמה הניקונית במנזרים הקטנים הייתה תהליך אטי ומקוטע: מנזרון אחד בסמוך לבירה מוסקבה קיבל סידורים חדשים רק ב-1704, פחות עקב התנגדות כלשהי, וכנראה עקב חוסר תשומת לב.

בעוד שאת המנזרים הגדולים ביקשה הכנסייה להטמיע לתוך המבנה שלה, אלו הקטנים היו אך מטרד שיש לחסל. הבליעה של מנזרים קטנים על ידי הגדולים מהם, ללא כל קשר לרפורמה הליטורגית, צברה תנופה בימי כהונתו של ניקון, שהקים שורה של מנזרי-ענק חדשים שהשתררו על סביבתם. הסימוכין ברשומות מעטים, אך ניתן ללמוד על היקף התופעה מכך שבימי פטר הגדול הייתה קטגוריה משפטית נפרדת של "חקירות הנוגעות למנזרים מעוטי אחים", ובאפרכיה של ניז'ני נובגורוד לבדה מנו הרשויות 32 מוסדות קטנים שאיבדו את עצמאותם במהלך המאה ה-17.

מיכלס הצביע על דוגמה אחת לאופן שבו השתלבה הדינמיקה של חיסול המנזרים הקטנים, על המתיחויות לאינספור שעוררה כשראשיהם וחבריהם התקוממו נגד הנגיסה בעצמאותם, עם המינוח הרשמי של "פילוג". ב-1658, בחבל סוזדל, נעצר אב-מנזר מקומי שהפך ללא רישיון כנסייה מקומית למנזר קטן, והואשם בעבירה כללית של "אמירת גידופים" נגד הארכיבישוף סטפן. המוסד החדש נסגר. ב-1668, האחים במנזר קטן באתר סמוך השמיעו דברי כפירה קשים ושללו את היות ישו המושיע. הם נעצרו ונחקרו, ובמסגרת הרוח ששרתה בכנסייה באותם ימים, הואשמו בהתנגדות לסידורים המתוקנים ובהשתייכות ל"פילוג."

אב-מנזר אחד שנרדף על ידי הרשויות היה איוב, אישיות צבעונית שנולד למשפחת אצולה קתולית באיחוד הפולני-ליטאי, המיר את דתו והצטרף אל הפטריארך פילארט בימי המלחמה. ב-1651 הקים מנזר קטן בסמוך לטבר. הוועידה הכללית של 1666 זימנה אותו לחקירה באשמת הסתה נגד הכנסייה והרפורמה, אך הוא נמלט אל הספר האוקראיני, שם הקים ב-1669 קהילת נזירים פלגנים (שתוארו כתמהונים וקנאים) סמוך לרילסק שבחבל קורסק. ב-1677 נצפה שוב בראשות קהילה דומה ביובל דרומי של נהר הדון, שם מת ב-1680. קהילת הנזירים המשיכה להתקיים, תוך גילוי נחישות מפתיעה מול הרשויות. כשחיילים שרפו את בנייניה וגירשו את האחים, הם המשיכו להתקדם דרומה, עד סמוך לים הכספי. זהו תיעוד נדיר בהיקפו לתופעה חשובה ביותר: מתוך הדגם הרווח של מנזר קטן מקומי שנשען על תמיכת תושבי הסביבה, נזיריו של איוב עברו להיסמך על אישיותו של מנהיג כריזמטי, ולבסוף הפכו לקהילה עצמאית שהתמידה מכח ארגון והשקפה. כך, מתוך המבנה הישן של הדת העממית במוסקובי במאות ה-16 וה-17, התפתחו דגמים יציבים שהיו עתידים למלא תפקיד חשוב בהמשך ימי ה"פילוג".

אנשי דת נוודים

יסוד אחר שמילא תפקיד מכריע בימי "הפילוג" היה אנשי דת שנפלטו ממסגרת הכנסייה הרשמית, או לא היו כפופים לה מלכתחילה. הם נעו ונדו בארץ, ולרשויות היה קשה ביותר לעקוב אחריהם. נוודים מעין אלו יכלו לספק שירותי דת חליפיים, ולקדם עקב כך מסרים דתיים חתרניים. הם מנו בעיקר כמרים שהודחו ממשרותיהם, נזירים שגורשו ממנזריהם, ונשים שהקדישו עצמן לחיי נזירות אך לא נקלטו במנזרים. החיכוך בינם לרשויות הכנסייה, שרדפו אותם והצרו את צעדיהם, עורר בקרבם נטייה מוגברת לסטות מן הדת הרשמית ולאמץ רעיונות לא-שגרתיים. רבים הואשמו בכישוף ובכפירה. כמה מן ההתנגשויות הבולטות ביותר בין הכנסייה והמדינה לכוחות מקומיים אירעו כשאנשי דת נודדים התחברו עם פטרון בעל-השפעה או סביבה שעתידה הייתה להתפרץ במרד, ושימשו כמעין אידאולוגים שסיפקו הצדקה ותמיכה רוחנית.

הבורות, הנרפות, העצלות והשחיתות של הכמורה הזוטרה הטרידו את ההיררכיה הכנסייתית מימים ימימה. כתבי הפולמוס שחוברו על ידי רפורמטורים כנסייתיים מלאים בתיאורים מזלזלים ועולבים – אך מדויקים למדי, מן התמונה העולה מן הרשומות ההיסטוריות – של הכומר הממוצע, שתואר כשתיין, בור וטיפש. חוזר שנשלח למטרופוליט נובגורוד קבע כי אל ל"אנאלפבית, שיכור, גנב, מהמר, שודד או רוצח" להתמנות למשרת כומר. משנות ה-40 של המאה ה-17, הרשויות הלכו והידקו את המשמעת והענישה. תחת ניקון נצטוו הכמרים להחזיק ברישיונות רשמיים. אנשי דת רבים נכלאו על רקע התקנות החדשות, ורבים אחרים נמלטו מפני שלא יכלו לעמוד בנטל המיסים החדשים. נוצר היצע גדול של כמרים סמוכים (ולו לפי המקובל בחברה המוסקובית) שלא הייתה להם משרה ומשכורת.

נוודים כאלו התפרנסו בדוחק, כשהם מחפשים קהילות מרוחקות או משקי-בית גדולים להיקלט בהם. הם ענו על צורכי מי שביקשו חיי דת נפרדים ועצמאיים, בני-אצולה כפשוטי עם, רצון שהיה כרוך לעיתים קרובות גם בניכור כלפי יתר החברה. כומר מובטל יכל להטביל ילדי משפחות שסירבו לבקר בכנסייה ולערוך טקסים אחרים. מעצם היותם בסכסוך מתמיד עם הרשויות, ומכך שתפקידם להשפיע רוחנית על ציבור, כמרים מובטלים היו נוחים להימשך לכל חתרנות ועימות עם הסדר הקיים וללבות אותם. נוכחות ניכרת ובולטת של אישים כאלו נרשמה במהומות הנחושת ב-25 ביולי 1662, כשהעם התפרע במוסקבה במחאה על פיחות המטבע, ובמרד הגדול שהנהיג סטנקה ראזין ב-1670 וב-1671 ושכוון נגד "הבויארים הבוגדים."

דוגמאות לכמרים מובטלים שהטרידו את הרשויות מצויות למכביר ברשומות. ב-1692 נחקר איכר בן וולוגדה בשם איוואן גריגורייב, שנעזר בכומר נודד בשם טרפיל. איוואן ומשפחתו היו תמהוניים ודחויים מיתר בני כפרם, ולא ביקרו בכנסייה. איוואן עמד בתוקף על כך ש"איננו פלגן." כשם שהצטרפו למרד ראזין ולהתקוממיות אחרות, כך כמרים מודחים נסחפו והפכו למפיצים פעילים של ההתנגדות לסמכות הכנסייה ולרפורמה הניקונית. ב-1666, כומר נודד בשם איוואן סבב בחבל סוזדל והטיף לאיכרים שהשטן ישלוט בהם אם יצטלבו בשלוש אצבעות במקום בשתיים. מודח אחר, איזידור, רכש בשנות ה-80 השפעה רבה בכפרים הקטנים באזור ניז'ני נובגורוד, הטיף נגד הכנסייה והפך לאחד ה"פלגנים" הידועים ביותר בחבל.

כמו הכמרים המובטלים, הנזירים הנודדים היו בעיה ותיקה שהטרידה את הכנסייה. מספרם גדל ככל שהתהדקה האסדרה הכנסייתית של חיי הנזירות, מחד, וככל שהמלחמות והמגפות של המאה ה-17 הניעו אנשים נואשים וממורמרים לעזוב את חייהם החילוניים ולבקש תגלחת נזיר או הינומת נזירה. קובץ החוקים של 1649 הטיל עונשים כבדים על מי שהתלבשו כנזירים בלי שנדרו את נדריהם בפני איש כנסייה מוסמך. ישנם דיווחים רבים על נזירים שקיבצו נדבות בתוקפנות, הפריעו לתפילות בכנסיות, השתכרו בבתי-מרזח והתחברו עם ארחי פרחי למיניהם. הם נמשכו מטבע מעמדם החברתי לכל מהומה שפרצה בארץ. בשנות ה-50 שוגר למנזרים דור חדש של אבות-מנזר חדורי תודעה רפורמטורית שהונחלה להם ברוח "קנאי החסידות", ושסילקו ממוסדותיהם טיפוסים פרועים ולא-ממושמעים. אב-המנזר אילריון מניז'ני נובגורוד טען שבסמוך למנזרו התגוררו כמה עשרות נזירים ונזירות לא-מורשים בבקתות ביער, שעסקו ב"ניאוף", פרצו לכנסיות כדי להפריע לתפילות, ועשו את צורכיהם על קירותיהן.

נזירים נוודים נמנו בין אויביה הקשים ביותר של הכנסייה הרשמית בימי "הפילוג." דעות הטרודוקסיות קיצוניות וחריגות נפוצו בקרבם, שונות מאוד מן הדת המוכתבת מגבוה שהייתה משותפת הן לממסד והן ליריביו נאמני המנהג הישן. הרשומות של חקירות כמה מהנזירים הללו מספקות ראיות נדירות לתערובת הסינקרטית הגסה של נצרות ואמונות עממיות, שרווחה בקרב תושבי מוסקובי. ב-1679, נזיר בשם מיקולין שהפיץ מספר מגילות שהכילו "דברי כפירה נתעבים על טבע האלוהים" הודה כי שאב את רעיונותיו מחוזה חזיונות כפרי. ב-1675 עצרו סוכני בישוף ויאטקה חבורה של נזירים משוטטים ביערות. מנהיגם, פורפירי, החזיק עצמות חרוכות, שרידי מטיפים שהועלו על המוקד. הוא טחן את העצמות לאבקה שמסך במשקה ובמזון של נאמניו ושל פשוטי עם, והאמין כי כך הוא שולט בהם, וכי האבקה הועילה גם בתור שיקוי אהבה, שסייע בידו לפתות נשים. ב-1668 לכדו הרשויות בקוסטרומה נזיר נודד בשם ברלעם, שנמלט ממנזר בצפון רוסיה שנה קודם לכן. ברלעם החזיק ברשותו עלונים הטרודוקסיים שכתב לאחר ששוחח ממושכות עם מאלפי דובים, שנחשבו בעיני הכנסייה והרשויות (יחד עם זמרים נודדים) ליסוד פגאני ואנטי-נוצרי מובהק. העלונים אבדו ותוכנם לא ידוע, אך הם זעזעו את החוקרים.

אחרים היו מורדים אלימים, בייחוד אלו שנמלטו אל חבלי הספר הנידחים, שם הייתה אלימות חלק משגרת החיים. הנזיר המשוטט דורופיי היה אחד המבוקשים ביותר על ידי הכנסייה בשנות ה-70 וה-80 (צווי מעצר נשלחו למנזרים בכל רחבי המדינה), והופיע בצמתים רבים בהיסטוריה של "הפילוג": הוא נס ממנזר אנדרונייב שבמוסקבה לאסטרחן, שם התחבר עם קוזאקים מורדים, נעצר ונכלא בניז'ני נובגורוד, נמלט שוב, ביקר במנזר סולובצקי, ולבסוף השתתף עם ניקיטה דוברינין במרד הסטרלצים במוסקבה ב-1682 ונתפס שם.

נזירות משוטטות פעלו ממניעים אחרים. חיי נזירות בלתי-רשמיים היו האמצעי הכמעט יחיד שעמד לרשות נשים עניות וחסרות תמיכה, לעיתים קרובות אלמנות ובייחוד אלמנות הרות (שהיו חשודות בעיני החברה והכנסייה בניאוף ויכלו להישפט או להישלח לגלות), לזכות להגנה מסוימת. המגפה הקשה של 1654 ומלחמות התקופה הגדילו מאוד את מספרן של נשים כאלו, בעת שהגישה למנזרים הלכה והצטמצמה. האומללות והעליבות שאפיינו את חייהן מתועדות למכביר: ב-1657, נעצרה בוולוגדה אישה שסירבה לחיות עם בעלה ואיימה להתאבד אם לא תתקבל כנזירה. בין הנשים שנתפסו מחוץ לקוסטרומה ב-1665 בחבורה שהונהגה על ידי מטיפים נודדים, שלוש נעקרו ממקומן לאחר שהמנזר הקטן שלהן נסגר; אחת בשם גלסיה נדדה בדרכים במשך כמה שנים, וכומר משוטט עשאה לנזירה. היא התדפקה על דלתות מנזרים רבים אך אלו סירבו לקבלה. בת איכרים אחת החליטה להתלבש כנזירה לאחר שהשתגעה ונמלטה מכפרה.

במקרים רבים, נשים כאלו שילבו בהתנהגותן דתיות עמוקה עם ייאוש קודר מן העולם ושנאה אליו, ואימצו השקפות אפוקליפטיות. כמה מהמטיפות העממיות הקיצוניות ביותר בעת ה"פילוג" הגיעו משורותיהן. המון זה של נשים מרירות, עניות ואנאלפביתיות היה שונה מאוד מהנזירות המשכילות והמסורות לדת הרשמית שסבבו בחוגי מתנגדי הרפורמה מסוגו של אבאקום. בינואר 1666, כשחיילים לכדו כמה נזירים ונזירות משוטטים ביער, הנשים הצהירו כי עזבו את העולם ונעשו נזירות לאחר המגפה. בעוד שהנזירים הצהירו כי לא ביקרו כנסייה במחאה על התיקונים הליטורגיים, שלוש הנשים לא הזכירו סיבה זו כלל כשנשאלו מדוע פרשו מן הדת הרשמית. ב-1680, שלוש נזירות אלמנות הקימו לעצמן תאים ללא רישיון באחוזתו של בויאר, שם חיו עם ילדיהן בעוני מרוד וקיבצו נדבות. כשנעצרו, הודו שסירבו להשתתף בתפילות מאז החלת התיקונים. נזירים וכמרים ניסו לדבר אל לבן, אך הן לא חזרו בהן אף בעת שילדיהן נלקחו, ולבסוף הועלו על המוקד.

מחפשים רוחניים

מוסקובים מן השורה הפגינו אך מעט אי-ציות או מחאה נגד סמכות הכנסייה. בניגוד לשדרות הכמורה והנזורה, הדיוטות מופיעים לעיתים נדירות יחסית לחלקם באוכלוסייה ברשומות חקירות ה"פילוג" של הרשויות. המאבק נגד הממסד הדתי לא הוליד כל תנועה עממית רחבה. מן התיעוד הקיים, עולה שהבחירה לפרוש אקטיבית (להבדיל מעצלות ואדישות) מחיי הדת הרשמית הייתה מעשה של אינדיבידואלים, רובם ככולם מבודדים מסביבתם, אם לא תמהונים. אנשים כאלו לא ביקשו למרוד ולהתנגש עם הרשויות, אלא נסוגו לתוך עולמות רוחניים פנימיים. אלו היו תופעות מבודדות: במרץ 1666, לדוגמה, נעצרו 70 איכרים במחוז וולוגדה על ידי שוטרי החרש של הצאר. הם נהגו בפרטיות בתיהם באורח חיים אדוק וסגפני, כמו-נזירי. אף שדרו בסמיכות, מעטים מהם הכירו זה את זה והם לא קיימו קשרים ביניהם. חלקם היו כה תמהונים עד שאפילו הרשויות הפרנואידיות והזריזות-להעניש לא ראו בהם סיכון: כשעגלון בשם פיוטר שאדרה, מחבל טיומן, חווה מתוך שיתוק שינה חזיון, בו נגלתה אליו אם האלוהים והורתה לו להזהיר את העם כי ייחר אף אלוהים בהם אם לא ישובו למנהג הישן, החוקרים צחקו למשמע סיפורו ושחררוהו.

במקרים אחרים, האמונות האישיות שפורשים כאלו סיגלו לעצמם היו מפותחות ומודעות יותר, ודמו במידת-מה לרעיונות הפרוטסטנטיים במערב. ברובע הגרמני במוסקבה, אחד המקומות המעטים שההייתה בהם נוכחות זרה רציפה טרם ימי פטר הגדול, פעלו מזמן לזמן אנשי דת; ב-1689 הועלה על המוקד במוסקבה קווירינוס קוהלמן , מיסטיקן ספיריטואליסטי גרמני שטען לקשר בלתי-אמצעי עם האל. עלונים ומנשרים גסים מגרמניה ומהונגריה שהכילו רעיונות פרוטסטנטיים עברו מיד ליד בין סוחרים שהיו בקשר עם זרים. כל אלו תרמו כנראה להפצת אופני חשיבה דתיים לא-שגרתיים בקרב סוחרים ובעלי-מלאכה, שהיו פתוחים יחסית לעולם החיצון.

ב-1666 הואשם הסוחר פאודול איבנוב מקוסטרומה בפלגנות. הוא נחקר בידי הארכימנדריט סרגיי ממנזר ספסקי, אחד החוקרים האימתניים ביותר של הממסד הדתי. פאודול הצהיר כי חדל מלנכוח בכנסייה לאחר המגפה של 1654, וכי הטקסים המקודשים חסרי תוקף, ורוח הקודש שכנה בתוכו פנימה. הארכימנדריט הרשיע אותו בסירוב להתפלל מן הסידורים החדשים, האשמה שהייתה נכונה טכנית, כשהוא לא מבדיל בין רעיונותיו הכמו-פרוטסטנטיים של הסוחר להשקפה של מתנגדי הרפורמה האורתודוקסיים. אותם מתנגדים הבחינו היטב בפער שבינם לבין חושבים עצמאיים מסוג זה: כשהנפח קוזמה קוסוי מיילץ החל להפיץ את משנתו בקרב הציבור, הוא נחקר בידי נזירים עוינים לשלטון שהטיפו נגד הסידורים הניקוניים. קוסוי אמר להם כי בבעלותו היו כתבי הקודש המקוריים והאמיתיים שנכתבו ביד אלוהים, אותם לא קיבל במסורת מאף סמכות כנסייתית, וזלזל בחשיבה התאולוגית ובמסורת האורתודוקסית אותן תיאר כהבלים מעשה ידי אדם. הנזירים שרפו את כתביו, והפיצו איגרת אזהרה פומבית נגדו, בה נכתב ש"הסתמך על הגיונו המעוות וחשב על הכל בעצמו, ללא כל הסתמכות על אבות הכנסייה." קוזמה קרא ב-1687 לקוזאקים של הדון לעלות על מוסקבה ולהשיב לכס המלכות את הצאר מיכאיל שקם לתחייה. הוא נתפס ועונה קשות.

בעוד שעשרות של מטיפים-מטעם-עצמם תועדו בידי הרשויות בערים ובמושבות הסחר של רוסיה, טיפוסים מסוג זה צברו השפעה ממשית רק בנובגורוד ופסקוב. לשתי ערי הצפון הייתה היסטוריה ארוכה של עצמאות, התנגדות לדת הרשמית ורעיונות הטרודוקסיים, ומגע ישיר עם ארצות חוץ פרוטסטנטיות, בעיקר שוודיה. הסוחרים העשירים איוואן דמנטייב מנובגורוד ואיוואן מרקורייב מפסקוב פעלו בשנות ה-70 וה-80 כמנהיגים דתיים עצמאיים רבי-השפעה. הם הטבילו ילדים, קיבלו וידויים, ערכו תפילות, והטיפו לקהל גדול. הם טיפחו אף תלמידים שהפיצו הלאה את מסריהם. דמנטייב היה משוכנע בכך שנבחר בידי האל להורות כי הנצרות הרוסית נשחתה בעקבות תיקון הסידורים, אך על אף המסר הבסיסי הזהה, היה רחוק מאוד ממתנגדי הרפורמה שייסדו את האמונה הישנה. מעלליהם של שני הסוחרים עוררו דאגה רבה בקרב השלטון, בשל החשש כי פעילותם תאפשר סיפוח של חבל הספר הצפוני בידי שוודיה.

ה"פילוג" הרחב יותר: 1667–1695

התאבדויות המוניות

"מתאבדים בשריפה", גריגורי מאסויידוב, שמן על בד, 1882.

בדצמבר 1665, הרשויות התחקו אחר עקבותיה של נזירה בשם אֶבְפּרָקסִיָה, כנראה אם-מנזר קטן שפורק. היא הפכה למטיפה נודדת, וסבבה ביערות שמצפון לניז'ני נובגורוד כשהיא מודיעה בשער כי העולם המושחת והאכזר קרב לקצו ומעודדת התאבדות בהרעבה עצמית. בקרב שומעיה, אנשים שהיססו להתאבד נכלאו על ידי רעיהם בכוכים עד שגוועו. חיילים לכדו את תלמידיה ובילה ולאוניד וכמאה תומכים, כולם אנאלפביתים. הם הצהירו בפני הפקידים שחקרו אותם על כך שדחו את הכנסייה והאמינו שסוף העולם יתרחש בכל רגע. הם ציינו את "הקרע שניבע עקב הספרים" כדבר שזעזע אותם. ובילה הודה בפני חוקריו כי קבר אנשים בכוכים כדי שיגוועו, אך הכחיש כי הרעבה כזאת הייתה חלק ממשנת האב קפיטון הנערץ. ב-27 בדצמבר 1665, כשהחיילים כיתרו מספר בקתות עץ על חוף אגם קְשְׁצַ'רָה (רו') שהתחבאו בהן אחרים מאותה הקבוצה, סירבו הללו להיכנע, הציתו את המבנים הדליקים, והתאבדו בשריפה.

במרץ 1666 דיווח מושל וולוגדה בלקוניות על תקרית דומה: אחד-עשר איש הציתו עצמם למוות בבקתות. המתאבדים הונעו מרדיפת תלמידי קפיטון ביד השלטונות. בינואר 1672, בעיצומן של הרדיפות שבמהלכן הוצאו להורג אברהמי ומורוזובה, התבצרו 67 איכרים במבנה בכפר וַרמאלֶיי (רו') שבחבל ניז'ני נובגורוד. הם סירבו מזה זמן להשתתף בתפילות בכנסייה וכל ניסיונות הכמרים לשכנעם עלו בתוהו. לראשונה, האיכרים מסרו לסטרלצים שהקיפו אותם מכתב שהסביר את הסיבות למעשיהם: הדת נשתנתה, ובכנסייה נשמע קול האנטיכריסטוס. אז שרפו את המבנה עליהם.

שאלת מקורותיהם של מעשי ההתאבדות הקבוצתיים הללו, שהחלו להתרחש בכל מוסקובי, הטרידה את ההיסטוריונים. התשובה הברורה והמיידית ביותר הייתה קפיטון ותלמידיו. קפיטון עצמו, שהחל לשמש כאב-מנזר קטן בשנות ה-20 של המאה ה-17, פעל בתחילה מתוך המסורת האורתודוקסית הוותיקה של התענות וסיגוף הרבה מעבר לנדרש מהנוצרי הממוצע. ב-1639 הגיע כבר להתנגשות עם הרשויות עקב פרישותו הקיצונית, ירד למחתרת ומת בנסיבות טבעיות בערך ב-1660. בהשראתו, גבר הדגש על התענות בקרב בחוגי הרדיקלים הדתיים בשולי החברה. לפי כתבי פולמוס שאמינותם לא ברורה, הרעיון של המתה קבוצתית ברעב פותח בידי אחד מתלמידי קפיטון בשם וסילי השעיר, שהתרברב בכך ש"העלה כך אלף קדושים השמימה." שיטתם של וסילי ותלמידיו הייתה להטיף לכפריים גדולות ונצורות על מלכות השמים ומעלת מות הקדושים והסיגופים, להכניסם למערות או למבנים, ולאטום את הפתחים. גוויעה ברעב הייתה מייסרת ואיטית, ונשאה סיכון שהקרבן יתחרט ויינצל. שיטות אחרות ומהירות יותר להתאבדות (ולעיתים מזומנות, לרצח של מי שביקשו או נלחצו להתאבד) היו בקבירה בחיים תוך כדי חנק, בהטבעה או בשיסוף בחרב. אך השיטה היעילה מכולן התבררה כשריפה.

מקור כללי יותר היה הציפייה האפוקליפטית שהציפה את מוסקובי לאחר הדפסת "ספר האמונה האחת והאמיתית", "ספר קירילוס הירושלמי" ואחרים שסיפקו תיאור מפורט של זוועות שלטון האנטיכריסטוס וזכו לפופולריות אדירה. אפרים הסורי כתב בספרו, שנפוץ ברוסיה, על כך שלעת ההיא "ינוסו רבים אל הגבעות, חלק ימותו ברעב, ואחרים כדונג ימסו מצמא" והצדיקים "ימלטו אל השממה, יכסו עצמם באפר ועפר, ויתפללו יום וליל עד ירחמם האלוהים." פסוקים כמו אלו פורשו על ידי הקוראים להתאבדות כהנחיה לגוויעה ברעב ובצמא ולקבירה בחיים.

תודעת קץ הימים לא נקלטה באוכלוסייה סתם כך. הרושם המתמשך של תקופת הצרות, שהמיטה הרס ומוות שזעזעו את יסודות החברה, הצטרפו לקשיים ולמדווים האחרים של החיים במוסקובי המשתנה במהירות של ימי בית רומנוב המוקדמים. המלחמות התכופות, התהדקות אחיזתה של הבירוקרטיה בחיי נתיניה ומיסוי הולך וכבד, עוררו חרדה, יאוש וזעם. המגפה הגדולה של 1654 צילקה את נפשם של בני דור ה"פילוג": ייתכן שחצי מאוכלוסיית המחוזות במרכז מוסקובי נספו בדבר. היקפי תמותה כאלו הותירו רבים ללא נשים, בעלים, הורים וילדים, ונטעו תחושת יאוש קדורנית מן העולם הזה והתרכזות במוות ובעולם הבא. דמויות חריגות שפרשו מן החיים השגרתיים לקיצוניות דתית אינדיבידואלית, מחוץ למסגרת הכנסייה, פנו לכך לעיתים קרובות בעקבות הטראומה שספגו במגפה. איכרה בשם אבדוטיה שהתאלמנה מבעלה החלה לשמוע קולות, וסבבה ברחובות טובולסק כשהיא מטיפה לשומעיה שימותו בזוועות נוראיות אם לא ישובו בתשובה. בהטפה לפרישה מן העולם בציפייה לקצו השתלבה תכופות, במינונים משתנים, ההתנגדות העממית לסמכות הכנסייה בכלל ולרפורמה הניקונית בפרט.

תופעה אחת, העשויה לשפוך אור על מניעיהם הפסיכולוגיים של השמים קץ לחייהם, היא קומץ התאבדויות קבוצתיות שנערכו בחבל קקיסלמי, בפינלנד שתחת שלטון שוודיה. הן התרחשו סמוך לגבול שמצדו הרוסי, באזור סביב ימת אונגה וימת לדוגה, נערכו כשליש מההתאבדויות ההמוניות שתועדו בעת ה"פילוג". כל המשתתפים היו איכרים פינים לותרנים. מקומי בשם פֶּקָה ליאַפֶּרִי, שנמלט מכפרו בעת מרד איכרים נגד השלטון, מצא מקלט במנזר ברוסיה, שם למד בצורה גסה אודות קץ העולם המתקרב. מששב, עמד בראש קבוצה שפרשה לביצות הסמוכות וקיימה שם חיי דת חליפיים. בעת שהחיילים השוודים סגרו עליהם, הוא ומאמיניו הציתו עצמם. לפינים הלותרנים שמתו עם פקה לא היה כל מושג אודות רפורמות ניקון או הנצרות האורתודוקסית, ולהלכה לא היה להם כל רקע תרבותי שאפשר לקלוט את המסרים האפוקליפטיים שהביא מרוסיה. אך למעשה, רב המשותף בין האיכרים משני צדי הגבול. הם היו אנאלפביתים ושטופים באמונות פגאניות מתחת למעטה רשמי של נצרות, וסבלו טראומות קשות בשנים עברו: מלחמה, מעשי טבח, גיוס כפוי, מיסוי כבד והתערבות גסה ואלימה של השלטון בחבלי ספר שהיו חופשיים למדי קודם לכן.

ב-1675 החלו להתרחש התאבדויות המוניות בשריפה, במספרים גדולים, באגן הוולגה. ב-6 בינואר 1679 הציתו עצמם יושבי המנזר הלא-רשמי שהנהיג הזקן דניאל בילוטורובסק, הסמוכה לטיומן שבמערב סיביר. לפי הרשומות, 1,700 איש נספו בשריפה. בפברואר 1683 הציתו עצמם 70 איש בנפת קרגופול, לא הרחק מימת אונגה. הייתה זו הראשונה בסדרה של התאבדויות המוניות, הקשות ביותר בהיסטוריה של "הפילוג" ובתולדות רוסיה בכלל. ב-4 מרץ 1688, בעת לחימה בין מורדים ופלגנים מקומיים לסטרלצים, הוצת מנזר פלאוסטרוב על יושביו ו-2,700 איש נשרפו. בספטמבר 1689 שבו הסטרלצים כדי לדכא התפרצות נוספת, וכשהבקיעו פנימה ב-23 בנובמבר נשרף המנזר המאוכלס בצפיפות שוב; מספר המתים מנה לפי מקורות שונים בין 500 ל-1,500 נפש. באוגוסט 1693 נשרפו 800 איש בפודוז' הסמוכה. התאבדויות קטנות יותר של עשרות ובודדים אירעו בכל האזור באותן שנים.

אירועים דומים, שנעו בין התאבדויות של בודדים לבין כאלו שנספו בהם מאות, התרחשו ברחבי הארץ; הגדולים התרחשו כמעט תמיד במערב סיביר ובצפון רוסיה. בקצה אחד, ניצבו מקרים של המתה עצמית בדעה צלולה ומתוך אדיקות דתית עמוקה: אחד מהכותבים בני הזמן תיאר איש עשיר "ירא אלוהים" בשם איזק מסטאראיה רוסה, שהרעיב עצמו במשך חודש תמים יחד עם עוד שלושה מבני משפחתו עד שגוועו. בקצה השני, לא היה מדובר בהתאבדות אלא ברצח: משתתפים רבים נכפו להיכנס למבנים שניצתו, והקהילה המתאבדת כולה הייתה מלכתחילה איכרים פשוטים שעברו מניפולציה בידי מטיפים ציניים. רוב הניצולים מהשריפות בקרגופול שנתפסו בידי הרשויות היו נשים וילדים, ומתוכם היה שיעור גבוה במיוחד של ילדות קטנות ונערות ללא שארים, אוכלוסייה פגיעה במיוחד. אישה בשם סטפנידה שהצליחה לקפוץ עם אחד מילדיה מחלון מבנה בוער בקמנקה שליד טיומן, סיפרה כי בעלה לקח אותה ואת ילדיהם בכח על גבי מזחלת. במקרים אחרים, באופן ההולם דווקא את השערותיהם של חוקרי התאבדויות מודרניים, נראה שהמתאבדים היו איכרים מבוססים, בני השכבות האמידות.

סביב ההתאבדויות צמחו טקסים מאולתרים, שהשתנו ממקום למקום. לעיתים הטבילו מחדש במים חיים את המתכנסים בבקתות, ולעיתים הם צמו ושקעו בתפילה אקסטטית. הקבוע היחיד היה המנהיג הרוחני שסחף אחריו את המתאבדים, כומר מודח או נזיר נודד (כמעט תמיד גבר), שנוכחותו הייתה חיונית. הוא שכנע את האיכרים בנחיצות מותם, והסעיר אותם טרם המעשה כך שלא היה סיפק בידם להתחרט. הרשויות ומי שהתפלמסו נגד המעשים תיארו את המטיפים הללו כשרלטנים ניהיליסטים שמשכו אחריהם שוטים תמימים, והתחמקו מלמות בעצמם, כשההתאבדויות משמשות אותם כאמצעי להיפטר ממאמיניהם כשסיימו לנצל אותם, ולעבור לקרבנות הבאים. הכומר אפרוסין תיאר מטיפים שדחפו נערות שפיתו קודם אל השריפות. בין 1689 ל-1693, בפודוז' שבקרליה, הרשומות מעידות כי התושבים מיקיטה איבנוב וטיט פופוב הטיפו לבני משפחתם ושכניהם את הרעיונות הדתיים של תומכי ההתאבדות, ואז שכנעו אותם למסור לידי השניים את כל רכושם בטרם יצאו אלה ליערות לשרוף עצמם. ב-1684, באותו המקום, איכרים שניצלו מבקתות בוערות על ידי חיילים, חזרו בהם מיד לאחר שנתפסו והצהירו אמונים לכנסייה ולרשויות; רק הנזיר אנדרוניק, שהנהיג אותם, נותר עיקש וקנאי באמונתו כי מוטב למות. הצגת המטיפים כמניפולטורים אכזריים הייתה נוחה לרשויות, שיכלו להניח כי אם רק יעצרו את סוכני ה"פילוג" הללו, כפי שראו אותם, התופעה תיעצר. אף שבכמה מקרים בולטים המנהיגים אכן נמלטו מן הזירות והותירו את הקהל למות, ואף חזרו בהם כליל ממסריהם כשנתפסו בידי הסטרלצים, ברוב המוחלט של המקרים הם אבדו עם היתר.

מנהיגי ההתנגדות לרפורמה דנו אודות ההצדקות בעד והטיעונים נגד התאבדות כאמצעי להינצל מעולם שנשלט על ידי הרשע, ושבו השלטון היה עשוי לכפות על המאמין להסתפח לדת הניקונית השקרית ובכך לסכן את גאולתו. בשלושה חיבורים המיוחסים לאבאקום (שייתכן שהם זיופים שהופצו בשמו), "האיגרת לאח", "האיגרת לסימאון" ו"דברים אודות אברהם", נטען בעד התאבדות בעת רדיפות, כשהכותב נתלה בדוגמאות של עקדת יצחק, חנה ושבעת בניה וקדושים מעונים מראשית הנצרות שבחרו במוות, ומשבח את אלו "שבחרו להישרף בטרם ישפטו על ידי הכופרים, ומסרו עצמם למות קדושים, תהילת נצח להם". האב אפרוסין, מתנגד רפורמה בעצמו, בחיבורו הגדול "כתב התנצחות אודות ההתאבדויות שנתחדשו זה מקרוב" מ-1691, כתב כי האפולוגטים סילפו חלק מסיפורי הקדושים, שלא נסתיימו בהתאבדות; שאבות הכנסייה גינו במפורש התאבדויות של קדושים מסוימים, גם אם העריכו אותם; ושמעלתם של קדושי קדם הייתה כה רמה עד שלא ניתן היה להשוותם לבני-אדם רגילים בזמנו. יחד עם תלמידו גלקטיון העיוור, ניהל אפרוסין פולמוסים בכתב ובעל-פה עם מצדדי ההתאבדות. בשלהי העשור ענה לאפרוסין פיוטר פרוקופייב, מראשי קהילת הנזירים הפלגנים בוויג, ברשימה ארוכה של קדושים שבחרו למות על אמונתם.

מידת השפעתם של טיעונים מלומדים כאלו לא ברורה. השכבות העממיות מתוכן יצאו המתאבדים היו מנותקות מתרבות הכתב הגבוהה של מחבריהם. המטיפים הנוודים ששכנעו אותם לא פנו אליהם באמצעות טקסטים, אלא השתמשו באיורים (חלקם נתלשו מספרים), שהציגו בצורה חזותית את נוראות יום הדין ושבו את דמיונם של האיכרים. האמונות שהניעו את המנהיגים והמונהגים כאחד ינקו אולי מרבדים תת-נוצריים של הדת: ארכאולוגים מצאו שתאי ההתבודדות של הנזירים הנוודים באזור ויאזניקי, שכמה מטיפים הגיחו מקרבם, נמצאו בסמיכות לתלי קבורה פרה-היסטוריים; נערים שניצלו משריפה עצמית תיארו באוזני חוקריהם כיצד המבוגרים שמתו האמינו בכוחה הקמאי של האש ובכך ש"יהפכו לעשן", אך לא הזכירו כלל מוטיבים נוצריים בסיסיים כמו מלכות השמים.

בהתחשב בטיבן המקוטע של הרשומות, אין כל אומדנים אמינים לגבי היקף המוות בכ-100 ההתאבדויות הקבוצתיות שאירעו ברוסיה בשליש האחרון של המאה ה-17. רשימה אחת של מקרי שריפה עצמית שהכין ההיסטוריון סרגיי קניאזקוב ב-1909, נוקבת במספר של 20,000 קרבנות בסך הכל. אף שמספר זה מצוטט רבות בספרות, הוא כנראה מוגזם. מספר אמין יותר, המתבסס בעיקר על ספרי הזכרת נשמות המונים נספים ב-45 התאבדויות המוניות, הוא 8,416 מתים.

"אנשים חזקים" והמרד בדון

אחד מן החתכים שניתן למיין אליו את החקירות בענייני "הפילוג" שערכו הרשויות בשלהי המאה ה-17, הוא מקרים שעירבו תקיפים מקומיים – "אנשים חזקים" (ברוסית: סִילְנִיִי לְיוּדִי) – שהתעמתו עם ניסיונות השלטון המרכזי וההיררכיה הכנסייתית להשיג את גבולם. טיפוס מובהק של "אנשים חזקים" היה קציני קוזאקים. כמפקדיהן של מסגרות לוחמים בלתי-סדירות ופרועות בחבלי הספר, הם קיבלו את חסות הצאר אך קיימו עמו יחסי גומלין מעמדה של חופש יחסי, שהייתה נדירה וכמעט בלתי נתפשת במוסקובי פנימה. באוקראינה של הגדה השמאלית, שסופחה מפולין רק ב-1654, מנהיגי הקוזאקים התעלמו מן הכנסייה הרשמית כשם שהתעלמו מיתר זרועות השלטון. הם עודדו צמיתים נמלטים (חלקם פושעים מסוכנים) להתיישב באדמותיהם, בניגוד לחוק; אדונים שהגיעו לחפש את רכושם הוכו ונרצחו. פֶּטְרוֹ רוֹסְלָבֶץ (רו'), שר-החיל של סטארודוב, פרש חסותו על נמלטים מפנים הארץ שהתיישבו באזור, ומנע מהכנסייה לכפות עליהם את הסידורים המתוקנים.

העימות הגדול ביותר התרחש בקרב הקוזאקים של חבל נהר הדון, שם סמכות הכנסייה הייתה תאורטית בלבד. הקוזאקים מינו את כמריהם בעצמם, וקיבלו לכך אישור בדיעבד. בכל החבל לא היו אלא שתי כנסיות ורוב האוכלוסייה נדרשה לבתי-תפילה מאולתרים, אם בכלל. זכות המקלט שהוענקה מסורתית בחבל משכה אליו את מי שנמלטו מן הסדר החברתי הנוקשה של פנים הארץ, שבתוכם נמצאו גם טיפוסים פרועים ומתנגדים לכנסייה. הקוזאקים היו מצויים במתח מתמיד עם הצאר, ומרד ראזין הגדול פרץ באזור והובל על ידם.

הסוגיה הדתית הופיעה לראשונה ב-1683. ישיש עיוור הגיע לצ'רקאסק ובידו איגרת ממוסקבה שנכתבה כביכול בשם הצאר איוואן, שקראה לקוזאקים לעלות על הבירה ולהשמיד את הבויארים הבוגדניים. האטמן (המנהיג העליון) פרול מינאייב (רו') בלם את אנשיו בקושי מלמרוד. כשהרשויות תבעו להסגיר לידיהן את הזקן, הזהיר אותן מינאייב כי הסגרת נמלטים מנוגדת למנהג המקומי ותביא למרד. המשבר נפתר רק כשסטרלץ נמלט נטל על עצמו את האשמה, ומינאייב שכנע את האספה להסגירו. ב-1686 התריע מושל וורונז' כי מתנגדי רפורמה ופורשים אחרים הפכו את הדון למפלט בטוח, והקימו מנזרים קטנים לאורך נהר המדבדיצה. הרשויות הורו לקוזאקים להחריב את ה"ציות" הללו, והללו התעלמו מהציווי. בשלהי אותה שנה יצא מינאייב למוסקבה לביקור, והוחלף זמנית על ידי האטמן סמואילו לברנטייב. הלה היה עוין יותר מקודמו כלפי השלטון המרכזי.

באותה עת נכנס לשירות לברנטייב אחד סמואיל לריונוב, כומר מודח. סיבת ההדחה לא ידועה, אך כנראה שהשתמש תמיד בסידורים החדשים טרם פיטוריו. בתפקידו החדש, הפך את עורו ונעשה למטיף קנאי נגד הרפורמה, כשהוא מנצל את קרבתו ללברנטייב ונתלה בסוגיה כדי להפוך לסמכות הדתית הבכירה בחבל. הוא הורה לעצור ולענות כמרים רשמיים, הוקיע שליח מן המטרופוליט של בלגורוד כסוכן האנטיכריסטוס, וציווה להחרים את כל הסידורים החדשים מהכנסיות ובתי-התפילה, ולצייר מחדש איקונות שהציגו הצטלבות בשלוש אצבעות. לריונוב אסר להתפלל עבור הצאר והפטריארך, ולבסוף קרא להקים אפארכיה פורשת בראשותו של הבישוף פאבל מקולומנה האגדי. עם כל התנגדותו לנוסח החדש, הכומר המודח היה רחוק מאוד מהשקפת עולמם של מתנגדי הרפורמה מן הגרעין הקשה, מסוגם של אבות פוסטוזרסק; הוא ניצל את הסוגיה הדתית כדי לקדם את עניין פטרונו בהרחקת כל נוכחות שלטונית, ואת עצמו. אנשי לברנטייב, מצדם, ייחסו חשיבות לשאלת המנהג הישן כחלק ממאבקם בהתערבות המדינה, ולא מתוך אמונה דתית מגובשת. קוזאקים שנתפסו מאוחר יותר, ושהחוקרים הכנסייתיים ניסו לחלץ מהם וידויים שיתאימו למינוח המקובל, העידו על רדידות אדיקותם והבנתם בפולמוס הדתי: הם טענו כי אולצו להשתמש בסידורים הישנים על ידי מנהיגיהם, שכן לא ידעו כלל קרוא וכתוב, והכחישו מעורבות ב"פילוג" מסוג כלשהו.

בקיץ 1687 שב מינאייב לדון ואירעה התנגשות בינו לאטמן האחר. לברנטייב לא היסס לנסות עוד דת חליפית כאמצעי לגבש סביבה את סיעתו, ואפשר לנפח קוזמה קוסוי לשטוח את דבריו באספה. מינאייב הצליח להטות את דעת הנקהלים נגד קוסוי, להביא להסגרתו למוסקבה, שם עונה והוצא להורג, ולנצל כל זאת כדי להתמנות מחדש לאטמן. הוא שכנע את הקוזאקים להישבע אמונים לצאר ונראה שניצח. אלא שתביעת השלטונות להסגיר לידיהן את לברנטייב ומקורביו, נתנה ביד אלו אמתלה לגייס שוב תמיכה, כשהם נתלים בטאבו נגד מסירת קוזאקים ובחשש מכך שאם יופר, הצאר ידרוס את חירויותיהם. שאלת ההסגרה נדונה בחמש אספות כלליות, אחת לאחר השנייה, מבלי שהושגה הכרעה. מינאייב התפטר וכתב למוסקבה כי המצב בדון על סף רתיחה. רק אז הושגה מעין פשרה: הוא שב ומונה לאטמן, ולברנטייב לא הוסגר.

מינאייב לא התכוון להשלים עם התיקו. הוא דאג שכמה מתומכיו הבולטים של אויבו ייעצרו במוסקבה ויעונו. בראשית אפריל ארגן מינאייב שתי אסיפות כלליות לדיון נוסף בשאלת ההסגרה, אותן ביים בקפידה; כשקוזאק אחד ניסה לקרוא קריאות בעד לברנטייב, מינאייב ואנשיו הכו אותו למוות, והאטמן קרא: "אם עוד מישהו מתנגד להסגיר את סמושקו (לברנטייב) ופלגנים אחרים, עלינו להכות אף אותו." הוחלט להסגיר את האטמן המתחרה. ב-10 במאי 1688 הוצאו לברנטייב, לריונוב ואחרים משותפיהם להורג במוסקבה. בקרב תושבי צפון הדון, שם הייתה התמיכה בלברנטייב חזקה, פרץ מרד גלוי בשלהי אפריל. חלק מנאמניו נמלטו לצפון הקווקז, ו-1,700 קוזאקים התבצרו באי בנהר המדבדיצה. רק לאחר החורף, התקדם חיל של 1,000 קוזאקים נאמנים למינאייב ו-2,000 חיילים סדירים אל המקום. החומות הובקעו ב-1 באפריל 1689; ה"פלגנים" סירבו להיכנע ורק קומץ שרד, ורבים התאבדו בקפיצה אל הנהר או אל תוך האש שכילתה את המבנים.

הנמלטים לצפון הקווקז גייסו במהרה תמיכה הטטרים והצ'רקסים המוסלמים, והתיישבו באדמות הקומיקים מטארקי, שמנהיגם השמחאל פרש עליהם חסותו. כשהמורדים החלו להטריד מבצרים באזור הטרק, ואיימו לנתק את המאחז הרוסי בקווקז, הרשויות מאסו בחוסר-המעש. בספטמבר 1692 שוגרו ארבע פלוגות סטרלצים, כח זעיר יחסית למה שנתפש כנחוץ. הסטרלצים טמנו לחבורת הפשיטה הקוזאקית מארב סמוך לנהר הסונז'ה , וחיסלו אותה. המחנה העיקרי של העריקים נע באותה עת ממקום חנייתם בחצי האי אגרחן אל אגן נהר הקובאן בח'אנות קרים, שם קיוו להיות בטוחים. כוחות צ'צ'נים גדולים, שכנראה נענו לפנייה ממוסקבה, ארבו להם וטבחו בהם. רק קומץ קוזאקים מנאמני לברנטייב והמנהג הישן שרד והגיע אל הקובאן.

פורעי חוק וקנאות דתית

בימי ה"פילוג" פעלו בכמה מקומות ליסטים מזוינים ואלימים, שהיו בעת ובעונה אחת מורדים נגד הרשויות, שזכו לתמיכה מסביבתם, ורדיקלים דתיים שהחזיקו בהשקפות (גסות ולא מפותחות) שנגדו את הדת הרשמית. השילוב בין מחאה אלימה נגד הסדר החברתי ופרישה דתית התגלע כמעט רק במערב סיביר ובצפון רוסיה – שם נמצאו מספרים גדולים של איכרים עצמאיים ואמידים, שהאוטונומיה שהיו רגילים אליה הלכה ונדרסה בידי הרשויות, כנסייתיות וחילוניות כאחת. בעוד שהכפרי המוסקובי הממוצע היה נתון מזה דורות לדיכוי נוקשה, וכשפרש מן הכנסייה עשה זאת בצורה פסיבית, איכרים אלו היו נכונים להילחם. נדרש עוד תנאי אחד להפיכתה של התנגדות מקומית כזאת להתקוממות גם נגד מרות הכנסייה, והוא הימצאותם של כמרים או נזירים מודחים שהצטרפו והפכו למנהיגים רוחניים.

במחצית השנייה של שנות ה-80, ביקשו נציגי מטרופוליט טובולסק שבסיביר להפקיע חלק גדול מן היבול של האיכר האמיד יוסיף רשטניקוב, שהתגורר בכפר קָמֶנקַה הסמוך לטיומן. רֶשֶׁטניקוֹב הנואש ובני משפחתו איימו על נציגי הכנסייה כי יעדיפו לשרוף את שדותיהם מלהתרושש, ואף יציתו את העיר. הם ביצרו את חוותם והקימו כנופיה חמושה בת חמישים איש שפשטה בקביעות על הסביבה. במהרה הצטרפו אליהם שני נזירים נרדפים, והם הפכו למתנגדים לסידורים החדשים ולכנסייה, אותה גידפו במילים שהחוקרים סירבו להעלות על הכתב. ב-27 במרץ 1687, יום ראשון של הפסחא, הם טמנו אבק שריפה בתוך כנסיית קמנקה, שהייתה עמוסה בשל החג, והציתו אותה על המתכנסים. מאות נשרפו, נחנקו או נרמסו למוות, במה שנדמה בתחילה לרשויות כהתאבדות המונית אך היה רצח מכוון לכל דבר.

בחבל קרליה הצפוני, באזור שסביב ימת אונגה וימת לדוגה, התחולל בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 הפרק העקוב מדם ביותר בתולדות ה"פילוג". אזור הספר, ששוודיה ומוסקובי לחמו עליו מספר פעמים, לא הוטמע לתוך המערכת המנהלית הרוסית. המרקם החברתי היה שונה לחלוטין מברוסיה הפנימית, וחסר אצילים או צמיתים. האוכלוסייה הדלילה – ב-1646 נפקדו כ-11,000 נפש – נשלטה בפועל על ידי מנהיגי איכרים, ואת הסמכות הדתית סיפקו מנזרים מבודדים ועצמאיים. חדירת הקרמלין לקרליה התבטאה בטיפוח חלק מהמנזרים הגדולים יותר, והפיכתם למוטבים ישירים של הכתר ולסוכני השפעה מקומיים. מנזר לידת ישו באי פלאוסטרוב, קיבל בשלהי המאה ה-16 מן הצארים מענקים כספיים גדולים, וזיכיונות בלעדיים על המדגה, כריתת העצים והסחר בסביבותיו. מוסדות קטנים פורקו בשרירותיות ויושביהם גורשו. אדמות מקומיות וזיכיונות הוענקו גם למנזרים מרוחקים, בעלי ניסיון בניהול אחוזות וגביית מיסים מצמיתיהם, כמו מנזר הצגת מרים בטיחבין, כ-500 ק"מ דרומה משם. המיסים הוכבדו, נכפה גיוס לצבא, והגירה המונית מפנים רוסיה שילשה את האוכלוסייה ל-37,000 עד 1677.

בין הנפגעים מצעדים אלו היו משפחות תקיפות ורבות-השפעה, שגייסו את האיכרים לצדן. בני וטוֹרוֹגוֹ, שחלשו כליל על האיכרים באולונץ וסביבותיה, הנהיגו התנגדות אלימה לנזירים מטיחבין. ב-1672 נעצרו ראשי המשפחה וב-1674 הם הוגלו לסיביר, אך בכל פעם הם שיחדו את הרשויות והצליחו לצאת לחופשי. ב-1677 נפסקו תשלומי המס למנזר, וב-1678 נמלטו הנזירים תחת איומים ברצח. הכנסייה הרשמית השיבה לידיה מידה של שליטה רק ב-1682, כשכל משפחת וטורוגו הוגלתה שנית לסיביר. אמליאן וטורוגו וכמה מקרוביו הצליחו להימלט ושבו לקרליה בחשאי. הוא הקים מתחם מבוצר ביערות שמעבר לימת אונגה, קיבץ סביבו אנשים חמושים רבים, ונעשה למורד האימתני ביותר בחבל.

את היסוד הדתי סיפקו לאמליאן ולאנשיו אנשי דת נוודים שנקבצו אל דגלם. נזירים עצמאיים רבים התגוררו בקרליה, הרחוקה מהישג יד השלטונות, והיו כר פורה של הטרודוקסיה והתנגדות לכנסייה הרשמית, ובכלל זה לרפורמה הניקונית. חלקם, כולל נמלטים ממנזר סולובצקי הסמוך, חיו חיי בדידות והרהורים שקטים; אחרים היו פושעים אלימים לכל דבר. האוכלוסייה הקרלית הזדהתה עם מסריהם הדתיים, שהיו כרוכים בדחיית ההתערבות החיצונית ממוסקבה בחייהם. הכנופיות של אמליאן עינו ורצחו כמרי קהילה, ושרפו סידורים מתוקנים ואיקונות מן הסוג החדש. המטיפים שלהם אף הטבילו לנצרות לאפים פגנים ופינים תושבי האזור, שלא ידעו כלל רוסית אך נעשו מאמינים קנאים.

בינואר 1687 תקף אמליאן וטורוגו את מנזר פלאוסטרוב בראשות 1,200 אנשים חמושים וכבשו. הנזירים עונו, רכושם נשדד אך הם הותרו בחיים וגורשו מהמקום. איש הדת ששימש למורדים מנהיג רוחני היה איגנטי, דיאקון מובטל. ניתן לשחזר מעט אודותיו מן ההתקפות עליו בדיווחים כנסייתיים: הוא הואשם בשימוש בכישוף ובכך שצבר פופולריות ואהדה בכך שהטיף להפקרות מינית; לא ידוע אם הביע התנגדות לסידורים המתוקנים. התנהגותם של הפושטים לאחר מכן מעידה יותר על נקמנות והשחתה לשמן מאשר על פעולה מתוך אידאולוגיה דתית. הם ניקבו גומחות ליד המזבחות בכנסיית המנזר והשתמשו בהם כמחראות, ושכבו עם נשים בתוך הבניין. הם בזזו את אוצר המנזר והסירו את הזהב והכסף היקרים מן האיקונות, אך לא השחיתו אותן עצמן. במרץ 1687 נשלח כח סטרלצים מנובגורוד כדי לדכא את המורדים, כיתר את האי והחל להרעישו בארטילריה. ב-4 במרץ, איגנטי ונזיר נווד בשם גרמן כינסו את ההמון בחדר האוכל והחלו להטיף לכך שעליהם להתאבד כדי להיגאל. חלק מהקהל נכנס להיסטריה דתית, אך רבים אחרים סירבו למות. המבנה ננעל מבחוץ על ידי שומרים והוצת. איגנטי, שביקש להימלט, נתפס והושלך פנימה אל תוך האש. אמליאן וטורוגו וכמה מנאמניו נמלטו בכסות ההמולה ועמם כל חפצי הערך והכסף ששדדו.

הנזירים שבו למקום וניסו לשקמו, אך בספטמבר 1688 חזר אמליאן ועמו תומכים חדשים. הפעם הפושטים לא חמלו על הנזירים, כבלו אותם והשליכום חיים אלי כנסייה בוערת. הקרבות עם החיילים שהגיעו נמשכו שבועות ארוכים. המורדים טמנו פחים ויתדות במים בסמוך לחוף האי בטרם קפא האגם; כשהחיילים חצו ברגל את הקרח הדקיק עדיין, הוא נבקע תחתם ורבים נהרגו או סבלו מומים קשים. לבסוף נשלחו מנובגורוד 7,000 חיילים כדי להכניע את וטורוגו. ב-23 בנובמבר הם הבקיעו את חומות המנזר וטבחו ביושביו. אירעה שוב התאבדות המונית מעורבת ללא היכר עם רצח; אנשים רבים ננעלו בתוך שתי כנסיות והועלו באש. אמליאן נהרג בלחימה, אך מספר ניכר מתומכיו הצליח להימלט אל היערות, ובכללם דודו, דודניו וכמה אנשי דת, ביניהם גרמן, שלא נותר למות עם הנשרפים בכנסיות. בשני המצורים על המנזר נהרגו בסך הכל בין כ-2,000 ליותר מ-4,000 נפש, רובם הגדול בהצתות – המניין המסורתי של קרבנות ההצתה הראשונה הוא בין 1,200 ל-2,700 נפש, ובהצתה השנייה המספרים נעים בין 500 ל-1,500. מעשי הטבח ההדדיים בפלאוסטרוב היו סדרת האירועים האלימה ביותר בכל תולדות הפילוג.

נפילת המתחם ומות אמליאן לא הקיצו את הקץ על הליסטות באזור. כמעט מיד לאחר כיבוש המנזר השני והימלטות השורדים אל היערות, החל אזור ימת אונגה לרחוש כנופיות קטנות שפעלו במסתרין, שדדו ורצחו. חברי הכנופיות הללו הסתייעו בתערובת של אהדה למאבקם נגד השלטון המרכזי והטלת אימה על המהססים להצטרף. המוטיבציות הדתיות של כנופיות כאלו לא היו אחידות. כשפרצו לביתו של כומר מקומי וכמעט שרצחו אותו, השודדים גנבו סידורים מתוקנים, בעוד שמתנגדי רפורמה קנאים נטו להשמיד ספרים כאלו.

מקרה בולט אחד הלם יותר את האידאולוגיה האנטי-ניקונית: ב-21 ביולי 1693, המון חמוש בהנהגת כמה נזירים פרץ אל העיירה פודוז' והשתלט עליה. האזור שפע בפעילות נסתרת-בקושי של "פלגנים", שמרכזה היה במנזר לא-רשמי קטן. הם נהנו מאהדה רבה בקרב הכפריים וקיימו את דתם הלא-חוקית כמעט בגלוי, כשנציגי השלטון מעלימים עין. לאחר שבזזו את הבתים ועינו את הכמרים הרשמיים בכנסייה הקטנה, הם פתחו במערכה מסודרת להשבת הדת הישנה על תלה בפרהסיה. הם השליכו מן הכנסייה את כל הפריטים הקשורים לרפורמה. האיקונות והצלבים הישנים נשטפו בקפידה, והובאו אל האגם הסמוך כדי לקדש באמצעותם את המים. כל הפושטים טבלו באגם כדי להיטהר מהמגע המטמא של הכלים הניקוניים, ואז הביאו את בני העיירה כדי להיטבל (בשנית) לנצרות, לפי הנוסח הישן. הם התפללו בכנסייה המטוהרת וערכו את כל הטקסים הדתיים מסידורים ישנים. אז החלו לפשוט על הכפרים הסמוכים. הפקידים המקומיים אף ניסו לחפות על עצמם ולמנוע התערבות מגבוה. הם שיגרו עתירה אל המושל באולונץ, בה הוכחש כל קשר ל"פלגנות" בצורה כה יסודית עד שחשדו התעורר והוא שילח כח סטרלצים לפודוז'. ה"פלגנים" נמלטו לכפר הקטן סטרוקינסק, והתבצרו בכמה מבנים. ב-12 באוגוסט, לאחר חילופי יריות, הסתערו עליהם הסטרלצים, והם העלו את הבקתות באש. 800 איש נשרפו באחרונה מבין ההתאבדויות הגדולות בחבל.

החל מאמצע שנות ה-90, הלכה ושככה האלימות הקשה שאפיינה את קרליה, ככל שאחיזת הרשויות התהדקה בה. הכנופיות התמעטו, וגילויי האלימות שלהם שעירבו בתחילה אלפים ומאות, נעשו לפעולות של יחידים. סביב 1700 לא היה עוד איום רציני על שלוחי הקרמלין בחבל הצפוני.

מ"פילוג" להשגרה: בין הכנסייה לאמונה הישנה

"בימי הפילוג", ציור מאת סרגיי איבנוב, 1909.

במהלך השליש האחרון של המאה ה-17, ניצבה הכנסייה הממלכתית מול אותה תחושת אזלת יד בסיסית שאפיינה את ניסיונות הרפורמה של הפטריארך פילארט בשנות ה-20 וה-30 ו"קנאי החסידות" תחת הצאר אלכסיי בשנות ה-40: מאמציה לאכוף את משמעתה, ובכלל זה את התיקונים הליטורגיים שהנהיג ניקון המודח, נבלמו על ידי אי-ציות ורגשות אנטי-כנסייתים שרווחו בקרב חלקים גדולים מן העם, ובשל כך ששטחים רחבי-ידיים היו למעשה מחוץ לשליטתה כליל.

הצפון הרוסי לחופי הים הלבן ואזורי הספר של הקוזאקים בחבל הדון, שהייתה להם היסטוריה ארוכה של התנגשות עם המדינה והממסד הדתי, ואפילו סיביר ואוקראינה של הגדה השמאלית שסופחו זה מקרוב, לא היו אלא חלק מן הבעיה. אפילו בתוך מוסקובי הפנימית, אגן הוולגה סביב ניז'ני נובגורוד וחלקים ממחוז סוזדל, כמו גם ערים עצמאיות מסוגן של וליקי אוסטיוג וקלוגה, חסרו נוכחות כנסייתית של ממש.

הבעיה הראשונה שניצבה בדרך לפתרון הייתה הגדלת מספר הבישופויות, כדי לכסות טוב יותר את השטח העצום של רוסיה. הקריאות לכך חזרו על עצמן מאז הקמת הפטריארכיה ב-1589, אך הוכשלו שוב ושוב בידי הבישופים והפטריארך, שסירבו לוותר על נחלות מניבות מס. ועידת 1667 לא הצליחה להביא אלא לכינונה של אפרכיה חדשה אחת, בבלגורוד (שהייתה ממילא בטריטוריה החדשה של אוקראינה) ולהקמתה-מחדש של בישופות קולומנה הוותיקה, שסופחה על ידי ניקון לאפרכיה האישית של הפטריארך. ב-1672 ניצל אלכסיי את מותו של הפטריארך יהואסף והקים בישופות בניז'ני נובגורוד, כדי להשיג שליטה משופרת בחבל שורץ הפורשים. הצאר פיודור הצביע בעת ועידת הכנסייה של 1681-2 על גודלן העצום של היחידות המנהליות כאתגר העיקרי שניצב בפני הדברת ה"פילוג". יועציו של פיודור הציעו תוכנית שאפתנית לחלק-מחדש את 17 הנחלות הכנסייתיות הקיימות ל-72 אפרכיות, ולאחר מכן הורידו את המספר המוצע ל-34. אפילו לוחם קנאי ב"פילוג" כיהויקים לא היה מוכן לוותר על אדמותיו לשם כך, והצאר מת בטרם היה יכול ללחוץ עליו. לבסוף, הוועידה הסכימה בעקרון ל-15 בישופויות נוספות, שרק ארבע מתוכן קמו בפועל: אפרכיות וורונז' וטמבוב בדרום כדי לפקח על אזורי הערבה, ובצפון המרדני, פוצלו מתוך הנחלה העצומה של מטרופוליט נובגורוד אפרכיות וליקי אוסטיוג וחולמוגורי.

המאמץ העיקרי של ההיררכיה הכנסייתית במאבקה ב"פילוג", ובעצם בהידוק שליטתה בחיי הדת הרוסיים, היה בפיקוח על הכמורה הזוטרה. הפטריארך והבישופים כיוונו במיוחד לחנך את הכמרים הפשוטים להתפלל לפי הנוסח החדש, אך גם להוות דוגמה מוסרית ולהימנע מלהשתכר. אגב כך נאכפו הדרישות לסמיכה ולרישיונות מסודרים.

קלסתרונם ומאפייניהם של כמרים מועסקים היו שונים לגמרי מאלו של מהכמרים המודחים שנדונו למעלה. מרדנות עיקשת מצדם הייתה נדירה, ונפוצה רק באזורים כמו סולובצקי, שהיו ממילא נתונים במרד; אחרי דיכויו, גם התנגדות הכמרים נעלמה. אך מנגד, רווחו מאוד אי-ציות ופריקת עול של קרתנים גסים, שלא היו מורגלים בהתערבות בענייניהם מגבוה. הבורות, הניתוק והשנאה לממונים עליו של הכומר הממוצע באזורי הכפר של מוסקובי, הודגמו יפה בפני מפקחי הבישוף מוולוגדה ב-1665: כומר בשם גריגורי איים על השליחים ברובהו, ובני קהילתו הכום; כומר בשם איוואן וכמה מאנשיו ירו עליהם מיד לכשהופיעו. השליחים נמלטו על נפשם ולא היה סיפק בידם לתעד את המתרחש בשתי הקהילות. הארכיבים של בישופות וולוגדה מלאים בדיווחים כאלו, אך ריקים כמעט מעקבות פולמוסים עקרוניים על הסידורים החדשים.

השלטונות, מצדן, הכבידו את עולן, אם כי הדבר לא הבטיח הצלחה. בדצמבר 1682, מושל טורז'וק יצא בעצמו בראש חיל גדול אל הכפר פדוייבו, שבו הכומר המקומי והפופולרי פיוטר סירב לקבל את הסידורים החדשים. פיוטר וכמה מעוזריו נעלמו. המושל הציב בכנסייה כומר חדש מטעמו, שהתפלל לפי הנוסח המתוקן. הסטרלצים הכריחו את הכפריים לנכוח בתפילה; הם השתתפו בה בפסיביות עד לאוכריסטיה, ואז סירבו ליטול את לחם הקודש. הסטרלצים תחבו בכח את הרקיקים לפיותיהם, אך כמעט כולם ירקו אותם ונמלטו. כמה התאבדו בשריפה לאחר מכן. הסדר הדתי החדש החזיק מעמד כל עוד המושל והסטרלצים נותרו בכפר. לכשהסתלקו, פיוטר שב והכומר החדש גורש.

גילוי הסרבנות שהיה אולי העיקש ומאריך הימים ביותר התגלע בקלוגה. במועד כלשהו התיישבה בעיר הסחר אלנה חרושצ'ובה, מי שהייתה פעם שרת-הטקס במנזר ווזנסנסקי ומקורבת לניקון, והסתכסכה עם אם-המנזר שלה, אותה האשימה אלנה בסירוב לקבל את הנוסח המתוקן. אם-המנזר התלוננה שהיא חסרת אונים מול שרת-הטקס הכריזמטית, שסחפה את רוב הנזירות, והצאר התערב והגלה אותה לקלוגה, שם השתלטה בפועל על המנזר שבו נאסרה. רק לאחר עימותים אלה החלה אלנה להביע התנגדות לרפורמה. היא ערקה אל הקהילה המוסקבאית המחתרתית של פאודוסיה מורוזובה ואברהמי, ורכשה סמכות רוחנית שהתחרתה בזו של אבאקום הגולה, שנידה אותה. בשלב כלשהו התיישבה חרושצ'ובה שוב בקלוגה. היא השתלטה על חיי הדת בעיר, שהייתה נתונה רק להלכה לסמכותו של המטרופוליט מקרוטיצה, וניהלה אותם עד למותה בשנות ה-90. נאמניה של אלנה, שתפקדה למעשה כבישוף לכל דבר, הטילו אימה על כל מי שניסה לשתף פעולה עם הרשויות. לאחר מותה ירש את מעמדה אב-מנזר מקומי, הארכימנדריט קאריון. למרבה מבוכתן של הכנסייה והמדינה, הכמרים בקלוגה הוסיפו להתפלל לפי המנהג הישן עד שנות ה-20 של המאה ה-18.

ההיררכים הפגינו לעיתים דבקות דוגמטית ונוקשות בשיח הרשמי אודות "פילוג", ולעיתים גמישות והתחשבות בכך שהכמרים האנאלפביתיים-למחצה (או לחלוטין) ובני קהילותיהם נזקקו לזמן להסתגל. אפנאסי, ארכיבישוף חולמוגורי הראשון, אף שהיה אחד המרוסנים שבראשי הכנסייה, מצא בתחילת כהונתו 430 בתי-תפילה באפרכיה שלו שנבנו ללא רישיון, ומטבע הדברים לא היו בהם סידורים מתוקנים. הוא מיהר לסווג את כולם כ"פלגניים." לעומתו, כשמטרופוליט נובגורוד קורנילי ומטרופוליט ריאזן פאבל שמו לבם לכך שהכמרים בשטחיהם מתפללים מתוך הסידורים הישנים, אך גם מבטלים תפילות לרוב ומרבים להשתכר, הם ייחסו זאת לבורות ועצלות, וסברו שהבעיה תיעלם כשחינוכם ישתפר. הרפורמה הניקונית הייתה כרוכה בנוסף במאמץ לוגיסטי אדיר, של הדפסת אלפי עותקים מן הסידורים המתוקנים, הפצתם בכל רחבי הממלכה, ואיסוף הסידורים הישנים – שגם מהם לא היו בהכרח די מלכתחילה. אף בתוככי הרשויות לא כולם הבינו לגמרי את המדיניות מגבוה. קצין שהשתתף בלחימה במורדים בקרליה, החרים סידורים מן הנוסח הישן וחילקם לבתי-תפילה באזור, שחסרו ספרים בכלל. כשבכירים כנסייתיים משכילים גילו זאת והתלוננו, הקצין הנבוך נאלץ להיתלות בתירוץ מקורי, וטען שתלש מן הסידורים את כל הקטעים הבעייתיים בטרם מסרם.

הפער בין כפייה בחוזק יד לבין התנהלות מחושבת הוביל במקום אחד לעיכוב הגדול בתולדות הרפורמה. סביב 1675, בגאליץ' שבחבל קוסטרומה, המושל פרפילי רחמנינוב שלח את שוטריו להכות ולאסור כל כומר שלא מצא חן בעיניו, ובכלל זה אפילו כאלו שרק ענדו מלבושי כמורה מן האופנה שטרם ניקון. אב-המנזר סילבסטר, הסמכות הרוחנית בגאליץ', קרא לאורך רוח ולגמישות ומחה במושל על כך שהסיג את גבולו. היה זה במידה רבה סכסוך אישי בין שניהם. בעקבות כן התעמת פרפילי גם עם בעל-בריתו של סילבסטר, הכומר אבדוקים, שהיה מקושר היטב. אבדוקים מנע את המשך הפצת הסידורים החדשים בכל שטח השיפוט, וכל הכמרים צייתו לו והתעלמו מהמושל האלים. כשרחמנינוב ניסה להאשימו ב"פלגנות", אבדוקים טען נגדו שכפר ברוח הקודש. שני בויארים נשלחו מיד מן החצר כדי לרדת לעומק העניין. הכמרים שחקרו לא העלו בפניהם כל התנגדות עקרונית לסידורים החדשים, אלא רק ציינו את עצם הסכסוך בין אבדוקים וסילבסטר לפרפילי. כך, במשך זמן מה, הרפורמה נבלמה במחוז שלם, דבר שלא היה כמוהו בשום מקום אחר.

הפצת הסידורים המתוקנים והנחלת השימוש בהם התקדמו צבת בצבת עם שיפור הפיקוח על הכמורה החילונית. תהליך השינוי התקדם מלבה של רוסיה הישנה אל מחוזות הספר, בעיקר בכיוון צפון: בעוד שבוולוגדה הוא התרחש כנראה בשנות ה-70 וה-80, בעת שהכמרים הבינו שהחזקתם משרתם הייתה תלויה ברצון הארכיבישוף והארכיבים התמלאו במאות עתירות אליו בבקשה להארכת כהונה, בבישופות ווליקי אוסטיוג הוא אירע רק החל מאמצע שנות ה-80, ובחולמוגורי הצפונית והנידחת מכולן הוא נמשך עד העשור השני של המאה ה-18. הארכיבישוף אפנאסי הפגין סבלנות רבה ורצון להימנע מחיכוך. הוא התיר לכפריים להמשיך לבחור את כמריהם, אך זימן את אלה לבחינות, ואם לא עמדו בהן, הוא לא הדיחם מכהונתם אלא שלחם ללימודים; הוא גייס את הכמרים לצדו כשקבע תקנה לפיה רק בניהם יירשו אותם. הארכיבישוף גייס קודם כל בירוקרטים מוכשרים ונאמנים, ואז יצא למערכה להשליט את הדת הרשמית ומוסר נוצרי בחבל הנידח, שתוצאותיה הקדימו בהרבה כל מקבילה ביתר רוסיה, ושניתן להשוות למהפך שחוללה הקונטרה-רפורמציה במערב אירופה. נוכחות המטיפים מתנגדי הרפורמה צומצמה מאוד.

על אף שראשי הכנסייה היו משוכנעים שהם ניצבים מול "פילוג" מאיים ועצום ממדים, החלת הרפורמה הניקונית בקרב הכמורה הזוטרה הרוסית, ולפיכך בקרב רוב מכריע של העם, הייתה בסיכומו של דבר תהליך חלק להפליא. מעת שאנשי הדת הבינו כי מטה לחמם תלוי בממונים עליהם, הם התיישרו עם דרישותיהם הליטורגיות. הארכיבים של בישופות וליקי אוסטיוג בין 1684 ל-1722 ריקים לחלוטין מכל עימות עם כמרים זוטרים בשאלת הסידורים, וכך גם הרשומות מן השנים הרלוונטיות של ריאזן. בוולוגדה אין מתועד אלא מקרה אחד שבו כומר הואשם בסירוב לסידורים, מ-1690, ובנובגורוד היה מקרה אחד שבו סכסוך על משכורת בין כומר לקהילתו הוביל אותו לטעון שכמה מהם היו "פלגנים". לעומת זאת, הרשומות גדושות להתפקע בסכסוכים בין כמרים לבני קהילותיהם על משכורות וסמכויות. הכומר הרוסי בן התקופה ששירת בקהילה, היה בור וקשה לשליטה, אך לא גילה אלא במקרים נדירים מאוד סרבנות עקרונית למנהג החדש. ה"פילוג" שהכנסייה יצאה להכחיד, אף שלא היה תופעה בלתי-משמעותית, לא הקיף המונים וממדיו האמיתיים היו כנראה מצומצמים יחסית. התיאורים של מרד עצום חסרו בסיס במציאות, ולא היו קיימים אלא במוחם של הבישופים.

בנוסף לחינוך ולפיקוח על הכמורה, הכנסייה התמידה במאמציה לחסל את המוקד הגדול של התנהגות "פלגנית", הנזירים והנזירות המשוטטים. ועידת 1681-2 המשיכה את מגמתה של ועידת 1667 וציוותה על כל הבישופים להקים מנזרים חדשים, ומנזרי נשים בפרט, כדי לספוג את עודפי הנזירים הלא-מורשים ולשלוט בהם. חיי נזירות מחוץ למנזרים רשמיים נאסרו באיום של עונש מוות, ומי שביקש להתבודד ביער נדרש לאישור בכתב מארכיבישוף. בכל אפרכיה נועדו לקום מנזרי-כליאה, "מוקפים חומות גבוהות ושומרים", לטיפול בסוררים שמביניהם. הנזירים המסוכנים במוסקבה נועדו להיכלא תחת משמר בלאוורת השילוש-סרגייב, ובאי מורום שבימת אונגה, מנזר הגברים של הדורמיציון שיושביו גורשו, הפך למנזר-כליאה לנזירות נודדות. בחולמוגורי, אפנאסי הקים מנזר נשים גדול שמימן ברוחב יד. על אף האכיפה הנמרצת של הכנסייה, מספר עצום של נזירים נודדים המשיכו לשוטט במרחבי רוסיה; בשנות ה-20 של המאה ה-18, העריך הבישוף המקומי כי בסביבות ניז'ני נובגורוד לבדה ישנם אלפים.

אף שהממסד הדתי לא השיג את מידת השליטה שנתאווה לה, הלחץ על סרבנים מקומיים הלך וגבר, והכיסים שגילו עמידות בפניו במרוצת ה"פילוג" חוסלו במידה כזו או אחרת בהדרגה. הפורשים שביקשו להמרות את פי הכנסייה נאלצו לנדוד הרחק יותר ויותר אל חבלי הספר של רוסיה. בעוד שסוכני הפטריארך היו מחויבים למינוח שטבע סימאון מפולוצק אודות "פילוג" חובק-כל שהונהג על ידי כמה מלומדים חתרניים, חברי הגרעין הקשה של מתנגדי הרפורמה הבחינו היטב בגיוון העצום של קולות שלא קיבלו את סמכות הכנסייה. האב אפרוסין, בספרו מ-1691, הקפיד לבדל את תנועתו שלו, אותה כינה "בני האמונה הישנה ישרי האמונה (האורתודוקסים)" משפע כתות אחרות שזיהה: "הנאבקים באיקונות", "אנשי כריסטוס הכוזבים", "הסריסים", "חסרי הכמרים", "המתפללים לרוח הקודש" ועוד. אין כל דרך לדעת עד כמה כתות אלו מתכתבות עם תנועות בעלות שמות דומים שהופיעו שנים רבות לאחר מכן, ואם בכלל מדובר בקבוצות מובחנות או שאפרוסין הגדירן כראות עיניו.

הקהילות הארעיות, הסחופות והדוויות שהתהוו בקצות הארץ מתערובת של תושבים מקומיים שעיינו את השלטון, צמיתים נמלטים, פושעים, מורדים ואנשי דת נוודים, לא היו מופת לאידיאלים נוצריים. הם חסרו את האדיקות וההשכלה של החוגים האליטיסטיים שהפיקו וקראו את הספרות נגד הרפורמה הניקונית. "דבקותם" בדת הישנה לא הייתה הרבה יותר מאשר נאמנות לסמלים כמו הצטלבות בשתי אצבעות; ה"פלגנים" באוקראינה של הגדה השמאלית הוסיפו לערבב ללא היכר בין המנהג החדש והמנהג הישן אף בראשית המאה ה-18. כשהובא לכפר כזה סידור "ישן" שהודפס בראשית המאה ה-17, שהיה נחשב בעיני חוגי האנטי-רפורמה לשריד קדוש, התושבים הבורים דחו אותו בבוז.

אך בהדרגה, ריכוזים כאלו משכו אליהם את המיעוט המשכיל והאידיאליסטי הקטן. נזירים וכמרים שנשאו עמם תשמישי קדושה וסידורים "ישנים" החלו להגיע לסטארודוב. בראשית שנות ה-90, כנראה לפני 1695, החלו להתקבץ נזירים בווֶטקה שעל גדת נהר הסוז', ממש מעבר לגבול הפולני הסמוך. בקֶרזֵ'נֶץ שביערות ניז'ני נובגורוד, מנזרי הבדד המקומיים משכו אליהם מתנגדי רפורמה ברציפות מאז שנות ה-60, אף על פי שחיילים נשלחו מדי פעם לשרוף אותם ולגרש את יושביהם. החל מ-1691 לערך, צעיר קרלי שנעשה לנזיר, אנדריי דניסוב, עודד את המתבודדים לחופי הים הצפוני להתקבץ יחד לחגוג את החגים, וב-1694 הוקם בוויג מנזר שיתופי שכמה ממייסדיו היו ותיקי המרד בסולובצקי. הקאנון הספרותי שהופק בין 1658 ל-1682, ונשמר והועתק אך בקושי, נקרא והופץ במוקדים החדשים הללו.

בהדרגה ובאיטיות רבה, קהילות הנזירים בוויג, בקרז'נץ ובווטקה החלו להשפיע על סביבתן. טופחו פולחני קדושים שפשוטי העם יכלו להזדהות עמם, כמו של הבויארית מורוזובה ואבאקום, וחוברו שירים קצרים שהפיצו בצורה קליטה רעיונות אדיקות דתית, פרישות מן העולם, מסירות למנהג הישן ועוינות כלפי השלטונות והכנסייה ה"ניקונית". חשוב מכל, הנזירים הקימו בתי-ספר לילדים ולמבוגרים, שהורו סלאבונית כנסייתית, את התפילות וכתבי הקודש, ואף את כתבי המתפלמסים נגד התיקונים הליטורגיים ואת המאספים האפוקליפטיים האוקראיניים שהפכו לחלק מהקאנון של מתנגדי הרפורמה. כמו המאספים הללו, הדגמים החינוכיים שלאורם הוקמו בתי-הספר הובאו ישירות מהמערב הטמא, ממוסדות החינוך שייסד המטרופוליט פטרו מוהילה על פי דוגמת הישועים.

שניים-שלושה דורות לאחר ש"קנאי החסידות" המוסרניים הוכו וגורשו על ידי הכפריים הפגאניים-למחצה אותם ניסו לחנך לערכים נוצריים, הופיע טיפוס אנושי חדש בחבלי הספר המרוחקים – פשוט-עם אדוק, שידע קרוא-וכתוב או לפחות היה מסוגל לדקלם את התפילות כפי "המנהג הישן", ונמנע משתייה או מהתנהגות פרועה. "המאמין בישנות" האמור, שהופיע על סף התקופה המודרנית עקב הטלת משמעת חמורה מצדן של אליטות, שהשתמשו בדגמי חינוך קתוליים ובספרות אוקראינית, הפך לימים בעיני סופרים רומנטיים כדוסטויבסקי וסולז'ניצין לסמל האותנטי לנשמתה העתיקה של "רוסיה הקדושה". גם העבר שונה: הליסטים הרצחניים והנזירים המשוטטים הפרועים, שסחפו אחריהם את החברים הראשונים בקהילות, נמחו מזכר, או שכל אלימות שהייתה כרוכה במעשיהם הושכחה בקפידה. הגיוגרפיות חדשות ייחסו את הופעת הקהילות ה"פלגניות" לקדושים נערצים כמו פאבל מקולומנה, שנעלם עשור לפני ראשית ה"פילוג"; או שהפכו דמויות בעייתיות כמו הכומר איגנטי, שהחזיק באמונות הטרודוקסיות וניסה להימלט מזירת השריפה העצמית בפלאוסטרוב, לצדיקים חסודים שדגלו בפסיביות מוחלטת מול רודפיהם, והתאבדו באש מתוך אמונה זכה. הגיוגרפיה שנכתבה דור לאחר מעשה תיארה את המתבצרים הפרועים בפלאוסטרוב כקהילה אדוקה שנמלטה אל המנזר כדי לשמר את "החסידות הישנה", לא התנגדה לחיילים, והציתה על עצמה את הכנסייה ללא מילת מחאה. קלגסי הצאר חזו בתדהמה בנשמות הקדושים העולות מן הלהבות אל שערי השמים שנפתחו לקראתן, עוטות שמלות לבנות ובראשן איגנטי הנושא צלב בוהק.

בעוד שמינויו של ניקון ב-1652 והשינויים הליטורגיים שהחל לערוך ב-1653 קרעו לשניים את "קואליציית הרפורמה", שביקשה לתקן מן השורש את הליכות פשוטי העם, והפכו חלק מ"קנאי החסידות" שהיו חברים בה לאויבי הפטריארך, הרי שלקראת מפנה המאה ה-18, מחצו שני חלקיה ביניהם את הסדרי הדת השגורים והמסורות שהתקיימו בפועל ברחבי מוסקובי. מי שניסו לקיים את אותן מסורות והרגלים מתוך אינסטינקט והמשכיות, הוגדרו כ"פלגנים" בידי הכנסייה הרשמית; והעקביים מביניהם, שהתמידו במריים לאורך השנים, נאלצו להתקבץ אל דגלם של מתנגדי ניקון, היחידים שהחזיקו בהשקפה סדורה שניתן היה להתבסס סביבה ולהבטיח המשכיות. הללו חלקו על הפטריארך ועל ממשיכיו אך ורק בשאלת מנהגי התפילה והטקס, אך הסכימו עם עמדותיהם לגבי הדת העממית הרוסית והתנהגותם היום-יומית של פשוטי העם, שביקשו לדכא ולמשטר. לא אלו ולא אלו הצליחו לחסל את השקיעים הפגאניים: זמרים נודדים ומאלפי דובים הוסיפו להימצא בחלקיה הנידחים של רוסיה עוד שנים רבות, והחגים החקלאיים הישנים ואמונות תפלות שונות שרדו דיים כדי להיות מתועדים בידי אתנוגרפים מודרניים.

בשנות ה-90 חלפו התאריכים המאוחרים ביותר שחושבו להופעת האנטיכריסטוס. ככל שהלכה והתרחקה שנת 1666, שעוררה התרגשות עזה כל כך, כך הצטנן הלהט האפוקליפטי. רבים מהמטיפים לשריפה עצמית מתו כבר במו ידיהם, כשהם מותירים את הזירה לאלו שגינו את ההתאבדות. ב-1694 התכנסו בנובגורוד מנהיגים רוחניים שהיו קרובים לקהילה בוויג, ואימצו את עקרון "האנטיכריסטוס הרוחני" – אף שטרם התגלה, נוכחותו הטמאה שרתה בתבל, והייתה עתידה להיוותר כן ללא הגבלת זמן. הקהילות החדשות פנו להתמסדות ולהתכוננות לקיום ממושך. ה"פילוג" הלך ועבר הַשְגָרָה (רוּטִינִיזַצְיָה), מתופעה חברתית דינמית, חסרת גבולות מוגדרים, של עימות פעיל על דמות החברה, לשורה של קהילות דתיות שנסוגו ממנה.

ב-1702 נסע הצאר פטר (שהעדיף להיקרא כך, בגרסה הגרמנית, על פני "פיוטר" הרוסי) צפונה, במסגרת מלחמתו בשוודים. האיכרים המקומיים גויסו להציב בולי עץ שאפשר היה לגלגל עליהם ספינות מלחמה, מהים הלבן לים הבלטי, כדי להפתיע את האויב. באמצע אוגוסט עבר השליט בסמוך לוויג. הנזירים הקנאים, שהתחנכו על קדושת ההתאבדויות, נאחזו חרדה וטענו את בית-התפילה בקש וזפת כשהם מתכוננים להצית עצמם בתוכו. מה שאירע לאחר מכן לא ידוע בוודאות: ככל הנראה, בתוך ויג היו שתי סיעות, אחת מתונה בראשות אנדריי דניסוב הצעיר בן ה-28, ואחת קיצונית יותר בהנהגת ראש הקהילה, דניאל ויקוליץ' בן ה-42. כשפטר המתמערב והרציונליסט, שבז למסורת הרוסית וחתם מספר חודשים קודם לכן על צו שהבטיח חופש דת – ושנועד בעיקר להקל על מקצוענים זרים פרוטסטנטים – שמע אודות ה"פלגנים" בסמוך, מסופר שהפטיר: "הניחו להם לחיות." ההתאבדות נמנעה, והנזירים פנו לעזור לשליט. באותה השנה החליף דניסוב את ויקוליץ' בתור המנהיג, וב-1703 הם חתמו על הסכם עם השלטונות, שהתיר להם לחיות לפי רצונם בתמורה לכריית עפרות ברזל עבור בתי-החרושת הצבאיים. בפעם הראשונה, קהילה "פלגנית" שהאמינה להלכה כי המדינה הרוסית הייתה משועבדת לאנטיכריסטוס, התנהלה מול השלטונות באופן פרגמטי, כדי לשרוד בעולם שהיה עתיד להתקיים עוד זמן רב.

פטר הגדול ולאחריו: 1702–1974

"בוקר הוצאתם להורג של הסטרלצים" מאת וסילי סוריקוב, שמן על בד, 1881.

ב-1695 הוציא בית-הדפוס של הפטריארך במוסקבה מהדורה מתוקנת חדשה של הטיפיקון. היה זה קצו של מפעל עריכת ותיקון סידורי התפילה כנגד המקורות היווניים, על אף שנותרו עוד שגיאות רבות בנוסחים, שהיו מוכרות לכל המלומדים; הכנסייה הרוסית נמנעה או לא הצליחה לשוב אל המשימה שנטלה על עצמה במאה ה-17 ושהמיטה עליה צרות רבות כל כך. ערב מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות ספורים לערוך תיקון משמעותי, בעיקר כדי להתאים את הליטורגיה ללשון הרוסית המודרנית, אך הם לא נשאו פרי של ממש. סידורי התפילה הרוסיים נותרו בצורתם הבסיסית מאז שלהי ה"פילוג" ועד ימינו אנו.

המגיהים בבית-הדפוס הספיקו לעורר עוד מחלוקת אחת. ב-1683 פרץ פולמוס סוער בין שניים מהם, סילבסטר מדבדב ואבפימי, אודות הרגע המדויק במהלך האוכריסטיה בה הפכו הלחם והיין לבשרו ודמו של ישו: מדבדב, שהושפע יותר מחשיבה מערבית, טען שהיה זה עוד בטרם הכומר קרא לרוח הקודש (ובמשתמע, שלא היה לכומר תפקיד בתהליך). אבפימי, שהיה קנאי לעליונות השפה היוונית, תקף את מדבדב בתור כופר מתמערב, שצידד בעמדה הקתולית בסוגיית המשכת רוח הקודש. הוויכוח ביניהם גרר לתוכו את שאלת ניהולה של האקדמיה היוונית-לטינית שהוקמה במוסקבה ב-1687 לחינוך הכמורה. הפטריארך יהויקים התייצב לצד אבפימי, העניק את ניהול האקדמיה לצמד האחים היוונים יואניקיס וסופרוניוס לייחודיוס, שלל את תואר הכמורה של מדבדב ואסרו במנזר. הוא עונה ולבסוף הוצא להורג ב-1691. היסטוריונים רוסיים נטו לתאר תקרית זו במונחים של התנגשות בין "גרקופילים" שמרנים ל"לטינופילים" מתקדמים, אך הגבולות היו מטושטשים יותר: מלבד אבפימי, לא היו מתנגדים לעצם לימוד השפה הלטינית או לאימוץ דגמי החשיבה של הבארוק. האחים לייחודיוס הנחילו את שיטות החינוך של הישועים שהכירו בלימודיהם באיטליה; סדר הלימודים התבסס על זה של אוניברסיטת פדואה. דור אחד לאחר שפיודור רטישצ'ב הביא לראשונה מלומדים זרים, לא הייתה עוד כל מחלוקת בשאלת הפתיחות לידע חיצוני או זר, בין אם יווני או לטיני. הבדלנות והעליונות המוסקובית, על מושגיה "רומי השלישית" ו"ישראל החדש", שהוקעו על ידי ועידת הכנסייה ב-1667, נעלמו מהשיח הרשמי בשלהי המאה ה-17. הם שומרו רק בקרב קהילות מתנגדי הרפורמה.

בכל הקשור לפתיחות לעולם החיצון, קטנו של הצאר פטר הייתה עבה ממתני אביו אלכסיי. בנעוריו נהג לבלות את רוב זמנו ברובע הגרמני של מוסקבה, כשהוא מתרועע עם שכירי-החרב והמקצוענים האחרים שישבו שם. לאחר שהגיע לבגרות ב-1689, לא ניתן היה להעלים עוד עין מהתעלמותו ממסורות רוסיות, ומכך שהפקיד קצינים זרים כמו פרנסואה לפורט על גדודי הצבא האהובים עליו. הפטריארך יהויקים השמרן והקשיש קרא לשליט לגרש את הכופרים מרוסיה, ביקש לאסור ביגוד "גרמני" זר ואת סגנון הזמרה הכנסייתי הפוליפוני החדש שיובא מאוקראינה והחליף את המונופוניה הישנה, ובצוואתו מ-1690 (הוא מת במרץ אותה שנה) רמז אל הריבון בבוטות כשהצהיר שאל לצאר להרשות לרוסים אורתודוקסים לקשור קשרי רעות עם "לטינים, לותרנים, קלוויניסטים וטטרים חסרי אלוה." ב-1697 יצא פטר למסע ממושך בארצות הכופרים באירופה, בהולנד, גרמניה ואנגליה, כדי ללמוד את דרכיהם מקרוב. ביוני 1698, עת ששהה בווינה, הסטרלצים התמרדו שוב בהשראת סופיה. זו הייתה האחרונה מבין המרידות העממיות של המאה ה-17, ונחשבת לעיתים לפרפור אחרון של היסודות המסורתיים שייצגו את מוסקובי הישנה. הסטרלצים הובסו בקלות על ידי גדודי הצבא האישיים של הריבון, בפיקוד מקורבו הסקוטי פטריק גורדון. ב-25 באוגוסט שב פטר לרוסיה, ולמחרת היום גילח במו ידיו את זקניהם של כמה מהבויארים. ב-1700 ציווה על הסוחרים, הפקידים והאצילים להתגלח וללבוש בגדים אירופאיים, בעוד שלאיכרות העצומה והנחשלת הותר הלבוש הרוסי הישן, וב-1705 הוטל מס על גידול זקנים. במקום להשתחוות ארצה ולהטיח את המצח ברצפה שלוש פעמים, גברים ונשים שראו את השליט למדו לקוד בסגנון אירופאי.

הרפורמה הפטרינית העמיקה יותר מגינונים חיצוניים כאלו ואחרים. הצאר הנהיג חילון עמוק ומהותי, ושינה כליל את היסודות שהזהות הרוסית נשענה עליהם. ב-20 בדצמבר 1699 ציווה להחליף לוח השנה הביזנטי בלוח היוליאני; כעבור אחד-עשר יום צוין לראשונה ה-1 בינואר כפתיחת השנה החדשה 1700 להולדת ישו, ולא כעוד יום בשנת 7207 לבריאת העולם. ב-1708 הוחלף הכתיב הכנסייתי הישן, והונהגה אורתוגרפיה חילונית לצרכים אזרחיים. לאחר הניצחון בקרב פולטבה הבהיר לראשי הכנסייה הנאמנים עליו כי אין להציג את הניצחון על השוודים במונחים של עימות בין נוצרים אמיתיים לכופרים, וכי השוודים הלותרנים השתייכו לאותה דת כמותם. בנוסף לדמויות הנערצות מן העבר, גיבורי כתבי הקודש והקיסרים הביזנטיים, נוספו לפנתיאון הדימויים הרוסי האלים הרומיים. האליטה הרוסית חדלה מלתפוש את הנצרות האורתודוקסית כסממן בלעדי שהגדיר אותה ובידלה מן המערב, כשם שהשלטון חדל להצדיק עצמו במונחים של דאגה לכך שנשמות נתיניו תיגאלנה ביום הדין. העריצות הדתית של הצארים התחלפה במלוכה אבסולוטית מן הדגם האירופאי, שהייתה דכאנית במיוחד: מדינת משטרה בירוקרטית וריכוזית לעייפה השליטה עצמה על כל פרט ופרט בחיי הנתינים, במאמץ להביא מודרניזציה ורציונליזציה (לפחות לשכבות העירוניות) ולהפוך את רוסיה למעצמה מתקדמת. הכנסייה הפכה לעוד מכשיר למשטור הפרט, וחוקים חילוניים חייבו את התושבים להתוודות באופן סדיר, ואת הכמרים לדווח על כל מזימה או פשע מתוכנן ששמעו עליו. הריבון עמד במרכז כמושא להערצה וחנופה, ללא כל שותף; ההיסטוריון מייקל צ'רניאבסקי ציין שאם במערכת הישנה ניתן היה להשוות את הצאר לישו, הרי שפטר תפס עתה את מקום אלוהים האב. ב-1700 מת הפטריארך אדריאן, יורשו של יהויקים. הריבון לא התיר בחירת פטריארך חדש, והכנסייה הוסיפה להתנהל עם ממלא-מקום בלבד, המטרופוליט סטפן מריאזן. כשהלה מת ב-1722, מעט יותר מיובל שנים לאחר שאביו אלכסיי הדיח פטריארך אחד שהתחרה בו, ביטל פטר את עצם מוסד הפטריארכיה. בכנסייה הרוסית שלט מעתה והלאה גוף פקידותי, הסינוד העליון, שעמד בראשו פקיד ממשלתי. זמן קצר קודם לכן השמיט השליט את התואר המסורתי "צאר" והחליף אותו ב"אימפרטור" המערבי.

הטלטלה החברתית והדיכוי האכזרי שהמיטה המדינה הפטרינית חוללו זעזוע עמוק. פטר והאליטה שמינה, ובכלל זה כמה מראשי הכנסייה, זלזלו במופגן באיסורי טאבו מוסקוביים כמו אכילת בשר שלא הומלח, עישון טבק וגילוח הפנים. בעשורים הראשונים של המאה ה-18, הופיעו ספוראדית אישים שהטיפו לכך שקץ העולם קרב ושפטר הוא הוא האנטיכריסטוס, ושאם היה להם קשר לחוגי מתנגדי הרפורמה, הוא היה עקיף ביותר. ב-1721 הכריז הנזיר ברלעם, שהיה בעברו קצין פרשים בשם וסילי לבין, כי פטר הפך מים לדם במגעו, כי חיילים צעדו לפקודתו על מים, וכי הובאו חותמות ברזל מעבר לים כדי לצרוב את אות השטן בבשר הרוסים. אמונה זו פשטה אף בקרב חלק מכמרי הכנסייה הממלכתית, ונפוצה גם השמועה שפטר איננו בנו של אלכסיי, אלא ילד חילופין גרמני שהושם בקרמלין במקום הנסיך האמיתי שנחטף בינקותו. תרשימים עממיים מן המאה ה-18 מציגים פקידים וקצינים מגולחים, לבושי בגדים אירופאיים ומעשני סיגרים בתור נציגי הסדר החדש, השטני.

עול המיסוי והגיוס הכפוי הביא לגל הימלטות אדיר מאזורי הכפר אל הספר המרוחק. עשרות אלפי צמיתים נסו לקרליה ולאוקראינה של הגדה השמאלית. רבים מהם מצאו מקלט בקהילות הפורשים הדתיים, שהיו קטנות מאוד קודם לכן, אך הפכו לריכוזים משמעותיים בשנות ה-20 וה-30. במקביל לגידול הדמוגרפי במספר הסרים למשמעת הפורשים, השקפתן וזהותן של הקהילות התבררה והתגבשה. בתקופה זאת אומץ באופן נרחב כינוי להגדרה עצמית עבור כלל בני הקהילות, "בני האמונה הישנה", שהעיד על תודעה משותפת מתחזקת. המונח "אמונה ישנה" מופיע לעיתים בכתבי המנהיגים הראשונים מן המאה ה-17 (אבאקום שיגר איגרת אל "כלל בני האמונה הישנה") אך לא שימש באופן סדור או בלעדי. בעת שהמדינה הרוסית זנחה את המסורות המוסקוביות, האמונה הישנה הפכה למוקד לנאמני מה שכונה מאז "הדרכים הישנות" (סטארינה). גברים גידלו את זקניהם ונשים כיסו את ראשן, לבשו ביגוד רוסי – בין היתר מעילים בגובה הברך לגברים ושמלות ללא שרוולים לנשים – נמנעו מלעשן טבק, ורבים אף סירבו לגעת בתה, בקפה, בתפוחי האדמה ובמאכלות אחרים שיובאו לרוסיה לראשונה על ידי הצאר המתמערב, ושאותם החשיבו כ"צמחים שטניים". הם הוסיפו לשיר בכנסייה בנעימה מונופונית, והתעלמו מחידושי הכנסייה בתחום ציור האיקונות – הפרספקטיבה הריאליסטית והצבעים הטבעיים שהיו שנואים על ניקון, יהויקים ואבאקום גם יחד; האיסורים שהטילה הכנסייה (בעיקר באספה שנערכה ב-1722) על אופני הצגה של דמויות קדושות שנחשבו בעייתיים או כפרניים; והן פרטים שהתחייבו עקב הרפורמה, כמו הצגת ההצטלבות בשלוש אצבעות ואיות שונה של ראשי התיבות של ישו.

בוויג הסמוכה לים הצפוני, אנדריי דניסוב ואחיו סמן חיברו שורה של טקסטים שהגדירו את זהותה של הקהילה שעמדו בראשה, ושיהפכו בהמשך לקאנוניים. בעשור השני של המאה חיבר סמן את "כרם רוסי", רשימת מרטירולוגיות הגיוגרפית. היה לו מידע מועט אודות המנהיגים המוקדמים והאירועים של ראשית ה"פילוג" באמצע המאה ה-17, והוא הציג אותם בצורה מוטה ביותר. הוא היה מעוניין אך ורק באלו שמתו עקב התנגדותם לרפורמה. דניסוב קבע שפאבל מקולומנה בוודאי חתם על החלטות אספת 1654 רק משום שניקון איים עליו, ושם בפיו נאום תוכחה נמלץ כלפי הפטריארך ובו טיעונים מלומדים ומאוחרים בהרבה, שכפי שכתב ד"ר גאורג מיכלס, "הוא בעל ערך היסטורי אך ורק לחוקרי המצב הנפשי בקהילת וויג." הכמרים דניל ולוגין, רפורמטורים מ"קנאי החסידות" שסולקו בשל מריבות עם בני קהילותיהם לפני התיקונים, הוצגו כקדושים מעונים למען הסידורים הישנים. מי שחזרו בהם מהתנגדותם וקיבלו את התיקונים, הועלמו או נדחקו לשוליים בזיכרון שעיצבו דניסוב וממשיכיו. אלכסנדר מוויאטקה, המנהיג האמיתי של המתנגדים, לא הוזכר כלל ב"כרם רוסי"; איוואן נרונוב, היחיד שיש עדות מוצקה לכך ששלל את התיקונים כמעט מיד, נזכר רק בקושי במבוא וכתביו כמעט ולא הועתקו בקרב האמונה הישנה. הארכימנדריט ניקנור דווקא הואדר בתור המנהיג ללא חת של המרד בסולובצקי, ואף הוצג על ידי דניסוב כמי שעונה באכזריות בעת כיבוש המנזר (אף שמת מוות טבעי יותר משנה קודם), אך הפכפכותו הרבה – העובדה שהתפלל לפי הליטורגיה המתוקנת לפני 1660, והסכים שוב לקבל אותה ב-1667 כשסבר שהוועידה תמנה אותו לאב-המנזר – הושכחה.

מקרה מורכב לעיבוד בזיכרון ההיסטורי של האמונה הישנה היה של ניקיטה דוברינין, אימת הכנסייה בימיו. הוא חיבר את המנשר המקיף ביותר נגד הרפורמה, התחרט בפומבי בפני ועידת 1666, אך השתתף במרד ב-1682 והוצא להורג. ניקיטה היה שונה מיתר הגרעין הקשה של המתנגדים: הוא לא התעניין כלל בשאלת האנטיכריסטוס ואחרית הימים ולא כתב עליה, ולא הביע עמדות מוסרניות ותביעה להתנהגות נוצרית הולמת מהמוני העם. כנראה דווקא בשל נקודה אחרונה זו, נבדל מהאחרים גם בפופולריות שזכה לה, והצליח להניע מספר גדול של אנשים להתנגדות אלימה. ניקיטה אכן נזכר על ידי דניסוב, אך נדחק למקום שולי למדי בזיכרון ההיסטורי של התנועה. מי שתפס את מרכז תשומת הלב היה אבאקום. על אף שלא היה בעל השפעה יתרה בחייו, ולא זכה אלא לתמיכתה של קהילה קטנה שהתרכזה במוסקבה, הוא היה הכותב הפורה והרהוט ביותר מן הדמויות המוקדמות. החיבורים פרי עטו תפסו מקום חשוב בתפישה הדתית המגובשת, מבוססת הטקסטים, שצמחה בקהילות האמונה הישנה, שעלה בהרבה על מקומו של אבאקום האיש בעת "הפילוג" עצמו. דניסוב ואחרים שהמשיכו בדרכו קיבלו כפשוטן את הצהרות אבאקום לגבי עצמו, והאמינו כי התנגד לרפורמה הניקונית מאז ומתמיד, תוך התעלמות מכך שאין עדויות אלא לסכסוך אישי בינו לפטריארך לפני 1664. בשנות ה-20 של המאה ה-18, יותר מדור לאחר הוצאתו להורג, הפך הכומר בעל הלשון הבוטה לדמות נערצת ולקדוש פופולרי. איקונות שלו הוצבו במקומות רבים (ואף בלשכה לחקירת "פלגנים" בסיביר), והכנסייה שרפה אותן בפומבי. בעיני היסטוריונים שחקרו את ה"פילוג" במאה ה-19, ושהתבססו על הטקסטים של האמונה הישנה ללא ביקורתיות, נדמתה כל ההתרחשות כעימות אישי בין ניקון לאבאקום.

במשך כמעט רבע אלף התנהל פולמוס ספרותי עז ונוקב בין נציגים ומיסיונרים מטעם הכנסייה הרשמית לבין מנהיגי האמונה הישנה. אנשי הכנסייה הציגו את יריביהם כבורים פרימיטיביים ושטופי אמונות תפלות. בין היתר, הם הושמו ללעג וגונו על כך שדחו את תיקוני ניקון אך נצמדו למסורות שהיו בעצמן פרי רפורמות מוקדמות רק מעט יותר, כמו תיקוניו של מקסימוס היווני, ועל כך שלא היו עקביים לגבי הנקודה שממנה היוונים, מהם קיבלה רוסיה את דתה, נעשו מורים בלתי-מהימנים; על כך שייחסו משמעות מופלגת לטקסים חיצוניים, בלי להתייחס לתוכן האמוני שלהם; על כך שזיהו שוב ושוב את האנטיכריסטוס רק כדי לסגת מן הזיהוי ולבחור מועמד אחר לתואר; על הפתרונות הסבוכים שמצאו לבעיות הדתיות שהתעוררו עקב פרישתם (כמו טבילה-מחדש בלבוש מלא של כמרים שהסכימו לעבור אליהם); ועל כך שהמרו את פי הכנסייה הלגיטימית, היחידה שהייתה מוסמכת לקבוע עמדה בשאלות אמונה. גם בשלהי המאה ה-19, היסטוריונים כנסייתיים טענו כי סימן הצלב בשתי אצבעות הופיע לכל המוקדם במפנה המאה ה-15, וכי המצדדים בו השחיתו איקונות קדומות וזייפו כתבי-יד כדי להשליט את עמדתם. המאמינים בישנות, מצדם, הצביעו על הסתירות שהתחייבו מעמדת הממסד, שהפקיע למפרע את סמכותה של המסורת הרוסית שהחזיקו בה הצארים והקדושים, ועל כך שמהדורות הספרים ה"חדשים" נבדלו זו מזו בכמה וכמה פרטים ולכן לא יכלו להיות עותקים מדויקים של ספרים קדומים. למול נחיתותם מול הכנסייה שנתמכה על ידי המדינה, תומכי המנהג הישן נדרשו למצוינות אינטלקטואלית. אנדריי דניסוב ואחרים היו חלוצי השימוש בטכניקות של ביקורת ספרותית ופלאוגרפיה. בעזרתן חשפו, למשל, כי תיעוד "שנתגלה לפתע" ב-1718 של מועצה קדומה שנערכה לכאורה ב-1153, וגינתה את עיקרי המנהג הישן כמעשי ידיו של "הכופר הארמני מרטינוס", לא היה אלא זיוף.

ההמתה העצמית בשריפה רכשה הילה של מות קדושים נערץ בכתבי האמונה הישנה, והותירה רישום נורא בזיכרון הקולקטיבי הרוסי. גורמים קנאיים בתנועה הוסיפו להעריץ ולטפח את זכר הקדושים, בעוד שמנהיגיהם הפרגמטיים ניסו לאזן בין התפישות הדתיות האפוקליפטיות הרשמיות לבין התנהלות מחושבת בעולם הממשי. ב-1742 פרשו מוויג קבוצת קנאים בראשות אחד פיליפ, שהתמרמרו על היחסים הטובים מדי עם הרשויות והטיפו לנאמנות לערכים האנטי-חברתיים של המייסדים. חמישים מהם, בראשות מנהיגם, התאבדו בשריפה כשחיילים סגרו עליהם. במרוצת המאה ה-18, יותר מ-1,500 איש התאבדו ברוסיה. רק ב-1860 נערכה ההצתה העצמית הקבוצתית האחרונה, בקרגופול, שעירבה 14 איכרים. אף ב-1897 נקברו בחיים 25 נשים, גברים וילדים בכפר סמוך לטירספול, שחששו שמפקד האוכלוסין יטביע בהם את חותם האנטיכריסטוס.

המושגים הכנסייתיים במקורם של "פילוג" ו"פלגנות" הוטמעו לתוך השיח המשפטי-אזרחי של המדינה הרוסית תחת פטר ויורשיו, בייחוד לאחר שיועציו חשפו את המרדנות והשנאה כלפיו בקרב הפורשים. ההבחנה בין עצמאות בשאלות דת לבין ההכרח לציית במישור הפוליטי, שהקיסר האמין בה בתחילה, לא עמדה במבחן המציאות. החל מ-1716 נתקבלו שורת חוקים שנועדו לבודד ולסמן "פלגנים" בפני החוק, למשטר אותם כקטגוריה חברתית, ולבסוף לבודד ולחסל אותם. מי שלא עמד בדרישות החוקיות לבקר בכנסייה באורח סדיר ולהשתתף בטקסיה, חויב בלבוש מיוחד, בנשיאת אות קלון ובתשלום כפל מס. מאז והלאה, המדינה הבירוקרטית-רציונלית לא התייחסה להתנהגות כזאת במונחים דתיים בלעדיים של כפירה או אמונה לגיטימית, אלא כסטייה חברתית שקושרה (לעיתים קרובות בצדק ברוסיה הדכאנית) עם עבריינות, חתרנות ואף חולי נפשי. כשם שלא הבחינו בין מתנגדי הרפורמה עצמה לאחרים שהמרו את פי הכנסייה, הרשויות לא הבחינו בתחילה בין האמונה הישנה לכל גילוי אחר של דת עצמאית בקרב מי שהשתייכו להלכה לכנסייה הרשמית אך בחרו לפרוש ממנה. כולם סווגו כ"פלגנים" (רסקולניקים).

ואכן, התמורות בחיי הדת הרוסית הצמיחו גילויים אחרים של דת עצמאית. הכנסייה הרשמית, שהייתה נתונה יותר ויותר להשפעה של תאולוגיה מודרנית ומלומדת, דיכאה את המסורות המיסטיות והסגפניות הרוסיות בתוכה. ב-1722 אסר פטר על הקמת מנזרי בדד בשממה, כשהוא מעדיף מנזרים קהילתיים שנשלטו על ידי אב-מנזר. המדיטציה ההסיכאסטית, על רעיונות האלהת האדם שלה, נחשבה לאמונה תפלה; המנהג לסור למשמעת ולהתוודות בפני "אב רוחני" שהיה בעל מעלה מוסרית גבוהה יותר, ללא קשר לדרגתו הרשמית, סתר את ההיררכיה הכנסייתית ואת הכפיפות לבעלי התפקידים הרשמיים; והשוטים הקדושים המשוטטים, שהתנהגו בשיגעון ולעגו אף לאצילים ולשליטים כדי להשיבם בתשובה, כשהם זוכים לחסינות מדרישות החברה המהוגנת, הפכו ללא יותר ממטרד חברתי בעיני הרשויות. אם בשנות ה-30 של המאה ה-17 ניסה הפטריארך יוסף להבדיל בין שוטים קדושים לגיטימיים לקבצנים ונוודים סתם, עתה עצם התפקיד החברתי גונה ולא נסבל עוד. בהתאמה, במפנה המאה ה-18 הופיעה באגן הוולגה העליון כת משונה שחבריה נהגו להתכנס למפגשים של תפילה ושירה אקסטטית, כשהם מצפים לכך שרוח הקודש תשרה עליהם, והאמינו כי מנהיגיהם היו התגלמויות-מחדש של ישו. הם התנזרו ממין ואלכוהול, סירבו להשתתף בחלק מהטקסים הדתיים כמו חתונות וטבילות, אך נטלו לחם קודש והתוודו בפני כמרים. התנועה גדלה והתפשטה במהירות, וב-1733 החלה המדינה לנסות לדכא אותה בכח: מאות חשודים נעצרו, עונו ואולצו להודות שאכלו בשר אדם והשתתפו באורגיות וברצח עוללים טקסי, ורבים הוצאו להורג. בני הכת, שכינו עצמם "מאמיני כריסטוס", נקראו בפי השלטון "מצליפים" (חלסטים). אף שתוארו כפגנים או דואליסטים, התנועה לא הייתה אלא התפרצות לפני השטח של המיסטיקה האורתודוקסית הישנה, שהודחקה בתוככי מסגרות הדת הרשמיות. הרשויות השתמשו בתואר "חלסטים" בנדיבות, לא רק לתנועה המקורית אלא לעוד כמה כיתות נפרדות לגמרי שצצו במאה ה-19 ולאינספור גילויים מקומיים של בודדים שעסקו בפרקטיקות דומות. לפיכך, ה"מצליפים" נדמו כתנועה אדירה ומסוכנת, בעוד ש"מאמיני כריסטוס" מנו כמה רבבות לכל היותר, וכנראה הרבה פחות.

החלסטים נחשבו לשורש ממנו צמחו כל הכיתות הרוסיות, או "הנוצרים הרוחניים." במרוצת המאה ה-18 הופיעו ברוסיה כמה תנועות רוחניות שפרשו מן הכנסייה, אימצו תורות לא-שגרתיות וקודים מוסריים מחמירים, ופיתחו ניכור מסוים מן החברה והשלטון הרוסיים, כשהם נוטים לפציפיזם ולסירוב להתוודע לרשויות: הדוחובורים, המולוקנים, הסובוטניקים והסקופצים. בנוסף ובנבדל מן האמונה הישנה, מספר חבריהן הוערך במיליון נפש ב-1880. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 הוכנסה קטגוריה חדשה של "השתייכות לכתות" (סֶקטָנסטבוֹ) עבור תנועות אלו, והמושג "פלגנים" (רסקולניקים) יוחד לבני האמונה הישנה.}

בשלהי המאה ה-19 החלו חוקרים שהשתמשו בשיטות מודרניות, לערער את ההבנה שנתקבעה בכנסייה לאחר יותר ממאתיים שנות פולמוס מר עם מתנגדי הרפורמה הניקונית. אלכסיי דימיטרבסקי, סרגיי בלוקורוב ובייחוד ניקולאי קפטרב הצביעו על כך שעיקר טענותיהם של האב ספירידון ועמיתיו, ושל האחים דניסוב ופולמוסנים אחרים בעקבותיהם, היו מוצדקות: המנהג הישן לא היה תוצאה של שיבושים שנפלו עקב בורותם של מעתיקי ספרים במוסקובי הפרימיטיבית, אלא הצורה העתיקה והמקורית של סדרי הטקס בקרב הכנסיות היווניות, ששומרו בקפדנות בידי הרוסים בעוד שנזנחו או שונו בביזנטיון וביתר המזרח. כפי שניתן היה לראות עוד במאה ה-17, ההצטלבות בשתי אצבעות קדמה בהרבה לזו שבשלוש אצבעות, והמגיהים בבית-הדפוס הפטריארכלי הכניסו שיבושי לשון לתוך הסידורים החדשים שפגמו בנהירותן של התפילות ושינו לעיתים את משמעותן. ב-1883, כשקפטרב עמד לקבל תואר דוקטור על עבודה שבה עמד על נקודות אלו, ההיסטוריון הממסדי סובוטין התערב אצל היועץ הארכי-שמרן קונסטנטין פובדונוסצב, וקפטרב נאלץ לכתוב דיסרטציה אחרת וקידומו האקדמי עוכב לשנים רבות. ספרו הקלאסי אודות ימי ניקון, שהתבסס על העבודה המקורית, התפרסם לבסוף רק ב-1907, שנתיים לאחר שתוצאות מהפכת 1905, והתקווה לגייס את בני האמונה הישנה לברית שמרנית רחבה נגד הליברליזם והמרקסיזם המהפכניים, הביאו את הקיסר ניקולאי השני להעניק להם שוויון זכויות.

ההכרה הגוברת בגילויים ההיסטוריים עוררה דיון בהיררכיה של הכנסייה הממלכתית. ב-1917, לאחר הפלת הקיסרות במהפכת פברואר, דנה הוועידה הכללית הראשונה של הכנסייה שכונסה מאז ימי פטר, ושהשיבה על כנה את הפטריארכיה, בביטול החרמות מ-1667, אך לא נתקבלה החלטה. ב-1929 הוחלט להפקיע את החרמות שהטילו ניקון ומקריוס ב-1656 ושהוטלו בוועידה הכללית של 1667. ב-1971 קיבלה הוועידה הכללית של הכנסייה הרוסית בברית-המועצות החלטה סופית – ש"הכנסייה הלבנה" הגולה הצטרפה אליה ב-1974 – לבטל את החרמות ולהכיר במנהג הישן כלגיטימי:

”בייחוד, אנו מכירים בסידורי התפילה שנדפסו תחת חמשת הפטריארכים הרוסים הראשונים כאורתודוקסים, ובסדרי הטקס שנשמרו על ידי בני המנהג הישן כתקפים ומביאים ישועה. סימן הצלב בשתי אצבעות, הנושא את תבנית השילוש הקדוש ושני הטבעים של אדוננו ישו המשיח, הוא מבלי ספק הסימן ששימש בכנסייה הקדומה. אנו דוחים כל ביטוי פוגעני המתייחס למנהגים הישנים, ובייחוד לסימן הצלב בשתי אצבעות, וקובעים שהם מבטלים ומבוטלים כאילו לא התקיימו. האיסורים והחרמות של הפטריארך מקריוס מ-1656 ושל ראשי הכנסייה בוועידת 1667, היו לפוק מכשול לרבים מהחסידים והאדוקים והובילו לקרע ופילוג בכנסייתנו הקדושה. לפי דוגמת הוועידה ב-1667 שהפקיעה את הסטוגלב, בסמכות שניתנה לנו על ידי רוח הקודש לאסור ולהתיר, אנו מפקיעים ומבטלים את החרמות הללו כלא חשיבי וכאילו לא התקיימו מעולם.”

היסטוריוגרפיה ופרשנות

הניסיון להתחקות אחר שורשי ה"פילוג" החל עוד במרוצת האירועים. הראשונים לכתוב אודות תולדות הקרע היו רבי-כהונה בכנסייה הרשמית, שנקטו בנימה פולמוסית ורחקו מגישה היסטורית אובייקטיבית. ב-1696 פרסם איגנטי, מטרופוליט טובולסק, את "איגרת איגנטי", בה תיאר את ה"פלגנים" כמשתתפים בקנוניה שטנית. הוא הצהיר שמקור המנהג הישן וההתנגדות לסמכות הכנסייה היה במתחזה-לנזיר הארמני אוסקה, ביהודי בשם אברהם ההונגרי, וברוסי משומד בשם יקונקה. השלושה התגוררו ביערות ליד טיומן והורו לבריות לא להשתתף באוכריסטיה, לא להתחתן בכנסייה ו"להתוות את סימן הצלב לא לפי המנהג הקדום שהתקבל מן היוונים, בשלוש אצבעות, אלא בשתי אצבעות כדרך הכופרים הארמנים." ב-1709 פרסם דמיטרי, מטרופוליט רוסטוב (שזייף את פרוטוקול המועצה שדן ב"כומר הארמני מרטינוס"), חיבור מקיף יותר ששאב מן האיגרת, "חקירה אודות אמונת הפלגנים בבריאנסק", שהאשים את הפורשים מן הכנסייה בהקרבת תינוקות, הפקרות מינית וכישוף.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הופיעו עבודות מדעיות שנתחברו על ידי היסטוריונים מן הסמינרים התאולוגיים של הכנסייה הממלכתית. על אף שספריהם היו אובייקטיביים יותר, מגמתם העיקרית נותרה פולמוסית, והם היו מעורבים במיסיון בקרב המאמינים בישנות. החיבור הסטנדרטי מסוגה זו הוא "תולדות הפילוג בכנסייה הרוסית" של המטרופוליט מקארי מ-1855, ולצדו עבודותיהם של פיוטר סמירנוב וניקולאי סובוטין. היסטוריונים כנסייתיים אחרים שפעלו באותה עת, בייחוד ניקולאי קפטרב ויבגני גולובינסקי, אימצו עמדה עוינת פחות כלפי ה"פלגנים" והיו נכונים להכיר בכך שהצדק היה עמם בעניינים מסוימים. ממשיכיהם במערב, הסלאביסט הצרפתי פייר פסקל שחיבר ביוגרפיה של אבאקום וההיסטוריון הרוסי הגולה סרגיי (סרז') זנקובסקי, אימצו עמדה אוהדת מאוד כלפי נאמני המנהג הישן.

המשותף לכולם, ללא קשר לצד שהעדיפו, היה התמקדות בטיעונים הדתיים הפורמליים, כפי שהתבטאו במיוחד בכתבי מתנגדי הרפורמה מן המאה ה-17. הם ציירו התנגשות בין התפישה המתוחכמת והמושפעת מפילוסופיית הבארוק שייצגו ניקון ותומכיו, לבין השמרנות המאובנת ושנאת הזרים של אבאקום וסיעתו, ששיקפה נאמנה את הרוח הרווחת בקרב המוני העם. כתבים אלו סחפו לפיכך את העם לצאת נגד הממסד הניקוני, ולהצטרף אל תנועת האמונה הישנה.

ניתוח אחד שביקש להציג הסבר ממצה למחלוקת הדתית, התמקד בתחום הסמיוטיקה. חוקרים כמו בוריס אוספנסקי ורוי רובסון הציגו דוגמאות רבות לכך שאופן המחשבה הרוסי הישן, ממנו צמחה ההתנגדות לרפורמה, גילה גישה נוקשה ופורמליסטית לסמלים ולטקסטים דתיים, שנתפשו כהתגלמות ממש של האלוהי, מעין איקונות, לא כמייצגי תוכן שניתן היה להתאים ולשנות כל עוד התוכן עצמו נשמר. מי שהוסיפו לאחוז בגישה זו, להבדיל ממי שהושפעו מהחשיבה היוונית הגמישה יותר, לא יכלו לסבול כל תיקון בסדרי הטקס או התפילה. פער תפישתי זה אכן חשוב ביותר בהבנת הדת הרוסית שטרם המאה ה-18, אך לא בהכרח מסביר את עמדותיהם של חלוצי ה"פלגנים." גרסים פירסוב, שכתב את הפולמוס הראשון בעד ההצטלבות בשתי אצבעות ונגד זו שבשלוש – הביטוי המובהק לחשיבות הפרטים הפעוטים בעיני מתנגדי הרפורמה – ושחיבורו השפיע בתורו על ספירידון והאחרים, הבחין היטב בין הייצוג הסמלי המעשי לבין האמונה והתוכן שמאחוריו, וכמוהו יתר מנהיגי המרד בסולובצקי. גם טענותיו של אבאקום בעד ההצטלבות בשתיים נשענו לא על דבקות במסורת או טקסיות נוקשה גרידא, אלא על הסברים סבוכים ומקוריים שעירבו מיסטיקה ונימוקים דוגמטיים. לבסוף, קשה להשתחרר מן הרושם של אופורטוניזם והפכפכות שהפגינו כמה מראשוני המתנגדים לרפורמה, ומכך (כפי שנדון למעלה בהרחבה) שפנו נגד התיקונים רק לאחר שנקלעו לתככים ועימותים פנים-כנסייתיים.

לצד האסכולה הדתית, אסכולה היסטוריוגרפית שנייה שהופיעה בשלהי המאה ה-19 הייתה הפרשנות של ה"פילוג" כמרידה חברתית. המצדדים בניתוח זה הניחו שלא ייתכן שהרפורמה הליטורגית עצמה עוררה התנגדות עזה כל כך, שהרי גם קודם לה נערכו תיקונים דומים (כמו אלו של מקסימוס היווני) ללא תגובה. אחד מנציגיה של מגמה זו, וסילי אנדרייב, כתב ב-1870 ש"ההגיון הפשוט מסרב להאמין שהפילוג, שעורר מדנים כה עצומים בקרב מיליוני רוסים, נסוב אודות שינויים קלים בפרטי טקסים דתיים בעלי חשיבות משנית." ההסבר היחיד, לשיטתם, היה שהפולמוס הדתי לא היה אלא כסות דקה למחאה על הדיכוי החברתי של המדינה הרומנובית המתעצמת והגבלת חירותה של האוכלוסייה. אסכולה זו ביטלה מכל וכל את העיסוק בשאלות דתיות, והתמקדה במניעים החברתיים שעמדו לכאורה מאחוריהן. גדול ההיסטוריונים הפופוליסטים, אפנאסי שאפוב, הצהיר כי רק משקוצצה האוטונומיה של האיכרים והוחלו חוקי צמיתות קשים, נדרשו המוני העם למצוא אידאולוגיה להתלכד סביבה במאבקם נגד השלטונות. בהיעדר מושגים מודרניים של שוויון חברתי, הם נתלו בתורה דתית שעיינה את הרשויות. הפרשנות הפופוליסטית יצרה צימוד בין הקרע הדתי להתקוממויות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-17, תקופה המתוארת בהיסטוריוגרפיה של רוסיה בתור "עידן המרידות", כשאיכרים, צמיתים, קוזאקים וסטרלצים קמו על הכתר ונציגיו. שאפוב אף קבע שאבאקום סיפק את הבסיס האידאולוגי לסטנקה ראזין, גדול המורדים של התקופה.

ראייה זו של הדברים השתלבה היטב בנטיות הרומנטיות של המחשבה הרוסית במאה ה-19, שתיארה את ההיסטוריה במושגים הגליאניים של התנגשות טקטונית בין ההשפעות הרציונליות אך המנכרות של המערב הזר לבין רוחה הקמאית, הפרימיטיבית והמיסטית של רוסיה, שהתבטאה בפער בין האיכרות השורשית לבין האצולה והאינטליגנציה המתמערבות. המתח בין ההתמערבות מגבוה, שקודמה לא רק על ידי פטר הגדול אלא גם על ידי אחותו סופיה, לתרבות המסורתית הרוסית, הוא בוודאי מוטיב חשוב של התקופה, וניתן לראות ב"פילוג" צעד גדול ראשון לפתיחת רוסיה להשפעות חיצוניות. עם זאת, גם מייסדי האמונה הישנה, כמו האחים דניסוב, הושפעו מהדגמים הדתיים והחינוכיים שאומצו על ידי האורתודוקסים האוקראינים בהשפעת הישועים, בעוד שבדור הראשון ל"פילוג", ראשי הכנסייה המתוקנת ניקון ויורשו יהויקים, הביעו התנגדות עזה ללבוש ומנהגים מערביים, להשפעת זרים ואף לסגנון הריאליסטי של ציור איקונות.

בברית המועצות, הרתיעה של המדינה האתאיסטית מכל עיסוק בדת והחיוב לראות את ההיסטוריה במושגים של מלחמת מעמדות מרקסיסטית, הפכו גישה זו ליחידה באקדמיה. היסטוריונים סובייטים, בראשות ולדימיר קרצוב, פירשו כל גילוי של המנהג הישן בתור "מחאה אנטי-פיאודלית", וקיבלו כלשונו כל מקור שיכל לרמז על עימות מעמדי. חוקרים (בייחוד ניקולאי פוקרובסקי) שביקשו לבחון את הסוגיות הדתיות, נאלצו להיזהר ועסקו בתחילה רק באיתור, תמלול וקטלוג של כתבי-יד.

בחינה מדוקדקת של הראיות מספקת מעט תימוכין לגישה הפופוליסטית-מרקסיסטית. כל הסתכלות בכתבי אבאקום מעלה שהיה אדיש לחלוטין לסוגיות חברתיות. מרד ראזין בוודאי לא כלל שום היבט דתי: סטנקה ראזין עצמו לא הבין דבר בשאלת הרפורמה, והציג את עצמו כתומך בפטריארך המודח ניקון, אותו צייר כאויב הבויארים, מה שבוודאי לא ייקר אותו בעיני תומכי המנהג הישן. אין כל מקור לכך שאנשי התנועה הקפיטונית, אותו מקור מוקדם לרדיקליזם דתי אנטי-ממסדי, הצטרפו לראזין, על אף חששות של הכנסייה בעניין; היעדר ראיות זה הולם את סלידתם מהתערבות בענייני העולם. בעוד שמאות בני-אצולה נטבחו באכזריות בידי מורדים משום שנתפשו כמייצגי הסדר החברתי השנוא, אין כל עדות לכך שאי-פעם נרצח בן לאליטה המוסקובית בשל כך שקידם את הרפורמה הניקונית. כנופיות איכרים רצחו איכרים אחרים שסירבו להצטרף אליהם או לספק להם תמיכה, אך לא מתועד שום מקרה של תקיפת אי מי בשל כך שהתפלל כפי המנהג החדש. בסיכומו של דבר, למעט החריג של הכנופיות בקרליה (שם היה רקע מקומי ייחודי), לא היה מיזוג בהיקף משמעותי בין פרישה דתית למרדנות חברתית.

מי שחרג הן מהקו של ההיסטוריונים הכנסייתיים והן מזה של הפופוליסטים הוא וסילי דרוז'ינין, שכתב ב-1889 היסטוריה מקיפה של מרד הקוזאקים בדון. דרוז'ינין (ששאפוב היה שותף לראייתו מבחינות רבות) התמקד לא בניסיון לאפיין את "הפילוג" כולו, אלא בבחינה נפרדת של כל הקשר מקומי בו התגלעה מחאה נגד הרפורמה. הוא הצביע על קיומן של מסורות חזקות ומושרשות של התנגדות לכנסייה בחלקים נרחבים במוסקובי, שלא נזקקו לדרבון חיצוני יתר על המידה כדי להתפרץ. ממשיך דרכו העיקרי של דרוז'ינין הוא ההיסטוריון בן-זמננו גאורג מיכלס,, שביטל הן את חשיבותם של כתבי מתנגדי הרפורמה והן את הסוגיות החברתיות, וצייר את "הפילוג" כ"המון פילוגים קטנים" שכמעט ולא היה ביניהם קשר, שהתעוררו עקב הלחץ שהפעילה ההיררכיה הדתית על אוטונומיות מקומיות.

ביבליוגרפיה

• Brian J. Boeck, Imperial Boundaries: Cossack Communities and Empire-Building in the Age of Peter the Great, Cambridge University Press, 2010.
• Бубнов, Н.Ю. Старообрядческая книга в России во второй половине XVII в. Источники, типы и эволюция. СПб., 1995
• Paul Bushkovitch, Religion and Society in Russia: The Sixteenth and Seventeenth Centuries, Oxford University Press, 1992.
• Robert O. Crummey, The Old Believers and the World of Antichrist: The Vyg Community and the Russian State, 1694-1855. University of Wisconsin Press, 1970.
• Robert O. Crummey, Old Believers in a Changing World, Northern Illinois University Press, 2011.
• Lindsey Hughes, Russia in the Age of Peter the Great, Yale University Press, 1998.
• Paul Meyendorff, Russia, Ritual, and Reform: the Liturgical Reforms of Nikon in the 17th century. St Vladimir's Seminary Press, 1991.
• Georg B. Michels, At War with the Church: Religious Dissent in Seventeenth-century Russia. Stanford University Press, 1999.
• Pierre Pascal, Avvakum et les débuts du Raskol, Mouton, 1969.
• Serhii Plokhy, The Origins of the Slavic Nations: Premodern Identities in Russia, Ukraine, and Belarus. Cambridge University Press, 2006.
• Пулькин, М. В. Самосожжения старообрядцев: вторая половина XVII--XIX в. Институт языка, литературы и истории КарНЦ РАН, 2013.
• David Z. Scheffel, In the Shadow of Antichrist: The Old Believers of Alberta. University of Toronto Press, 1991.
• Wolfram von Scheliha, Russland und die orthodoxe Universalkirche in der Patriarchatsperiode 1589-1721, Otto Harrassowitz Verlag, 2004.
• Зеньковский, С. А., Русское старообрядчество, Москва : Ин-т ДИ-ДИК, Квадрика 2009.

• Michael Cherniavsky, "The Old Believers and the New Religion", Slavic Review, Volume 25. no. 1, pp. 1-39.
• Robert O. Crummey, "The Orthodox Church and the Schism", in: The Cambridge History of Russia, Volume 1: From Early Rus' to 1689. Cambridge University Press, 2006. pp. 618–639.
• Ольга Чумичёва, Соловецкое восстание 1667-1676, Ломоносовская библиотека, 2009.
• Richard Hellie, "The Economy, Trade and Serfdom", in: The Cambridge History of Russia, Volume 1: From Early Rus' to 1689. Cambridge University Press, 2006. pp. 539-558.
• Nadieszda Kizenko, "The Church Schism and Old Belief", in: Abbott Gleason (ed.) A Companion to Russian History, Blackwell, 2009. pp. 145-162.
• Georg B. Michels, "The Violent Old Belief: An Examination of Religious Dissent on the Karelian Frontier", Russian History, Volume 19, 1992. pp. 203-229.
• Georg B. Michels, "The First Old Believers in Ukraine: Observations about Their Social Profile and Behavior", Harvard Ukrainian Studies, Volume 16, December 1992. pp. 289-313.
• Georg B. Michels, "The First Old Believers in Tradition and Historical Reality". Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1993.
• Georg B. Michels, "Muscovite Elite Women and Old Belief", Harvard Ukrainian Studies, Volume 19, 1995. pp. 428-450.
• Georg B. Michels, "The Place of Nikita Konstantinovič Dobrynin in the History of Early Old Belief", Revue des Études Slaves, 1997. pp 21-31.
• Georg B. Michels, "The Patriarch's Rivals: Local Strongmen and the Limits of Church Reform During the Seventeenth Century", in: Jarmo Kotilaine, Marshall Poe, Modernizing Muscovy: Reform and Social Change in Seventeenth-Century Russia. Routledge, 2003. pp. 309-333.
• Georg B. Michels, "Apocalypse on Lake Onega: The Destruction of an Island Monastery", Cahiers slaves, Volume 7, 2004. pp. 95-113.
• ,"Georg B. Michels, "Rituals of Violence: Retaliatory Acts by Russian and Hungarian Rebels Russian History, Volume 35, no. 3/4, 2008. pp. 383-394.
• Georg B. Michels, "Some Observations on the Social History of Old Belief during the Seventeenth Century", in: Russia's Dissident Old Believers, 1650-1950. University of Minnesota, 2009. pp. 139-165.
• Georg B. Michels, "From Persecuted Minority to Confessional Church". Canadian-American Slavic studies 49, 2015. pp 322-337.
• Georg B. Michels, "Rescuing the Orthodox: The Church Policies of Archbishop Afanasii of Kholmogory, 1682-1702", in: Robert Geraci and Michael Khodarkovsky, Of Religion and Empire: Missions, Conversion, and Tolerance in Tsarist Russia. Cornell University Press, 2018. pp. 19-37.
• Georg B. Michels, "Russian Mass Suicides Reconsidered: A Microhistory and Comparison of Self-Immolations in the Kargopol’ District and Keksholm Province (Sweden)", Canadian-American Slavic studies 57, 2023. pp. 436-454.
• Maureen Perrie, "Popular Revolts", in: The Cambridge History of Russia, Volume 1: From Early Rus' to 1689. Cambridge University Press, 2006. pp. 600-617.
• Maureen Perrie, "Moscow in 1666: New Jerusalem, Third Rome, Third Apostasy", Quaestio Rossica, Volume 3, 2014. pp. 75-85.
• Maureen Perrie, "Self-Starvation and Self-Entombment in Russian Old Believer Practice from 1666 to 1897". The Slavonic and East European Review, Volume 100, no. 3, July 2022.

• Georg B. Michels, Myths and Realities of the Russian Schism: The Church and its Dissenters in Seventeenth-Century Muscovy, Thesis in partial fulfillment for Ph.D, presented to Harvard University, 1991.
• Evgeny Grishin, The Concepts of the “Schism” and “Schismatic” in the Church and State Discourses of Seventeenth and Eighteenth-century Russia, Thesis in partial fulfillment for Ph.D, presented to the University of Kansas, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרסקול בוויקישיתוף

• הרסקול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "ניקאן ובדק הדת (ראַסקאָל)"; "פרץ הראַסקאָלניקים וגורל חאוואנסקי" בתוך: שלמה מנדלקרן, דברי ימי רוסיא: חלק שני, דפוס ר' יצחק גאלדמאן, ווארשא, ה'תרל"ה. עמ' 33-38, 79-80.