הר אוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הר אוטה
Οἴτη
Nexori Panorama.jpg
מידע כללי
גובה 2,152 מ׳ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום פתיוטיס, יווןיווןיוון
רכס הרים פינדוס
קואורדינטות 38°49′43″N 22°17′19″E / 38.82861°N 22.28861°E / 38.82861; 22.28861
Location in Greece
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הר אוטהיוונית: Οἴτη) הר במרכז יוון. שלוחה דרומית-מזרחית של רכס פינדוס, נישא לגובה של 2,152 מטרים (7,060 רגל). החל מ-1966 אזור הליבה של ההר הוא גן לאומי, וחלק ניכר מיתר ההר הוכרז כאזור טבע מיוחד בתוכנית נאטורה 2000.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר אוטה גובל במחוזות פוקיס בדרום ופתיוטיס בצפון.

טופגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצידו הצפוני של ההר שטח תלול ובלתי נגיש שיורד לעמק הספרצ'יוס, ויוצר סדרה של ערוצים עמוקים - המפורסם שבהם הוא נהר גורגופוטמוס. בחלק מהערוצים מפלים גדולים, בהם מפל קרמסטוס, הנחשב לגבוה ביותר במרכז יוון. במזרח, ההר תחום בערוץ נהר אסופוס (Ασωπός), המהווה את גבולו עם הר רלידרומו הסמוך. המורדות הדרומיים של אוטה עדינים, גובלים בהרים ורדוסיה מדרום מערב וגיונה מדרום מזרח. במדרון המערבי שלו, אוטה מופרד מהר גואלינה על ידי עמק הנהר ויסטריזה (Βίστριζα), ואינכוס העתיקה (Ίναχος).[1] לאוטה הידרוגאולוגיה מורכבת. אבן גיר ופליש, יחד עם גיאומורפולוגיה מורכבת, שיצרו רשת גדולה של בולענים ומערות, שהובילו להיווצרות מעיינות רבים, נהרות קטנים ובריכות עונתיות במישורים הראשיים, בעיקר אלה של ליבדיות (Λιβαδιές), אמאליולקה (Αμαλιόλακα) וקטבוטרה (Καταβόθρα). שלושה נהרות עיקריים נובעים מההר: גורגופוטמוס ואסופוס ממזרח, ויסטריזה/אינאצ'וס ממערב, כולם יובלים של ספרצ'יוס. נחלי המדרון הדרומי זורמים לנהר מורנוס.[2] פסגתו הגבוהה ביותר של ההר, פירגוס (Πύργος), נישאת לגובה של 2,152 מטרים (7,060 רגל).[3] הפסגה השנייה בגובהה היא פסגת גרבנו (Γρεβενό) שנישאת לגובה 2,117 מטרים (6,946 רגל).[4]

יישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הר אוטה ישנם 22 יישובים:[5]

בעלי החיים בהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונקים החיים בפארק: צבי, חזיר בר וארנבת. יעל הבלקן שחיה על ההר היא סמל הפארק.

הטורפים הגדולים של האזור הם דובים חומים, זאבים וחתולי בר.

הטריטון האלפיני הוא אחד מהדו-חיים שחי בפארק ונמצא בסכנת הכחדה.

הפארק מארח מגוון גדול של מיני ציפורים. מינים של נקר הנמצאים באואיטי: נקר אפור-ראש, נקר לבן גב, נקר שחור, ונקר סורי. מינים אחרים: גיבתון גנים, צחיחנית החרמון, עפרוני ארואסיאתי, פִּיפְיוֹן השחומה, סתרי אלפיני, חכלילית סלעים, סַלעִית הצפון, צוקית חכלילית וחסידה שחורה. גם מספר רב של ציפורים טורפות נדירות חיות בהר: עיט זהוב, חיוויאי הנחשים ובז נודד.

פארק לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966,הפך הר אוטה לפארק השישי בגנים הלאומיים של יוון, בהתאם לצו המלכותי 218/1966. שטחו של הפארק 7,000 דונם, מתוכם 3,370 באזור הליבה ו-3,630 בפריפריה. הפארק משתרע על כרבע משטח ההר והוא השלישי בגודלו ביוון. כל פעילות אנושית שמשפיעה על הסביבה אסורה בתחומי הגן הלאומי.[6] בנוסף הוכרז שטח הפארק כאזור מיוחד לשימור, כחלק מרשת Natura 2000. ערוץ גורגופוטמוס הוכרז כ-SAC, ויחד עם הגן הלאומי ועמק אסופוס מהווים אזור מוגן מיוחד הרחב יותר של "הר הלאטה אוטה - עמק אסופוס".[7]

בהר קימים שני מקלטים לחיות, בהם אסור לצוד: אזור סקאסמני פרנצי - דיו וואנה במדרונות הצפון מזרחיים, ואזור אויטי – פאביליני בדרום מזרח.[7] הגן הלאומי והאזורים המיוחדים מוגנים בפיקוח גוף הניהול של הפארק הלאומי הר אוטה, שהוקם כסוכנות של המשרד לאיכות הסביבה בשנת 2002 (חוק 3044/2002).[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה היוונית נחשב הר אוטה כזירת מותו של הרקולס. מחברים רומאים העניקו לאל-הדמי את הכינוי אוטאיוס.[9] מוכן למות, עלה הרקולס להר אוטה, בנה מדורת הלוויה, נתן את קשתו ואת חיציו לפילוקטטס, והניח את עצמו על הערימה, ואת עור האריה שלו פרש עליו. הוא ציווה על פילוקטטס לניח את הלפיד על המדורה.[5] גרסה אחרת של הסיפור טוענת כי זאוס השליך ברק על מקום מותו של הרקלס, וכי ממקום זה צמח הנהר גורגופוטמוס.[10] שרידים מהמאה ה-3 לפנה"ס הם מקדש הרקולס ומדורת הלוויה שלו (ΠυρὰἩρακλέους), וכן חורבות הבניינים הסמוכים שעדיין קיימים ברמת קאטבוטרה בגובה 1800 מ', ליד הכפר פבליאני. מתחם המקדש נותר בשימוש עד התקופה הרומית המאוחרת.[5][11]

בתקופות קדומות, אזור אוטה היה שייך לדרום תסליה, והיה מחוזו הדרומי ביותר אוטאאה (etaταῖα).[9] כמו כן, מסופר כי עיר בשם אוטה הוקמה על ידי אמפיסוס, בנו של אפולו ודרייופ, בשטח המליאנים. צפונה יותר, היפאטה (ἡ Ὑπάτη, τὰ Ὕπατα), יפתי המודרנית, הייתה העיר הראשית של האניאנים, וחברה בליגה האתולית.[12][13]

הנשים של היפאטה עסקו בכישוף בעת העתיקה: המכשפות מיקלה ואגאוניסה, המכונות פארמהסידאה, גרו באזור.[12][10] גם בתקופה מאוחרת יותר, נאמר כי מצוק אנמוטריפה ליד העיירה היא מקום רדוף על ידי קרונה ליאוסה ארמאגו.[10]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקרופוליס העתיק של יפתי

העיר היפאטה מוזכרת במאה השישית על ידי ההיסטוריון פרוקופיוס מקיסריה, שתיעד תיקונים בחומות העיר על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, ובסינקדמיוס.[12][14] ייתכן והעיר ננטשה לאחר הפלישות הסלאביות במאה השביעית, והיא מופיעה מחדש במאה העשירית בשם נאי פאטראי ("פאטראס החדשה") או פאטראי חלדיקאי ("פאטראס הין, מחוז חלס"). עד המאה ה -13, העיר מוזכרת רק כמרכז הכנסייתי, עם ארכיבישוף מטרופוליני אחד במאה ה-10, ולבסוף שנים עשר כפופים לארכיבשוף (suffragans) במאה ה-12.[14]

העיר מילאה תפקיד מרכזי במאה ה-13 והייתה בירתם של שליטי יוון העצמאיים של תסליה, ג'ון הראשון דאוקאס, קונסטנטין דאוקאס וג'ון השני דאוקאס. החברה הקטלאנית תפסה את נויופטרס וחלק גדול מפטוטיוס ודרום תסליה ב-1319, ויצרה את דוכסות ניופטרס החדשה, ואסליות של דוכסות אתונה. זה היה אחד הנכסים הקטלנים האחרונים שנותרו ביוון, והוא נפל לידי הטורקים העות'מאניים בשנת 1394.[14] במאות ה-13 וה-14 שכנה עיירת המצודה סידרוקסטרון במורדות המזרחיים של אוטה.[15] מנזר אגאתונוס, המתוארך למאה ה-15, שוכן על מורדותיו הצפוניים של ההר ליד יפתי.[16]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־25 בנובמבר 1942 במבצע הרלינג, השמידו הבריטים בשיתוף ההתנגדות היוונית את ויאדוקט גורגופוטמוס. פעולה זו מוגדרת כאחת מפשיטות החבלה המוצלחות באירופה הכבושה.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הר אוטה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kastanioti & Stamellou 2013, pp. 4–5.
  2. ^ Kastanioti & Stamellou 2013, pp. 5–6.
  3. ^ Kastanioti & Stamellou 2013, p. 4.
  4. ^ 1 2 Kastanioti & Stamellou 2013, p. 37.
  5. ^ 1 2 3 Kastanioti & Stamellou 2013, p. 34.
  6. ^ Kastanioti & Stamellou 2013, p. 8.
  7. ^ 1 2 Kastanioti & Stamellou 2013, p. 10.
  8. ^ Kastanioti & Stamellou 2013, p. 14.
  9. ^ 1 2 תבנית:Cite DGRG
  10. ^ 1 2 3 Kastanioti & Stamellou 2013, p. 35.
  11. ^ "Oete". Brill's New Pauly. Brill Online. בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2015. 
  12. ^ 1 2 3 תבנית:Cite DGRG
  13. ^ T.S. Mackay (1976). "HYPATA Aitolia, Greece.". The Princeton encyclopedia of classical sites.. Princeton University Press. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2014. 
  14. ^ 1 2 3 Gregory 1991, p. 1454.
  15. ^ Koder & Hild 1976, pp. 256–257.
  16. ^ Koder & Hild 1976, pp. 117–118.