השאלה הארמנית
.jpg)
השאלה הארמנית הייתה הוויכוח בעקבות קונגרס ברלין מ-1878 כיצד יש להתייחס לארמנים באימפריה העות'מאנית. המונח הפך לנפוץ בקרב חוגים דיפלומטיים ובעיתונות הפופולרית. במונחים ספציפיים, השאלה הארמנית מתייחסת להגנה ולחירויות של ארמנים מהקהילות השכנות להם שהתנכלו להם. השאלה הארמנית מסבירה את 40 שנות ההיסטוריה הארמנית-עות'מאנית בהקשר של הפוליטיקה האנגלית, הגרמנית והרוסית בין 1877 ל-1914.
במשך השנים התרחשו מספר מעשי טבח בארמנים כמו מעשי הטבח החמידיים ב-1894–1896 וטבח אדנה ב-1909, בהם נרצחו מאות אלפי ארמנים. בשנת 1915 החליטה הנהגת מועצת האיחוד והקידמה, ששלטה בממשלה העות'מאנית, להפסיק את לצמיתות "השאלה הארמנית" על ידי טיהור אתני - רצח עם של מעל מיליון ארמנים, וגירוש רוב הארמנים מהאימפריה, במסגרת רצח העם הארמני. בד בבד נרצחו והושמדו גם רוב האשורים והיוונים במזרח התיכון ברצח העם האשורי ורצח העם היווני-פונטי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע המאה ה-19, המעצמות הגדולות באותה תקופה התמודדו עם יחסה של האימפריה העות'מאנית למיעוטים הנוצרים שלה ולחצו עליה יותר ויותר להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה. בעקבות הדיכוי האלים של נוצרים בהתקוממויות בבוסניה והרצגובינה, בולגריה וסרביה בשנת 1875, המעצמות הגדולות יזמו ב־1856 את חוזה פריז, בטענה שהוא מספק את הסמכות להתערבותם כדי להגן על המיעוטים הנוצרים של האימפריה העות'מאנית. עד סוף שנות ה-70, היוונים, יחד עם כמה אומות נוצריות אחרות בבלקן, שהיו מתוסכלים מתנאיהם, הצליחו להשתחרר מהשלטון העות'מאני בעזרת המעצמות. לעומתם, הארמנים, קיבלו פחות עניין, ופחות תמיכה מצד המעצמות. מעמדם בשנים אלו עמד על קיפאון יחסית, ובאימרפיה העות'מאנית הם כונו millet-i sadıka או "מילת נאמן".
בשנים 1827–1828, הצאר ניקולאי הראשון ביקש עזרה מארמנים פרסיים במלחמה הרוסית-פרסית, והבטיח כי לאחר מכן, הוא יעזור לשפר את חייהם. ב-1828 הכריזו הרוסים מלחמה על טורקיה. בשנת 1828 בהסכם טורקמנצ'אי, סיפחה רוסיה את Erivan Khanate, חאנות נחצ'יבאן, והאזור הכפרי שסביבם. לאחר הסכם טורקמנצ'אי, עודדו הרוסים את הארמנים שעדיין חיו תחת שלטון פרסי להגר לארמניה הרוסית, ו-30,000 נענו לקריאה. רוסיה סיפחה חלקים משמעותיים מהשטח שנכבש על ידי הארמנים. אותה תקופה, היו 1,095,889 ארמנים באימפריה העות'מאנית. ככל שרוסיה התקדמה בגבולה הדרומי, היא הפכה ליותר ויותר מעורבת בעניינים עות'מאניים. רוסיה הייתה כוח מכריע בהשגת עצמאותן של רומניה וסרביה. רוסיה, והחיים הרוסיים, משכו ארמנים. ארמנים רבים התחנכו ואימצו דרכים רוסיות. עבור הארמנים רוסיה הייתה גם דרך לאירופה. רוסיה השיגה שליטה על חלק גדול מארמניה, והפכה למגינת הארמנים באימפריה העות'מאנית.
רוב הארמנים חיו במחוזות הגובלים ברוסיה ולא במדינות אחרות באירופה. על פי הסכם אדריאנופול מ-1829, האימפריה העות'מאנית ויתרה על אחאלקלאק ואחלציחה לרוסיה. כ-25,000 ארמנים עות'מאנים עברו לארמניה הרוסית, והיגרו מאזורים אחרים באימפריה. הארמנים החלו לראות יותר את האימפריה הרוסית בתור הערבה האולטימטיבית לביטחונם.
הדילמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמנים רבים בפרובינציות המזרחיות של האימפריה העות'מאנית, חיו תחת איום של אלימות אפליה והשפלה מצד עמים שכנים עוינים. בשנים 78–1877 התקיימה מלחמת רוסית עות'מאנית נוספת. הארמנים בירכו את הצבא הרוסי המתקדם כצבא שחרור. בינואר 1878, הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול, נרס השני וארז'פטיאן,(אנ') פנה להנהגה הרוסית כדי לקבל הבטחות שרוסיה תכניס הוראות לניהול עצמי של ארמני בהסכם השלום החדש. במרץ 1878, לאחר סיומה של המלחמה, העביר הפטריארך למעצמות תלונות ארמניות על "תפיסת קרקע בכפייה... המרה בכפייה של נשים וילדים, הצתות, גביית פרוטקשן, אונס, ורצח" למעצמות. הפטריארך שכנע את הרוסים להכניס סעיף 16 לחוזה סן סטפנו, שקבע כי הכוחות הרוסיים הכובשים את המחוזות המאוכלסים בארמנית במזרח האימפריה העות'מאנית ייסוגו רק עם יישום מלא של רפורמות.
בריטניה התנגדה לכך שרוסיה תחזיק בשטחים עות'מאניים רבים כל כך. ביוני 1878, היא לחצה שהמעצמות הגדולות יכנסו למשא ומתן חדש במסגרת הקונגרס של ברלין. סעיף 16 שונה כך שכל אזכור של הכוחות הרוסיים שנותרו במחוזות הוסר. במקום זאת, הממשלה העות'מאנית הייתה אמורה להודיע מדי פעם למעצמות הגדולות על התקדמות הרפורמות.
"תוכנית הרפורמה הארמנית" מ-11 במאי 1895 הייתה סדרה של רפורמות שהוצעו על ידי מעצמות אירופה אך אלו לא יושמו.
במקום זאת החלו מעשי הטבח החמידיים. הדיפלומט הצרפתי ויקטור ברארד כתב: לאחר שישה חודשים של מעשי טבח מתמידים, בעוד אירופה העמידה פנים שהשאלה הארמנית כבר נפתרה, החליטו הארמנים להראות לאירופה שהשאלה הארמנית עדיין קיימת אך שאין יותר ממשלה עות'מאנית.
