רצח העם הארמני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רצח העם הארמניארמנית: Հայոց Ցեղասպանութիւն), או שואת הארמנים או מדס יגרןארמנית: Մեծ Եղեռն, באנגלית: Medz Yeghern) היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים לטבוח בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים[דרוש מקור].

תפוצת הארמנים באסיה הקטנה בראשית המאה העשרים. חום: רוב ארמני. כתום: 25%-50% ארמנים. צהוב: פחות מ-25% ארמנים. אדום: אזור בו חיים הארמנים כיום.
מפת רצח העם הארמני המתארת מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באימפריה העות'מאנית חיו קבוצות דתיות ואתניות רבות, בהן ארמנים, יוונים, כורדים, אשורים, יזידים ויהודים, אך רוב האוכלוסייה השתייכה לדת האסלאם, והשלטון היה טורקי. בני הדתות המונותאיסטיות זכו למעמד מילט שהעניק להם חופש דת ופולחן וכן חסות תחת השלטון העותמאני.

החל מאמצע המאה ה-19 החלו לפרוח באירופה תנועות לאומיות שדרשו עצמאות והגדרה עצמית, במאבקים שכונו "אביב העמים". בין השואפים לעצמאות בשטחי האימפריה העות'מאנית היו הארמנים, הכורדים והיהודים. האימפריה התנגדה לשאיפות אלו משום שראתה בהן פגיעה בכוחה. החל משנות ה-60 המוקדמות, פעלה התנועה הארמנית לשחרור לאומי, שמטרתה הייתה תחיית עצמאותו של העם הארמני בתוך מסגרת מדינית מחודשת בשטחים המיושבים על ידי רוב ארמני שנמצאו בשליטת האימפריה העות'מאנית. לאחר קונגרס ברלין, שהתכנס לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878), עלתה בקרב חוגים דיפלומטיים והעיתונות הפופולרית, במקביל ל"שאלה המזרחית", גם "השאלה הארמנית" (אנ'), שעסקה בהגנתם וחירותם של הארמנים בתחום האימפריה.

גם בקרב הטורקים פעלו תנועות לאומיות ולאומניות אשר שאפו לחזק את האחיזה הטורקית באסיה הקטנה ואף לגרש ממנה את כל המיעוטים האחרים. בנוסף לבעיות מבית, איימו על האימפריה העות'מאנית מעצמות זרות. רוסיה הייתה מעצמה פעילה באזור, וניסתה להחליש את כוחה של האימפריה.

טבח הארמנים 1896-1894[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך היו שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה במטרה להחליש את האימפריה העות'מאנית. כדי לא לאבד את שליטתו, החליט הסולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המסים הגבוה הובילו להתקוממות ארמנית. בתגובה, בין השנים 1896-1894 הרגו הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים ("טבח הסולטאן עבדול חמיד" (אנ')). במהלך הפרעות בקונסטנטינופול החביאה הקהילה היהודית ארמנים רבים בבתיה.‏[1]

ב-26 באוגוסט 1896, מתוך תסכול מהאדישות האירופית למעשי הטבח ובמאמץ לקבל הכרה בינלאומית, השתלטה קבוצה של חברי "הפדרציה המהפכנית הארמנית" על בנק עות'מאן באיסטנבול. האירוע הביא סימפתיה לארמנים באירופה וזכה לשבחים בעיתונות האירופית והאמריקנית, שהשמיצה את הסולטאן חמיד ותיארה אותו כ"הרוצח הגדול", "סולטאן הדמים" ו"עבדול הארור". בתגובה הרג המון טורקי כ-50,000 ארמנים. מידת מעורבות השלטון באירועים אלו אינה ברורה. בשנים 18941896 נרצחו בין 80,000 ל-300,000 ארמנים ויותר מ-50,000 ילדים ארמנים התייתמו. למרות שהמעצמות הגדולות התחייבו לנקוט בפעולה, פעולה כזו מעולם לא הגיעה לידי הגשמה, בשל ניגודי עניינים פוליטיים וכלכליים.

הטורקים הצעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה ארמנית מחפשת מפלט עם ילדיה לאחר רצח בעלה.

בשנת 1908 התרחשה באימפריה העות'מאנית הפיכה צבאית, את השלטון תפסו הטורקים הצעירים. עם עליתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא וזכות להיבחר לפרלמנט, אך ב-31 במרץ 1909 (לפי הלוח היוליאני, ה-13 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני), בעת מאבק שפרץ בין הטורקים הצעירים לסולטן, שניסה להשיב לו את השלטון, החלו מעשי טבח בנפת אדנה כלפי הארמנים ששימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. בטבח אדנה (אנ') נרצחו כ-20,000 ארמנים.‏[2]

בשנת 1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מאניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", ברחבי האימפריה. המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.‏[2]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכת האימפריה העות'מאנית קדמה לאירועי רצח העם הארמני של מלחמת העולם הראשונה. כבר במלחמת הבלקן הראשונה איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שהחזיקה על אדמת אירופה. ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא או לשלם כופר. גם הארמנים גויסו. משגברו חששותיהם של הטורקים, נלקח הנשק שהיה בכפרים הארמניים, כביכול לטובת הצבא, אך למעשה פוזר בקרב יושבי הכפרים הטורקיים והכורדיים הסמוכים. לאחר מכן נלקח נשקם של החיילים הארמנים, והם רוכזו בפלוגות עבודה שעבדו בסלילת כבישים ועבודות בנייה בתנאים קשים ביותר. עקב התנאים הקשים והיחס העוין, ערקו חלק מהחיילים הארמנים ומקצתם התגייסו לצבא הרוסי שלחם בטורקיה במסגרת מדינות ההסכמה. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח הטורקי. צעד זה תרם להחלטה הטורקית לפתוח בטבח.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה, שבשיאה השתרעה מדרום מזרח אירופה עד צפון אפריקה והיוותה איום על מעצמות אירופיות, נוצרה במזרח טורקיה המדינה העצמאית של ארמניה. הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. אזור כורדי אוטונומי הוקם אף הוא, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.

רצח העם הארמני 1918-1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915, עת עצרה ממשלת הטורקים הצעירים כ-250 משכילים ומנהיגים ארמנים באיסטנבול. אלה נורו למוות עוד באותו לילה. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו זמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי-חמושים שבפלוגות העבודה.

במקביל לאירועים אלה הוציאה הממשלה הטורקית צו הקורא "לבצע טרנספר של גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומים, לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום. המסעות ארכו שבועות רבים, ובמהלכם מתו רבים מתשישות ומרעב. באחד המקרים ידוע על מסע שארך 60 יום. ממסע אחר ידוע כי מתוך 170,000 איש שיצאו למסע נותרו בסופו רק 180 איש.[דרוש מקור]

הארמנים ששרדו את צעדות הגירוש רוכזו בכ-25 מחנות. במחנות פתוחים אלו מתו רבים מרעב ומקור, או שהומתו בצורות שונות עד סתיו 1916. הטורקים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים,‏[3] אחרים הוצאו להורג בשריפה. איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים.‏[4] לויטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר שלם רוכזה יחד ואז נשרפה. לפי תצהירים מאת שני רופאים מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי ספר כדי לרכז ילדים אשר נשלחו לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל.‏[5]

מספר הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמנים מוצעדים תחת משמר טורקי חמוש לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה, אפריל 1915.

ישנם חילוקי דעות באשר למספר הקרבנות הארמנים שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה הטורקית והיסטוריונים טורקים בני ימינו נוקבים במספרים שונים בין 300,000 ל-800,000 וזאת למרות דוחות שונים של השלטונות העותמאנים לפיהם מתו יותר ממיליון ארמנים.‏[6] רוב ההערכות שבוצעו על ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקרבנות בין מיליון ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף.‏[7]

הערכות טורקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה הסטטיסטית הרשמית המתייחסת לתקופה 1918-1915 מדברת על 800 אלף איש שנרצחו באופן ישיר, מכך ניתן להסיק על למעלה ממיליון הרוגים. מספרים אלו פורסמו בשנת 1920 ב"גאזט" העות'מאני ומקורם, כך נטען, הוא בוועדה שמינה שר הפנים מוסטפא אריף.‏[8] נתונים אלו מוזכרים גם בזיכרונותיו של ראוף אורבאי.‏[9] על פי נתונים שנאספו בשנת 1914, ובשנת 1917 ופורסמו על ידי טלעת פאשה, המוכרים גם כ"דוח טלעת פאשה" נמצא כי חסרים כ- 1.125 מיליון ארמנים במחוזות האימפריה העותמאנית. דו"ח זה נחשב לאמין בממצאיו שכן אלו נובעים ממפקדי אוכלוסין שבוצעו בפקודתו של טלעת פאשה בכל מחוזות האימפריה.‏[6] התוצאות הראשוניות של עיבוד הנתונים מתייחסות ככל הנראה לאלו שנטבחו תוך כדי הגירוש, ללא שום אזכור למספר הקרבנות הכללי; מוסטפא כמאל אטאטורק, בשיחה שניהל בספטמבר 1919 עם המייג'ור ג'נרל הרבורד, ראש כוח המשימה הצבאי האמריקאי בארמניה, חזר על אותו מספר.‏[10] עם זאת, בעקבות פיזורו של הטריבונל הצבאי, שונו הערכות אלו כדי לייצג את מספרם הכולל של הקרבנות. בעוד המספר הרשמי היה 800 אלף, היו הערכות רבות אחרות שהוצגו בזמן המלחמה על ידי הרשויות העות'מאניות. טאלאט, לדוגמה, הציג את המספר 300 אלף, אם כי לא ברור מאין שאב את הנתון. כיום אלו המספרים המשמשים בדרך כלל את נציגי הממשל הטורקי.

הערכות בריטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקני באימפריה העות'מאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו, עליו כתב: "חזיונות כגון אלה היו נפוצים במחוזות הארמניים ב-1915. המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש..." ("סיפורו של השגריר מורגנטאו" (אנ'), 1918)

משרד החוץ הבריטי מינה את ארנולד טוינבי לחקור את הגירוש הארמני ואת מספר הקרבנות הארמנים. טוינבי העריך את מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, נתון שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בפסגת השלום בפריז ב-1919, על אחריות למותם של 800,000 איש בזמן המלחמה.

הערכות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים רואים בגרמניה כמדינה שהייתה לה הגישה הטובה ביותר לאתרי הגירוש והרצח, זאת בגלל בריתה עם טורקיה באותה התקופה. מסיבה זו, יש החושבים שההערכות הגרמניות לגבי מספר הנספים, אשר היו הגבוהות ביותר, הן המדויקות ביותר. דו"ח שהוכן בפברואר 1916 העריך כי מיליון וחצי ארמנים נספו.‏[11] כך גם דו"ח שהוכן ב-27 במאי 1916 על ידי ראש הביון של משרד החוץ הגרמני, ארצברגר.‏[12] דו"ח אחר שהוכן ב-4 באוקטובר 1916 על ידי השגריר הגרמני הזמני בטורקיה, וילהלם ראדוביץ, נוקב באותו מספר.‏[13] רבים רואים בהערכות של אנדרס, מייג'ור גרמני ששירת בצבא הטורקי, את הדיווח הגרמני המאוזן ביותר; הוא מציין 1.2 מיליון קורבנות.‏[14] אותו מספר הוזכר במשפט יוזגט,‏[15] כמו גם בטריבונל הקבוע,‏[16] וצוטט לעתים קרובות במקומות אחרים.

אירועי הר משה (מוסא דאג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה, התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב כי פקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה שם התנגשות צבאית. יש הטוענים כי התחוללו שם קרבות קשים בעוד אחרים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל.[דרוש מקור] לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בעקבות אירועים אלה כתב הסופר היהודי האוסטרי פרנץ ורפל את הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג". אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בסיפורת בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים להגברת התודעה לרצח העם שפקד את עמם.

הטבח באשורים ובמיעוט היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, "שנת החרב" ("שתו ד'סייפו"), נטבחו אשורים במספרים בלתי ידועים. על פי הערכות, בין השנים 1918-1914, נספו כ-275,000 אשורים.‏[17] בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

הדים ביישוב היהודי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הצבי" (1909)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם איתמר בן-אב"י, עורך העיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה, מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו הוא מאשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: "חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים". בן-אב"י טוען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, שאף נוספת לה מסורת עממית: "לפי מסורה בעם הפשוט, הארמנים אינם אלא עמלקים". משום כך החליט בן אב"י לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם...נדבות עם בלי ארץ לעם בלי ארץ - הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?".‏[18][19]

ב-17 במאי 1909, במדור "חדשות אחרונות" תחת הכותרת "הטבח בארמנים" נכתב בעיתון: "הטבח בארמנים לא חדל. מדי יום ביומו הורגים המושלמים מאות ארמנים. ארבעת אלפי החיילים אשר בכל הגליל משתתפים גם הם בטבח הנורא הזה. בעדנה עצמה נשחטו ששת אלפים וחמש מאות איש, ובשאר המדינה עוד כשלושים אלף".‏[20] כעבור יומיים, תחת כותרת זהה נכתב: "חמישה־עשר אלף איש נשארו בלי מחסה, אלפים נהרגו... בשמונה־עשר אפריל יצאו אנשי הצבא...על בית־הספר הארמני שהכיל אלפים בורחים מהארמנים, ויחלו לירות בעם הזה. בית־הספר ניצת באש, רוב הבורחים נשרפו, ואלה אשר ניסו לצאת החוצה הומתו בכדורי החיילים... התבערה הנוראה הזאת ארכה שני ימים. אלפי איש נשרפו בה... בה בשעה הלך הטבח הלך וגדל בגליל עדנה. בימים אחדים נהרגו ונטבחו עשרים אלף איש, הממשלה חסרת אונים לעצר בעד הטבח".‏[21] למחרת, תחת הכותרת "הטבח בעדנה", עודכנו המספרים: "הומתו מהמושלמים אלפיים איש...מספר חללי הארמנים עלה ליותר משלושים אלף".‏[22][23]

ניל"י (1916-1915)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי היישוב שחיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לא יכלו להתעלם מהשמדת הארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. ביניהם בלטו אנשי ניל"י שהתייחסו רבות לרצח העם הארמני ואף פעלו בניסיון לערער את אמות הסיפין ולהוביל להתערבות של המעצמות למניעת רצח העם.

איתן בלקינד[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתן בלקינד, ממייסדי ניל"י, גויס לצבא הטורקי כקצין וסופח למטה של ג'מאל פאשה. בזמן שהותו בסוריה היה עד לטבח בארמנים: "ביום השני לנסיעתנו ראינו גופה צפה על נהר הפרת. נדהמנו, אבל החיילים שליוו אותנו הרגיעונו באמרם שאין זו אלא גופת ארמני. נודע לנו שבקרבת מקום, מעברו השני של הפרת, יש מחנה של ארמנים, אשר הוגלו לשם מארמניה... מצאנו מחנה של כמה מאות אנשים... המשכנו בדרכנו, וככל שהתקדמנו ראינו גוויות רבות יותר של ארמנים צפות על פני המים... בדיר־אל־זור...נודע לנו שאחמד ביי הוא מפקד של גדודים צ'רקסים, אשר גויסו להשמדת הארמנים. הרופא והרוקח שאיכסנו אותנו...סיפרו לנו שכל הגברים הארמנים נרצחו עוד בדרכם הנה מעריהם אשר באנטוליה, ואילו הנשים היפות והבנות היו לטרף לבדואים. ...בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. ...בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד... המשכתי צפונה, ולאורך כל הדרך מצאתי גופות של ארמנים - בפרט של ילדים, אשר לא יכלו להחזיק מעמד בנדידה וההורים נטשו אותם למות בדרך. ...הגעתי ללב ארם נהריים, שם הייתי עד לטרגדיה איומה. היו באותו מקום שני מחנות - זה של הארמנים ולידו מחנה של צ'רקסים, אשר עסקו בהשמדתם של הארמנים. במחנה הצ'רקסים התאספו גם שייכים ערבים, אשר בחרו להם את הנערות היפות לנשים... קצין צ'רקסי, שראה אותי...פקד עלי לעזוב את המקום - אבל אני נשארתי לראות מה ייעשה בארמנים. החיילים הצ'רקסים ציוו על הארמנים לאסוף קוצים ודרדרים, ולערמם בפירמידה גבוהה; אחר קשרו את כל הארמנים שהיו שם, קרוב לחמשת אלפים נפש, יד אל יד, הקיפו בהם כמו בטבעת, את ערימת הקוצים והדרדרים - והדליקו בה אש, שעלתה לשמיים יחד עם צרחות האומללים, אשר נחרכו למוות באש המדורה. ברחתי מהמקום, כי לא יכולתי לחזות במראה הנורא הזה...ואחרי דהירה מטורפת של שעתיים עוד שמעתי את צעקות האומללים עד שנדם קולם. כעבור יומיים חזרתי למקום זה וראיתי גופות של אלפי בני אנוש חרוכים. ... בדרכי לעיר אורפה שבצפון, חזיתי בטבח של ארמנים נוספים... כל הדרכים היו מכוסות גופות של ארמנים".‏[24]

אבשלום פיינברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, שלח אבשלום פיינברג דוח אל הנרייטה סאלד בנו-יורק, שהוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב-1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: "הארמנים נרצחים בהמוניהם...אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם".‏[25] ב-22 בנובמבר 1915, לאחר ששב לעתלית, שלח פיינברג דוח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia).‏[25] הדוח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת-פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות, כאשר בראש הפרק מבקש פיינברג מהקצין: "אל נא תתנחם במחשבה כי מעשיות מפי השמועה אני סח לך... אלה דברים מפי עדי־ראיה, דברים מאושרים, מוכחים, רשמיים", ומוסיף: "כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 - או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ... גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות 'על שבר בת־עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם, גם על הארמנים?!".‏[26]

אלכסנדר ושרה אהרונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר אהרנסון, שנחרד אף הוא מטבח הארמנים, כתב מסמך באנגלית בשם "ארמניה", שלא ידוע אם פורסם, בו קרא לארמנים להתחבר ליהודים: "השדות נטושים, סביב הבארות בכפרים אין נערות ארמניות הממלאות כדיהן. הטורקים עברו שם! ... התקפת פתע של אלפי כורדים ובדואים וחיילי הצבא הטורקי הסדיר על כפרים שלווים... הארמנים הצעירים הופשטו מנשקם; אין להם כלי נשק להגן על כבוד אחיותיהם, אמהותיהם ואהובותיהם... מיליון ארמנים נרצחו בתוך פחות משנה!".‏[27]

ב-25 בנובמבר 1915 יצאה שרה אהרונסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה אהרון אהרונסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם".‏[28]

אהרון אהרונסון: פרו ארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי יומנו, נתבקש אהרון אהרונסון לכתוב דוח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש אהרונסון למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה":‏[29]

"משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים … מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי … עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו...עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות".‏[30]

אהרונסון מבהיר כי לא ביקר "בארמניה עצמה" ומשום כך לא ראה את "מעשי הזוועה החמורים ביותר", אך מדגיש כי "מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסנטינופול" והמידע שהשיג "מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער". הוא מוסיף כי סוכנים אלה הם "אנשים אמינים ביותר".‏[30] עדים נוספים בתזכיר הם איכרים גרמנים תושבי ארץ ישראל, ששבו לחיפה במהלך נובמבר-דצמבר 1915, לאחר שירות צבאי חובה בגרמניה או ביצוע עבודות קבלניות באזור קונסטנטינופול. אהרונסון טוען כי החל "לנסוע בתכיפות בקו־הרכבת שבין דמשק לטבריה", כדי לשוחח עם "הגרמנים שהכיר באופן אישי" ודרכם גם עם גרמנים אחרים שנסעו באותו הקו. לטענתו, "כל המדווחים אמרו כאיש אחד, כי אלפי גופות נראו משני צידי פסי הרכבת מאנטוליה לסוריה".‏[31]

אהרונסון מביא גם את עדותה של אחותו שרה על נסיעתה מטורקיה לארץ ישראל: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג הקטר, בראותו ארמנים על הפסים, כיוון את קטרו אל תוך המון הארמנים...אז קפץ מתאו כמנצח...וקרא לידידו: 'ראית איך מחצתי אולי 50 מאותם חזירים ארמנים?'. אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 80-60 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם".‏[32][31] אהרונסון מוסיף כי המגיפות התפשטו במהירות והמתים לא נקברו במשך ימים והוסבר לו על ידי "פקיד טורקי בכיר", כי הסיבה לכך הייתה "שהמגיפות מחסלות במהירות גדולה יותר את הארמנים המקוללים הללו ונפטרות מהם אחת ולתמיד".‏[33]

אהרונסון מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. הוא מדווח כי "על הארמנים נאסרה השהות בערים ובכפרים" וגם עיסוק בעבודה וקבלת שכר. הם מוקמו במדבר, "שם הם תלויים, לצורך מזון ומים, באספקה הממשלתית. למעשה, גברים נשים וטף נאלצים לעבוד בעבודות־פרך, בסלילת דרכים, במחצבות וכדומה... את המים יש להביא לעתים קרובות באמצעות רכבות... כאשר מגיעה רכבת המים, חשים למקום עצירתה אלפי מזי רעב...לרוב מתרחשת כאן קטטה המונית".‏[34] הוא מעריך כי בין שליש למחצית מאוכלוסיית המחנה מתים "בתוך מספר שבועות" ומספר ש"גברים שאיבדו את נשותיהם בדרך ונשים שאיבדו את בעליהן, שוכבים זה עם זו. ילדים שאין איש יודע למי הם שייכים מאומצים למשפחות חדשות אלו".‏[35]

אהרונסון מפנה בתזכיר אצבע מאשימה כלפי החלקים באוכלוסייה שלקחו חלק בביצוע "השמדה המונית" של ארמנים: "אין מעמד בחברה המוסלמית, עשיר או עני, גבוה או נמוך, צעיר או זקן, גבר או אישה, הנמנע מלהשתתף במעשי הרצח והשוד". אהרונסון מתאר סחר בבני אדם ב"שוק העבדים הלבנים הארמנים" ומציין את מחירה של "נערה ארמנית צעירה בת 12 או 14". הוא מציין שנכח בעצמו במכירות כאלה בדמשק וקיבל דיווחים על מכירות בקנה מידה רחב יותר ממיסיונריות אמריקניות בביירות ובדמשק ומקרובי משפחתו בחלבּ, שם נמכרו "כמה אלפי נערות" תחת ידיה של מאדאם צרפתיה, שבית הזונות שלה שוכן בקוניה.‏[36] הוא טוען שהמרות דת בוצעו "בקנה־מידה נרחב" ושהטורקים כפו התאסלמות על "קהילות ארמניות שלמות" ומוסיף שגם ארמנים משכילים רבים מקונסטנטינופול וערי חוף אחרות התאסלמו.‏[37]

אהרונסון מתאר בתצהיר כיצד התנהלה השמדתם של גברים, על פי מקרים ששמע עליהם "מפי אנשים אמינים ביותר" ולאחר בדיקת הדברים עם קצינים גרמנים:

"בשאיפתם לחסל את הגזע הארמני, ידעו הטורקים היטב כי כדי להצליח עליהם להרוג ללא רחמים את כל הגברים, מנער עד זקן. למטרה זו אורגנו בתי מטבחיים של ממש. הדרך המקובלת היתה לארגן גדודי עבודה בני 400 או 600 ארמנים נטולים מנשקם, להביא אותם, ללא אוכל או מים למקום נידח כלשהו, תחת פיקוחם של 25-20 חיילים טורקיים... החיילים קיבלו הוראה...לעשות שימוש בנשקם אם תפרוץ התקוממות או תאובחן עריקה. קריצה קלה של המפקד האחראי...די היה בה להבהיר לאחרונים למה מצפים מהם. לרוב, אחרי יום או יומיים, היתה יחידת הליווי הצבאית חוזרת, שיכורה מאורגיית הדמים, ומדווחת שכל גדוד העבודה מרד או ערק".‏[38]

לאחר מכן הוא מתאר את כיצד מתנהל האיסוף והגירוש מקונסטנטינופול של הארמנים שאינם ילידי העיר: "ביעילות מפתיעה מבצעת משטרת קונסטנטינופול זה חודשים מרדף אחר ארמנים. החיפוש מבית לבית מתבצע לרוב בשעות הקטנות של הלילה". אהרונסון מעיד כי לאחר שתשומת לבו הופנתה לכך על ידי קצין גרמני, ראה בעצמו, ב"צפייה לילית משך שבועות", עשרות קבוצות של 12-8 ארמנים המובלות למטה המשטרה ולאחר מכן "נעלמות בלא להותיר שריד". לטענתו, תיעד סיפורים של ארמנים זקנים, "שהצליחו להסתיר עצמם משך 6-5 חודשים, אך נתגלו לבסוף על ידי כלבי־הדם של המשטרה והובלו משם למקום שאחריו לא נשמע מהם דבר".‏[39]

בזמן שהאירועים עדיין מתרחשים, מנסה אהרונסון להעריך את מספר הנרצחים: "למעשי הטבח הייתה השפעה דורסנית על הגזע הארמני. המספרים והסטטיסטיקה לא יצליחו לעולם לתת הערכה אמיתית של מספר האנשים שנטבחו...ההערכה המתונה ביותר, של הגרמנים, בעלי העניין בדבר, עומדת על 650,000 הרוגים ונעדרים, נכון לקיץ האחרון... עלינו להניח כי עוד 200,000 עד 300,000 אנשים ימותו בשנה הקרובה"; הוא מסכם את מצבו של העם הארמני: "מאחד הגורמים המשגשגים והחרוצים ביותר באימפריה הטורקית, אם לא המשגשג והחרוץ ביותר...הפך הגזע הארמני לגזע של קבצנים מורעבים".‏[40]

אהרונסון עושה השוואה עם חורבן בית שני וטוען שמדובר בטבח מתוכנן:

"הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים. כמו אז גם היום מדובר בתכנית ממשלתית. אחריותה הכוללת והמלאה של הממשלה הטורקית...על ביצוע מעשי הטבח, אינה מוטלת בספק. הטבח תוכנן על־ידי הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול, ורק בדרך זו היה ניתן לבצע מעשי טבח בקנה־מידה כזה, באופן מתואם שכזה ובשיטתיות ובהתמדה כאלה. ספק אם הממשלה תכננה מראש את ביצוע המעשה כולו...אך למרות המחאות, הנזעמות כביכול, שמעלה כעת ממשלת טורקיה...היוזמה לפשע היתה, מעבר לכל צל של ספק, שלה".‏[41]

הנושא האחרון בתזכיר הוא אחריותם ואשמתם של הגרמנים בטבח הארמנים. אהרונסון מצביע על כך שהגרמנים ראו ועודם רואים באנטוליה שטח קולוניאלי עתידי, ובנוסף לכך ניצלו את המצב וקנו רכוש מארמנים בעשירית ממחירו האמיתי. הוא טוען שדיבר עם עשרות קצינים ורופאים גרמנים "שהיו בלב אזור מעשי הטבח" ומבקר קשות את התנהגותם: "כל הגרמנים היו מזועזעים באופן אישי ממה שראו. בהיותם שטופים בכבוד מושרש לרכוש, סדר וכו'... לא ניתן לצפות כי הגרמנים יביטו בלב קר ואדיש במעשי שוד, טבח וכו'... הגרמנים יוכלו תמיד להוכיח באמצעות עדויות, יומנים, פרוטוקולים, וכו'... כי נשמתו של כל אחד מהם התהפכה בקרבה. אך הגרמנים, עבדי המשמעת, שוויתרו על כל אפשרות לפעולה או חשיבה עצמאית, שקיבלו משימה לביצוע באזור הטבח, ראו את הזוועות, חשו זעם, אך לא נקטו כל פעולה כדי למנוע את הטבח. מנקודת מבט מוסרית יש בכך להפוך אותם לשותפים לפשע, אף כי לא באופן ישיר". אהרונסון מסיים את התזכיר במשפט: "טבח הארמנים הוא פעולה מתוכננת היטב של הטורקים, והגרמנים יהיו שותפים לעד לכלימת המעשה הזה".‏[42][43]

את נושא אשמת הגרמנים, כמו גם את הבעת החשש שגורל היהודים עלול להיות כגורל הארמנים, השמיטו הבריטים בעריכתם.‏[42] שמו המקורי של הדוח בן 20 העמודים לא נשמר על ידי הבריטים ובעריכתם אותו נתנו לו את השם "הטיפול הטורקי בארמנים" (Turkish Treatment of Armenians). באותו חודש כתב אהרונסון דוח נוסף המיועד למשרד המלחמה, שכותרתו: "על הטבח הארמני" (On the Armenian Massacres). הדוח השני כולל בעיקר התייחסויות לשוד הרכוש הארמני וחלוקתו לטורקים בעלי השפעה, וכן ולנזק שייגרם למבנה האימפריה הטורקית בשל הטבח בארמנים. פעולות השוד המאורגן נקראו "קולוניזציה פנימית" ולדברי אהרונסון הוצעו לראשונה על ידי הגרמנים והועתקו על פי הדגם של פוזנאן, שם נועדו שיטות "הקולוניזציה הפנימית" לחסום את ההתקדמות הפולנית.‏[29]

אהרן אהרונסון מספר בזכרונותיו על לקחיו מתהליך הדיכוי של הטורקים את ארמנים. כך למשל, החרמת הנשק במושבות היהודיות עוררה חששות כבדים ביישוב ואהרן כתב לאחיו אלכסנדר על הסיבה לכך שראשי המושבה מיאנו למסור את נשקם:

"ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע; אמצעים דומים נקטו לפני הטבח בארמנים, וחששנו כי גורל מעין זה מועידים הם גם לעמנו".

משפטים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה התקיימו שני סבבים של משפטים. הראשון החל ב-23 בנובמבר 1918 במאמץ של הסולטאן מהמט השישי להילחם בגורמים פוליטיים הקרובים לזרם של הטורקים הצעירים, תוך האשמתם בכך שהם דחפו את האימפריה למלחמת העולם הראשונה ללא הצדקה, ובכך הובילו לחורבנה. שלושת הפאשות, אשר שלטו במדינה ברחו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר. לפי מקורות שונים, שלושת הפאשות הורו על שריפת מסמכים כדי לטשטש את הראיות נגדם.

משפטים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הסכם הכניעה של טורקיה למדינות ההסכמה, בינואר 1919, כינסו מדינות ההסכמה ועדה מיוחדת לנושא. ועדה זו הכירה ברפובליקה הדמוקרטית של ארמניה (אשר התקיימה בשנים 1920-1918), זימנה למשפט את הסולטאן מהמט השישי והקימה מנגנון העמדה לדין של פושעי מלחמה טורקים. במשפטים הצבאיים נשפטו שלושת הפאשות שלא בפניהם למוות.

טלעת פאשה נמלט לברלין וחי שם תחת זהות בדויה. הוא נורה למוות בידי סטודנט ארמני בשם סוגומון טהריליאן בשנת 1921. משפטו של טהריליאן הביא לידיעת הציבור האירופי את הטבח בעם הארמני. אנוור פאשה נהרג בקרב עם הצבא הסובייטי בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל פאשה נרצח בידי ארמני בטביליסי שבגאורגיה ב-1922.

רצח העם הארמני ושואת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופר‏[44] שכאשר היטלר הציג בפני מפקדי הוורמאכט ב-22 באוגוסט 1939 (Obersalzberg Speech) את תוכניתו לפלישה לפולין, הוא נדרש לגבי תגובת העולם לטיהור אתני הכולל הרג גברים, נשים וילדים פולנים לצורך השגת "מרחב מחיה", והעיר: "מי, אחרי הכל, מדבר היום על השמדתם של הארמנים?". ייתכן שהעדר תגובה בינלאומית נחרצת לרצח העם הארמני השפיעה על שיקולי הנאצים בבואם להחליט על הפתרון הסופי.

חקר רצח העם הארמני הוא חקר רצח העם המקיף ביותר אחרי חקר השואה. סוגיית רצח העם הארמני תורמת לדיון בשאלה האם השואה הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם והאם יש בה לקח לגבי כל אומות העולם או שמא לקחה מצטמצם לגבי העם היהודי בלבד.

הדומה בין השואה וטבח הארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גם הארמנים וגם היהודים היו מיעוט לאומי בעל דת נבדלת מדת הלאום העיקרי בתוך האוכלוסייה.
  • שני המקרים של רצח העם התחוללו במהלך מלחמות עולמיות.
  • בשני המקרים נעשה שימוש באוכלוסייה מקומית. כדי להימנע מאחריות ישירה, בוצעה השמדת היהודים בשלביה הראשונים גם בידי אוכלוסייה מקומית משתפת פעולה - למשל אוקראינים או ליטאים, כשרצח העם הארמני בוצע במידה רבה בידי כורדים מוסתים.
  • בשני המקרים, המעצמות הגדולות ידעו על מעשי הרצח ולא עשו דבר למנוע אותם.

השונה בין השואה וטבח הארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מטרת הנאצים הייתה השמדת היהודים בכל העולם - העות'מאנים רדפו רק את הארמנים בקרבת הגבול עם רוסיה ולא פגעו בארמנים ביתר שטחי האימפריה העותמאנית.
  • ליהודים לא הייתה שום דרך להינצל מהרדיפה הנאצית - ארמנים שהתאסלמו ניצלו.
  • זמן מה לאחר תחילת השמדת היהודים, החלה גרמניה לבצע זאת במשאבים ממשלתיים, החל בתכנון, עבור בבניית מחנות מוות ובביצוע. הקצאת המשאבים הממלכתיים, הייתה על חשבון צרכי מלחמה דחופים. בטורקיה אין עדויות להקצאת משאבים, כספיים, ארגוניים וכוח אדם, משמעותית של השלטון.
  • רמת הארגון והיעילות הגרמנית היו גבוהות לאין ערוך מאלו של הטורקים.
  • לטורקים ולארמנים, להבדיל מהמצב בין היהודים והגרמנים, הייתה היסטוריה ארוכה של מלחמות ומעשי זוועה הדדיים. הסכסוך בין שני העמים נסוב בעיקר על שטחים. ארמנים רבים אהדו בגלוי את רוסיה, אויבתה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה, ויחלו לניצחונה, וחלק מהם אף אחזו בנשק כנגד החיילים הטורקים. היהודים לא היוו בשום אופן איום, לא דמוגרפי ולא צבאי, על השלמות הטריטוריאלית של המדינה הגרמנית. לשואה קדמו 5 שנים בהן נקטו שלטונות גרמניה אמצעים מנהליים וחוקקו חוקי גזע ששללו בהדרגה את זכויותיהם האזרחיות של היהודים אזרחי גרמניה בשם אידאולוגיה גזענית רשמית. יהודים רבים בגרמניה ראו עצמם כ"גרמנים בני דת משה". חלקם אף השתתף במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה.
  • הגרמנים (להבדיל משותפיהם ממרבית אומות אירופה) הכירו באחריותם המלאה לשואת יהודי אירופה על כל המשתמע מכך. לעומת זאת הטורקים המודרניים, הרואים בעצמם צאצאי העות'מאנים, מעולם לא הכירו בעצם קיומו של רצח העם הארמני, כל שכן באחריותם לכך.

גילוי מחודש של רצח העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר רצח העם הארמני

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המוזיאון לרצח העם הארמני

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני. בעקבות השפל שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול של 1929, ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. מה גם שהשלטון החדש בטורקיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו.

רק בשנת 1965, במלוא 50 שנה לרצח העם, החלו הארמנים לאחר הפגנות ירוואן לנסות להזכיר לעולם את מאורעות הטבח. בעקבות ההפגנות הוחלט להקים אנדרטת הנצחה וזיכרון בירוואן שהייתה אז תחת השלטון הסובייטי. בניית האנדרטה הסתיימה בשנת 1967. בתקופה זו שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו. בשנות ה-90 של המאה ה-20 לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי הוקם בירוואן המוזיאון לזכר הנרצחים. המוזיאון הוקם ליד האנדרטה ומתעד את הרצח של העם הארמני.

רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם פליטי רצח העם הארמני וצאצאיהם.

מדי 24 באפריל, היום בשנת 1915 בו נעצרו ונרצחו כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים בבירה איסטנבול בידי ממשלת הטורקים הצעירים, מציינים הארמנים את יום השנה לרצח העם.

ההכרה ברצח העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הטורקית, יורשת האימפריה העות'מאנית, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה. בשנים האחרונות גוברות הקריאות בעולם להכרה בינלאומית ברצח העם הארמני ולהכרה של ממשלת טורקיה בהתרחשותו.

נכון ל-2015, הכריזו 28 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. בנוסף ל-28 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.

██ מדינות המכירות רשמית ברצח העם הארמני.

██ מדינות שאינן מכירות רשמית ברצח העם הארמני, אך יש בהן פרובינציות או עיריות המכירות בו.

המדינות שהכירו ברצח העם הארמני הן:



באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני, ואמר כי זהו רצח העם הראשון במאה העשרים.

בנוסף לאלו, מדינות, מחוזות וערים רבות מכירות ברצח העם הארמני והעבירו חוקים בפרלמנטים שלהם בנושא זה:

רצח העם הארמני עדיין מהווה נושא קשה וטעון שמשפיע על היחסים בין ארמניה וקהילות ארמניות ברחבי העולם לבין טורקיה, וכן על יחסי החוץ של הרפובליקה הטורקית. המדיניות הטורקית הרשמית מתכחשת לאחריות הטורקים לרצח העם הארמני כרצח עם, ורואה בה לכל היותר הרג של המונים בנסיבות טרגיות של מלחמה. רוב ההיסטוריונים הטורקים טוענים, כי מרבית הארמנים מתו בשל מגפות, רעב המוני ועימותים צבאיים שהתחוללו בשל מלחמת העולם הראשונה. ממשלת טורקיה מקיימת מעקב אחר ביטויים של הכרה באחריות טורקיה לרצח העם הארמני ברחבי העולם, ומטילה סנקציות על מדינות שמכירות רשמית ברצח העם הארמני כרצח עם ובאחריותה של טורקיה להתרחשותו. למרות שטורקיה מתנה קיום יחסים טובים עמה בהימנעות מהזכרתו של רצח העם הארמני הרי בחלוף העיתים יותר ויותר מדינות הצביעו על אחריותה. כמו כן, בטורקיה פנימה, בקרב חוקרים ואישי ציבור ליברלים, נשמעים יותר קולות המכירים ברצח העם הארמני או הקוראים לשינוי הקו הרשמי של טורקיה. אחד מהקולות הללו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006, הסופר הטורקי אורחן פאמוק. בשנת 2014 הביע ראש ממשלת טורקיה את תנחומיו לקרובי הנרצחים בידי חיילים עות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, והגדיר את האירועים כלא-אנושיים.‏[45]

בשנת 2000 חתם נשיא צרפת ז'אק שיראק על חוק המכיר ברצח העם הארמני, ובשנת 2006 נחקק במדינה חוק נוסף הקובע כי הכחשת רצח העם הארמני היא עבירה פלילית. ב-2004 קנדה הכירה רשמית ברצח העם הארמני.

קרקין השני, ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית, יחד עם רואן ויליאמס, הארכיבישוף מקנטרברי, באנדרטה לרצח העם הארמני בירוואן, ארמניה, ספטמבר 2007

באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה את עמדתה הקודמת והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).

במרץ 2010 הכיר הקונגרס של ארצות הברית ברצח העם הארמני, וכתוצאה מכך נגרם לארצות הברית משבר זוטא עם טורקיה, שהתבטא בהחזרת השגריר הטורקי מוושינגטון להתייעצויות וגינוי ארצות הברית על ידי טורקיה.‏[46]

ב-6 באוקטובר 2011, במהלך ביקור רשמי בבירת ארמניה, ירוואן, קרא נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לטורקיה, להכיר בטבח שביצעה בארמנים ב-1915 כרצח עם. הוא אמר כי "טורקיה היא מדינה גדולה, ועליה לבקר את ההיסטוריה שלה, בדיוק כמו שעושות מדינות אחרות בעולם, דוגמת גרמניה וצרפת. רצח העם הארמני הוא עובדה היסטורית וצרפת מכירה בה. הכחשה קולקטיבית גרועה אף יותר מהכחשה של בודדים והיא אינה מקובלת. עלינו להיות חזקים ולהישיר מבט אל ההיסטוריה"‏[47] בדצמבר אותה שנה, אושר בפרלמנט בצרפת חוק שקבע את הכחשת שואת הארמנים כעבירה פלילית הנושאת עונש של שנת מאסר וקנס כספי. בתגובה, החזירו הטורקים את שגרירם, ניתקו את היחסים עם צרפת והודיעו על צעדים נוספים כגון איסור עגינה לספינות הצבא הצרפתי ואיסור מעבר למטוסיו בשמי טורקיה כמו גם האשמת צרפת בביצוע רצח עם באלג'יריה.

עמדתה של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל מכירה חלקית ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בשלטונות. מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן ח"כים ממרבית הסיעות בכנסת ישראל, הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים. גורמים יהודיים שונים מתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ-"שואה", מרצון לייחד מילה זו לשואה שביצעה גרמניה הנאצית ומסייעי הנאצים ביהודים. בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך לא מתייחסים לאירועים כאל "שואה", "רצח עם" או "ג'נוסייד", ותחת זאת הם מתוארים כ"טבח", "פוגרומים" או "טרגדיה".‏[48]

בשנת 1989 רשות השידור תכננה להקרין סרט תיעודי בנושא בשם "המסע לאררט", בערוץ הראשון, אך עקב התערבות משרד החוץ בוטל השידור. ביטול השידור עורר דיון ציבורי בו אמר בנימין נתניהו, סגן שר החוץ דאז את המשפט הבא:

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת"

בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם בכנסייה הארמנית בירושלים. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. לפי טענת שריד, הוא ניסה להכניס תכנים על רצח העם הארמני לתוכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת.‏[49] מאוחר יותר, בשנת 2005, בהיותו חבר הכנסת, השתתף שריד ביום הזיכרון ה-90 לרצח העם הארמני בעיר ירוואן, בירת ארמניה.‏[50]

בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד".

נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה ביום העצמאות 2003 בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר את רצח העם הארמני בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת.‏[51]

בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.‏[52]

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה-ישראל יפגעו, במידה שתהיה הכרה של ארצות הברית בעניין.‏[53] כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני איילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים.‏[54]

בנאומו של נשיא ישראל, רובי ריבלין על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי ב-28 בינואר 2015, הזכיר ריבלין את רצח העם הארמני בפתיחת הנאום באומרו את הדברים הבאים:‏[55]

בשנת 1915 בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני כתב אבשלום פיינברג, איש ניל"י את הדברים הבאים: "כבר נשחקו שינַי מחרון, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? וגם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?" כך כתב אבשלום פיינברג, לפני 100 שנים בדיוק. 100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם מזי רעב אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום.

ב-15 באפריל של שנת 2015 הוחלט שישלחו לראשונה נציגים ישראלים לטקסי הזיכרון המרכזיים של רצח העם, שליחת הנציגים אינה בהכרח מבטאת שינוי בעמדת הממשלה לנושא אלא מיוחסת כאל חובה מוסרית.[56]

המוזיאון הארמני הנמצא ברובע הארמני בירושלים, מציג תערוכה בנושא רצח העם הארמני.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארבעים הימים של מוסה דאג מאת פרנץ ורפל, הוא ספר פרוזה על אירועי הר משה.
  • אררט הוא סרט עלילתי מאת אטום אגויאן, משנת 2002 העוסק ברצח העם ובהכחשתו כיום.‏‏‏[57]
  • הלהקה האמריקאית סיסטם אוף א דאון (שכל חבריה הם ממוצא ארמני) כתבה שיר בנושא, בשם !Chop Suey בשנת 2001. שמו של השיר הגיע מתוך פואמה שנקראת "אבא ארמניה". הדובר בשיר שואל את אלוהים מדוע הוא זונח אותו, ו"אבא ארמניה" עונה לו בתשובה שממנה ניתן להסיק שהוא מצדיק התאבדות. משירים רבים של הלהקה ניתן להבין כי הם אנטי-מיליטנטים, כנראה עקב רצח העם הארמני. בנוסף להזכרת רצח העם הארמני בשיריהם, חברי הלהקה אף פועלים במסגרות שונות על מנת לקדם את המודעות לרצח העם הארמני בעולם.
  • הלהקה הארמנית "גניאולוגיה" ביצעה בתחרות האירויזיון בשנת 2015 שהתקיימה באוסטריה, שיר בשם Face the shadow. השיר מבטא בקשה של ארמניה להכרה ברצח העם הארמני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טנר אקצ'ם, מאמרים לקראת דיאלוג טורקי-ארמני, 2001, מאנגלית ערגה הלר, הוצאת בבל, 2002.
  • יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995.
  • יאיר אורון, הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני, הוצאת מבע, 2005.
  • 100 שנה לרצח העם הארמני – שיחה עם ראשי ממשלת ארמניה לשעבר הראנט באגראטיאן וארמן דרביניאן, שגריר ארמניה במצרים ארמן מלקוניאן והמשורר הלאומי של ארמניה ראזמיק דאבויאן,  (מראיין: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה כרך ה, 2015 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחוץ לארצנו, המליץ, 25 בספטמבר 1896
  2. ^ 2.0 2.1 רצח העם הארמני, הוועד למאבק ברצח עם
  3. ^ Oscar S. Heizer, the American consul at Trabzon, reports: This plan did not suit Nail Bey ... Many of the children were loaded into boats and taken out to sea and thrown overboard. (See: U.S. National Archives. R.G. 59. 867. 4016/411. April 11, 1919 report.) The Italian consul of Trabzon in 1915, Giacomo Gorrini, writes: I saw thousands of innocent women and children placed on boats which were capsized in the Black Sea. (See: Toronto Globe, August 26, 1915) Hoffman Philip, the American Charge at Constantinople chargé d'affairs, writes: Boat loads sent from Zor down the river arrived at Ana, one thirty miles away, with three fifths of passengers missing. (Cipher telegram, July 12, 1916. U.S. National Archives, R.G. 59.867.48/356.) The Trabzon trials reported Armenians having been drown in the Black Sea. (Takvimi Vekdyi, No. 3616, August 6, 1919, p. 2.)
  4. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, עמוד 181-183 בגרסה האנגלית
  5. ^ This case was presented during the Session 3, p.m., 1 April 1919, also published in the Constantinople newspaper Renaissance, 27 April 1919 (for more information, see: Vahakn N. Dadrian, The Role of Turkish Physicians in the World War I Genocide of Ottoman Armenians, in The Holocaust and Genocide Studies 1, no. 2 (1986): 169–192).
  6. ^ 6.0 6.1 דו"ח טלעת פחה על רצח העם הארמני, ארא סאראפיאן, מכון גומידאס, לונדון, הוצאת דפוס טאדירון, 2011
  7. ^ Carl Bialik, "Killings From 90 Years Ago Haunt Turkey in its EU Bid ," The Wall Street Journal, May 16 2005.
  8. ^ Ottoman Gazette Takvimi Vekâyi No. 3909, July 21 1920, pp. 3, 4. Cited published in Alemdar, March 15 1919
  9. ^ Rauf Orbay, Rauf Orbay'ın Hatıraları, (Vol. 3), Yakın Tarihimiz, İstanbul, 1962 p. 179, he writes as to what Mustafa Kemal told him about the Armenians.
  10. ^ Yakm Tarihimiz, 3, (1962), p. 179, cited in Vahakn N. Dadrian, The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, Providence, RI: Berghan Books, 1995, p. 234
  11. ^ Written on July 2 1916 and submitted to the Foreign Office on July 14 1916 titled: Volkswirtschaftliche Studien in der Türkei, A. A. Türkei, 134/35, A18613.
  12. ^ A.A. Türkei 183/42, A13959, May 27 1916 report.
  13. ^ A.A. Türkei 183/44. A27493, October 4 1916 report.
  14. ^ Carl Franz Endres, Die Türkei. Munich, CH Beck, 1918, p. 161
  15. ^ Cited in Holocaust and Genocide Studies, Volume 11, Number 1, Spring 1997, Vahakn N. Dadrian, The Turkish Military Tribunal's Prosecution of the Authors of the Armenian Genocide: Four Major Court-Martial Series, Genocide Study Project, H. F. Guggenheim Foundation.
  16. ^ Gérard Chaliand, Le Crime de silence : le génocide des Arméniens: Tribunal permanent des peuples, [Session de Paris, 13-16 avril 1984] ; pref. de Pierre Vidal-Naquet, Flammarion, 1984.
  17. ^ Joseph Yacoub, La question assyro-chaldéenne, les Puissances européennes et la SDN (1908–1938), 4 vol., thèse Lyon, 1985, p. 156.
  18. ^ אנחנו, הצבי, 4 במאי 1909
  19. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, מגיבים, עמ' 123-120.
  20. ^ חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 17 במאי 1909
  21. ^ חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 19 במאי 1909
  22. ^ חדשות אחרונות: הטבח בעדנה, הצבי, 20 במאי 1909
  23. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, מגיבים, עמ' 120-119.
  24. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 177-174 (מתוך ספר זיכרונותיו של בלקינד, "כך זה היה...", שנכתב כ-60 שנה לאחר ההתרחשויות).
  25. ^ 25.0 25.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 154.
  26. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 159.
  27. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 165.
  28. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 170.
  29. ^ 29.0 29.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 192-191.
  30. ^ 30.0 30.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 336.
  31. ^ 31.0 31.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 337.
  32. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171.
  33. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.
  34. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 339.
  35. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 340.
  36. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 341-340.
  37. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 342-341.
  38. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 342.
  39. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 343.
  40. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 344.
  41. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 345.
  42. ^ 42.0 42.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 194-193
  43. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, נספחים: פרו ארמניה, עמ' 349-346.
  44. ^ לואיס פ. לוקנר, What About Germany?, עמודים 11-12.
  45. ^ ארדואן הביע תנחומים על סבל הארמנים במלחמת העולם הראשונה, באתר הארץ, 23 באפריל 2014
  46. ^ סוכנויות הידיעות, טורקיה מגנה את ארה"ב: התעלמתם מהעובדות, באתר ynet‏, 5 במרץ 2010
  47. ^ סרקוזי לטורקיה: הכירו ברצח העם הארמני, באתר nrg‏, 6 באוקטובר 2011
  48. ^ דליה שחורי, האבל הארמני עדיין שנוי במחלוקת, באתר הארץ, 17.4.2005
  49. ^ השואה שאנו מכחישים 29.3.2005 וואלה
  50. ^ יוסי שריד משתתף בטקסים לציון 90 שנה לרצח העם הארמני עומר כרמון, מעריב, 22/04/2005
  51. ^ דליה שחורי, אני, נעמי נלבנדיאן, דור שלישי לשואה הארמנית, מדליקה משואה זו, באתר הארץ, 04 במאי 2003
  52. ^ גדעון אלוןבהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  53. ^ ברק רבידטורקיה לישראל: עזרו לנו לעצור הכרה אמריקאית בשואה הארמנית, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2007
  54. ^ גדעון אלון, שלמה צזנה ויעל ברנובסקי ראש המל"ל ביקש להשתתף בדיון על שואת הארמנים, ישראל היום, 26 בדצמבר 2011.
  55. ^ ריבלין מקצר ביקורו בארצות הברית: "על האו"ם מוטלת חובת הוכחה", גלי צה"ל, 28/1/2015
  56. ^ אריק בנדר, לראשונה: ח״כים ייסעו לטקסי זיכרון לציון רצח העם הארמני - באתר מעריב
  57. ^ Ararat (2002) - IMDb


רצח עם

רצח העם הטסמני (1828-1830)רצח העם הצ'רקסי (1864)רצח העם של ההררו והנאמה (1904-1907)רצח העם הארמני (1915-1918)שואת היהודים (1939-1945)השמדת הצוענים (1939-1945)רצח העם הבנגלי (1971)רצח העם בבורונדי (1972)רצח העם בקמבודיה (1975-1979)רצח העם במזרח טימור (1975)רצח העם בגואטמלה (1981-1983)רצח העם ברואנדה (1994)רצח העם בדארפור (2003-2015)

אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם