וועקער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

וועקער (נהגה: "וֶקֶר"; בעברית: מעורר) היה כינויו של הממונה להעיר את בני העיירה לתפילת שחרית, ובפרט לאמירת סליחות. התפקיד היה בדרך כלל באחריותו של שמש העיר. נוהג זה היה בעיקר בשטעטלאך במזרח אירופה וביישוב הישן.

הוועקער נהג לדפוק על חלונות הבתים, ולקרוא: "קומו לעבודת הבורא" (""שטייט אויף צו עבודת הבורא"), או בימי הסליחות "קומו לאמירת סליחות" ("שטייט אויף צו סליחות"). חלק מהמעוררים נהגו להוסיף משפט מוסר[1] או שירים להשכמת הבוקר. את קריאתו היה אומר בנעימה מיוחדת.

בשנים האחרונות חידשו חסידי בעלז את המנהג, ובשכונת קריית בעלז בירושלים מסתובב כרוז עם רמקול, הקורא לקום לאמירת הסליחות. לחסידות בעלז נוסח מיוחד, שחלקו מורכב מפיוט ליום כיפור: "ישראל עם קדושים, שטייט אויף צו עבודת הבורא, שטייט אויף צו סליחות, שטייט אויף צו עבודת הבורא, אנא כנה, עורו נא, התעוררו נא, עימדו נא, התייצבו נא, קומו נא, חלו נא, בעד הנפש חנו נא, פני דר עליון, שטייט אויף צו סליחות, שטייט אויף צו עבודת הבורא, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה".

וועקער בישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד הוועקער (בכל ימות השנה), קיים בישיבות בהן יש פנימיה. בחלק מהישיבות ניתן התפקיד ל"אלטער בחור", בחור מהשכבה המבוגרת בישיבה.

אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון של המאה ה-20 הופיע עיתון בשם "דער יודישע וועקער" בגליציה ועיתון בשם "המעורר" בלונדון.

י.ל. פרץ כתב ספר שירה בשם "דער וועקער".

בספרו של חיים ולדר, "שימו לב אל הנשמה", מופיע סיפור (בדיוני) בו עומדת דמותו של ר' יהודה (יידל) כהן, שהיה וועקער בשכונות מאה שערים ובתי אונגרין בירושלים. שם הספר ניתן על שם כותר הסיפור, בשל מנהגו של ר' יידל לשיר את הפיוט "אודה לאל לבב חוקר" בעת העירו את האנשים. בספרו "יש דברים נסתרים" מופיעה דמות של וועקער בישיבה (בספר הוא מכונה "פאטשער").

באוסף בדיחות חכמי חלם, מופיעה בדיחה העוסקת ב"וועקער"

  
משזקן שמשהּ של חלם התחיל קובל: תש כוחו ורגליו כושלות, ואין הוא מספיק להלך מבית לבית ולהקיש על כל תריס ותריס ולעורר ישנים, שיקומו ל"סליחות".
נענו לו ראשי-העדה ותיקנו: מכאן ואילך יכנסוּ כל התריסים לחצר בית-הכנסת הגדול והשמש יקיש על כוּלם בבת-אחת...

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל: עצל עצל עד מתי תשכב, הוי רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, אדם דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו, דמיו אינם עוזרין ימיו אינם חוזרין. יהושע בר-יוסף, בסמטאות ירושלים, עמ' 39.