ויליאם מוריס דייוויס
 | |
| לידה |
12 בפברואר 1850 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בפברואר 1934 (בגיל 83) פסדינה, ארצות הברית |
| ענף מדעי | גאוגרף, גאולוג ומטאורולוג |
| מקום מגורים | ארצות הברית, |
| מקום קבורה |
בית הקברות מאונטיין ויו |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת הרווארד |
| מוסדות |
הסקר הגאולוגי של ארצות הברית |
| פרסים והוקרה |
|
| צאצאים |
Edward Mott Davis |
| תרומות עיקריות | |
| ייסוד הגאומורפולוגיה הקלאסית, מחזור הסחיפה, ניתוח תצורות הנוף, הוראת הגאוגרפיה הפיזית | |
  | |
ויליאם מוריס דייוויס (באנגלית: William Morris Davis, 12 בפברואר 1850 – 5 בפברואר 1934). גאוגרף, גאולוג, גאומורפולוג ומטאורולוג אמריקאי, שכונה "אבי הגאוגרפיה האמריקאית". היה פרופסור לגאוגרפיה פיזית ולגאולוגיה באוניברסיטת הרווארד ותרם רבות להוראת הגאוגרפיה במערכת החינוך האמריקאית. היה ממייסדי איגוד הגאוגרפים האמריקאים וחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
רקע משפחתי, ילדותו ושנות לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם מוריס דייוויס נולד ב-1850 למשפחה קוייקרית בפילדלפיה, פנסילבניה הצעיר מבין שלושת ילדיהם של איש העסקים אדווארד מ' דייוויס ומריה לבית מוט. לוקרישה מוט, סבתו מצד אמו, הייתה פעילה למען זכויות הנשים וכן ממתנגדי עבדות השחורים ואף ארגנה "רכבת מחתרתית" שהבריחה עבדים שנמלטו מהדרום צפונה. אביו של דייוויס גורש מקהילת הקווייקרים בשל התגייסותו לצבא הצפון (ה"יוניוניסטים") במלחמת האזרחים האמריקנית והמשפחה כולה עזבה את הקהילה הזו.
כבר מילדותו נמשך דייויס ללימודי טבע ולרישומים. למד בבית ספר פרטי (וגם מאמו) והצטיין במינרלוגיה, אנטומולוגיה ואסטרונומיה. בגיל 16 נרשם לאוניברסיטת הרווארד בה השקיע במיוחד בלימודי גאולוגיה. בשנת 1869 סיים לימודי תואר שני וכעבור שנה סיים שם גם את התואר השני בהנדסה.
הקריירה האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ של שנת 1869 התלווה דייויס לפרופסור ז'וזייה ויטני למסע מדעי שנועד למדידת גובהן של כמה מפסגות ההרים במדינת קולורדו. מסע זה היה מקור ההשראה לעבודות השטח בהן עסק כל חייו. אחרי שנת 1870 עבד שלוש שנים בקורדובה (ארגנטינה) כעוזר של המטאורולוג והאסטרונום בנג'מין גולד, שהקים את המצפה הלאומי של ארגנטינה. בתקופה זו עסק בזמנו הפנוי בחקר חרקי הסביבה. בשובו לבית הוריו נאלץ לעבוד שלוש שנים כמנהל החשבונות של המשפחה. בשנת 1874 היה עוזר שטח של רפאל פאמפלי במסע התצפית אל האוקיינוס השקט הצפוני[1] ובקיץ של שנת 1875 התלווה אל נתניאל ס. שאלר, פרופסור לגאולוגיה מהרווארד, ועסק בעבודות שטח במדינות קנטקי וטנסי. בשנת 1877 אחרי חזרתו מחופשה של מסעות ברחבי העולם (החוף המערבי של ארצות הברית, יפן, סין, הודו, מצרים ומערב אירופה), מונה דייוויס לעוזרו של שאלר בקתדרה לגאולוגיה של אוניברסיטת הרווארד. בשנים 1879–1885 כיהן כמורה זוטר בגאולוגיה וקיבל הערות שליליות מהממונים עליו. עם הזמן שיפר את הרצאותיו והתקדם בסולם הדרגות וב-1890 מונה פרופסור מן המניין לגאולוגיה, תפקיד שבו החזיק עד לפרישתו בשנת 1912.
הוראת הגאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דייוויס היה חבר בוועדה שקבעה את הסטנדרטים של הוראת הגאוגרפיה במערכת החינוך בארצות הברית. ואף כתב בעצמו ספרי לימוד המאוירים בדיאגרמות וציורים המסייעים בלמידה. עם תלמידיו של דייוויס נמנו מארק ג'פרסון, איסאיה באומן, אלסוורת' הנטינגטון ואחרים.
תאוריית מחזור הסחיפה והתפתחות תצורות הנוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרומתו החשובה ביותר למדע הייתה התאוריה של מחזור הסחיפה שאותה פיתח בסביבות שנת 1884. רעיונותיו באו לידי ביטוי במאמרו על הנהרות והעמקים של פנסילבניה שפורסם בשנת 1889 שבו הסביר את היווצרות תצורות הנוף על ידי נהרות. על פי תאוריה זו לנהרות הגדולים יש שלושה חלקים: עליון, אמצעי ותחתון וכל אחד מהם מטביע את חותמו על הנוף.
דייויס הושפע מהמדענים שדגלו בעקרון האחידות ולכן ניתן לשחזר את העבר על בסיס הבנת התהליכים שבהווה. הוא שאל רעיונות מגאולוגים כמו גרוב קארל גילברט, קלרנס דטון, ג'ון וסלי פאוול ויליאם ג'ון מקגי. הוא הושפע עמוקות מתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין כפי שהתבטא בשנת 1889:
איש אינו רואה בנהר ובעמק שלו תופעות הקיימות מראש על שטח הארץ. כולם משוכנעים שנהרות הפכו למה שהם בתהליכים איטיים של התפתחות טבעית
תורת הסחיפה שלו (הקרויה גם - מעגל הסחיפה, המעגל הגאוגרפי או המעגל הגאומורפי) הוא ניסיון לתאר את התעצבות הנוף עלי אדמות. לפי דייוויס, הנוף עובר תהליך רב שלבי: שלב הצעירות, שלב הבגרות ושלב ההזדקנות. ושלבים האלה חוזרים על עצמם במחזורים.
בשלבים המוקדמים האדמה שטוחה, וזורמים בה נהרות עם גאונות פחות מפתוחים. בגלל הניקוז הדל, שכיחים בנוף אגמים וביצות. כשזרמי המים מתחילים לסחוף מטה, האגמים וגופי מים דוממים אחרים הולכים ונעלמים. מדרוני הזרימה הופכים תלולים, והיא מעצבת טראסות, צוקים, ועמקים בצורת V.
בשלב הביניים, של ה"בגרות", הסחיפה המתקדמת והובלת המשקעים באפיקים גוברת. חתך הזרימה מתמעט, ולעומת זאת מתעצם לחץ המים בצדדים, תוך היווצרות נפתולי נהר בולטים (מיאנדרות). עם הגברת העיקולים, העמקים מאבדים את צורת ה-V שלהם. רבות מתצורות הנוף הגבוהות מתחילות להיעלם.
בשלב ההזדקנות נוצרים גאונות שטוחים, עם אגמי נפתול (Oxbow Lakes) וביצות המתרבים בסביבה. העמק מתחיל להשתטח ומגיע במצב של peneplain.
ה-peneplain הוא אזור כמעט שטוח, ובו חלקים עמידים יותר.
למרות חשיבותה המכריעה של תורה מוקדמת זו של דייוויס לגאומורפולוגיה, רבות מהתאוריות שלו בנוגע להתפתחות הנופים, המוכרות במונח הכולל של גאומורפולוגיה דייוויסית, עוררו בקורת קשה בקרב הגאומורפולוגים המודרניים. גאולוגים גרמנים העירו שדייוויס התעלם מהשפעות מזג האוויר והאקלים. היה גם כעס על נטייתו לרדוף אחרי גאומורפולוגים שלא הסכימו עם דעותיו ונוהגו לעשות דיסקרדיטציה שלהם. למעשה עד שפרש לגמלאות יצר דייוויס לעצמו מעין "מונופול" על חקר התפתחותם של הנופים.
ויליאם מוריס דייוויס ייסד בשנת 1904 את איגוד הגאוגרפים האמריקאים והיה מעורב מאוד בפעילות החברה "נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנותיה המוקדמות, במיוחד על ידי כתיבת מאמרים במגזין שלה.
דייוויס פרש מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1911. באותה שנה ניהל "עליית רגל" גאוגרפית שנמשכה 9 שבועות מוויילס ועד איטליה. ב-1912 הוביל סיור מדעי ברחבי ארצות הברית, בחסות החברה הגאוגרפית האמריקאית. בשנים האחרונות לחייו לימד גאוגרפיה פיזית במכון הטכנולוגי של קליפורניה (1934-1930).
הוא היה נשוי החל משנת 1879 לאלן ב. ווארנר מספרינגפילד, מסצ'וסטס. היא ילדה את שלושת ילדיו. אחרי מותה התחתן שוב בשנת 1914 עם מרי מ. ויימן, ידידה ותיקה מקיימברידג' (מסצ'וסטס), ואחרי מותה התחתן בשלישית בשנת 1928, עם לוסי טננט, מורה בדימוס ממילטון, מסצ'וסטס, אותה הכיר באריזונה.
ויליאם מוריס דייוויס הלך לעולמו בפסדינה, קליפורניה, שבוע לפני יום הולדתו ה-84.
פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
- חבר החברה הקיסרית למדעי הטבע במוסקבה
- חבר החבר המלכותית למדעי הטבע במדריד
- חבר במכון של ניו זילנד
- חבר בהתכתבות של האקדמיות למדעים בברלין ובפריז
- חבר זר של האקדמיות למדעים בסטוקהולם, קופנהגן ואוסלו
- זכה באות לגיון הכבוד בדרגת אביר
- היה דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטאות קיפטאון (1905), גרייפסוואלד (1906), כריסטיאניה (אוסלו) (1911), מלבורן (1914).
- חבר בחברות גאוגרפיות רבות בעולם - בברלין, רומא, סנט פטרסבורג, וינה, בודפשט, לייפציג, וכו'.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביתו בקיימברידג', מסצ'וסטס, ברחוב פרנסיס 17 הוכר כמורשת היסטורית.
מבחר פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקריירה שלו פרסם דייוויס מעל 500 פרסומים מדעיים, בעיקר בתחום הגאוגרפיה הפיזית, ובנוגע להוראת הגאוגרפיה. כמו כן כתב 46 מאמרים בתחום המטאורולוגיה וספר לימוד "יסודות המטארולוגיה" (Elementary Meteorology)
- "Geographic methods in geologic investigations", National Geographic Magazine 1: pp. 11-26 (1888
- "Geographic methods in geologic investigations", National Geographic Magazine 1: pp. 11-26 (1888)
- "The Rivers and Valleys of Pennsylvania", National Geographic Magazine 1: pp. 183-253 (1889) (נהרות ועמקי פנסילבניה)
מסה בת 70 עמודים, במבוא מסביר כמה מהנחותיו וארגון המאמר, מביא תיאור של אזור פנסילבניה על ידי לואיס איוואנס משנת 1755, אחר כך דן בתרומותיהם של פשל, טיצה, לואול, פיליפסון ולזלי חקר האזור. הפרק השני מוקדש להיסטוריה הגאולוגית של פנסילבניה ומתאר את יצירת תצורות הנוף שלה, תוך ליווי במספרים ואיורים גרפיים. בפרק השלישי מסביר את המושגים שפיתח אותם - על מעגל החיים של נהר:צעירות, התבגרות, בגרות וזקנה. מציג תחילה היסטוריה של חיי נהר. באופן אידיאלי המחזור מתחיל ב"נהר המקורי". דייוויס מתאר את כל שלבי המחזור ומצביע כי מחזור התפתחותי כזה יכול להשתנות על ידי שינויי מבנה המקומות. הפרק האחרון דן בהתפתחות זרמי הנהרות והנחלים של פנסילבניה. מציג את השלבים השונים בהם נמצאים הנהרות של האזור. מאמר זה הנחשב בעצמו שלב בהתפתחות החשיבה הגאוגרפית, נותר אבן דרך עד לימינו בחקר התפתחות הנהרות.[2]
- "The geographical cycle", Geographical Journal, vol. 14, pp. 481-504 (1899)
- "The Physical Geography of the Lands", Popular Science Monthly 2: pp. 157-170 (1900) (הגאוגרפיה הפיזית של חבלי הארץ)
המאמר מתאר את התכונות הפיזיות של היבשות. דן בהתפתחויות מדעי הארץ, בתרומותיהם של כמה גאוגרפים להתפתחויות אלה, וכן באינטראקציות בין האפיונים הפיזיים השונים של חלקי כדור הארץ.[3]
- 1904 -The Coral Reef Problem
- 1909 - Geographical Essays (בעריכת דגלס וילסון ג'ונסון) כלל את כתביו החשובים עד לאותה שנה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Reginald A Daly William Davis Morris - Biographical Memoir vol. XXIII 11th Memoir, autumn 1944
- ביוגרפיה באתר החוג לגאוגרפיה של אוניברסיטת ולפראיסו, צ'ילה
- ביוגרפיה קצרה מאת מט רוזנברג - האתר about.com
- "ויליאם מוריס דייוויס" מאת ג'פרי לי ב"אנציקלופדיה של כדור הארץ" ברשת
Lee, Jeffrey - Davis, William Morris in Encyclopedia of Earth (ed. Peter Saundry) (2009)
- ויליאם מוריס דייוויס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויליאם מוריס דייוויס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)