וילנלה
וילנלה (באיטלקית: villanella מהמילה "villano" שמשמעותה הייתה "איכר", "כפרי") היא סוגה של זמר פוליפוני חילוני קל מאיטליה שתחילתו במחצית הראשונה של המאה ה-16. היא הופיעה לראשונה בנאפולי ומילותיו היו בניב הנפוליטני (villanella alla neapoletana). בהמשך השפיעה על התפתחותן של המדריגל (שהפך - להבדיל - לסוגה אריסטוקרטית ומושכלת יותר) מחד ושל הקנצונטה הנפוליטנית מאידך.
וילנלה נחשבת, יחד עם פרוטולה ולאודה, ל"סוגת ביניים" של שירה קולית המקשרת בין הסוגות של המוזיקה העממית האותנטית הלא כתובה ובין סוגות של המוזיקה הכתובה כמו המדריגלים.[1] תוכן השירים הוא בדרך כלל כפרי, קומי ולעיתים קרובות סאטירי. לא פעם מחקה באופן פארודי את המנייריזמים של השירה המשכילה, כולל המדריגל. הווילנלה הפכה לאחת הסוגות הכי פופולריות באיטליה של אמצע המאה ה-16.
ייתכן שבבסיס הוילנלות עמדו שירי עבודה של איכרים, שבהם קולות נמוכים ליוו את הקול המוביל, הגבוה, בתנועה מקבילה, ולעיתים קרובות אף בקווינטות מקבילות (תנועה שנאסרה לאורך ההיסטוריה של המוזיקה המערבית הכתובה ובפרט במוזיקה הפוליפונית).[2] הווילנלה מורכבת מבתים נפרדים - לעיתים עם פזמונים חוזרים פנימיים. קיימת אלטרנציה של המקהלה שביצעה פעמים את הפזמון החוזר, עם הסולן ששר פעמיים את הפסוקים הקרויים "פיידי" (piedi) ופעמיים את הפסוקים הקרויים וולטה (volte). פעמים אחרות הווילנלות בוצעו בצורת דו-שיח.
תכונה אופיינית הייתה השימוש, לפעמים, בקווינטות מקבילות שהעניקו לה ניחוח ארכאי, מוזר, ואנטי-אקדמי במכוון.[3] בצורה המוקדמת הנפוליטנית של הווילנלה, תבנית המקצב של החרוזים היא בדרך כלל: abR abR abR ccR. (שבו R הוא הפזמון החוזר ripresa). המוזיקה של הווילנלה המוקדמת, הידועה כ"קנצונה וילנסקה" (canzone villanesca) היא תמיד לשלושה קולות ללא ליווי (א קפלה) ומקצבה בינארי.
המלחינים הראשונים של וילנלות היו הנפוליטנים ג'ובני דומניקו דה נולה, ג'ובאן טומאזו די מאיו, ג'ובאן טומאזו צ'ימלו, ויצ'נצו פונטאנה. עם המלחינים המאוחרים יותר, כבר לא בני נאפולי, נמנו אדריאן וילארט, לוקה מרנציו, אדריאנו בנקיירי, אורלנדו די לאסו, אווה דל'אקווה ואחרים. גם ג'וליו קצ'יני וקלאודיו מונטוורדי התנסו בהלחנת וילנלות. כבר דה נולה, ואחר כך מלחינים טוסקנים (פ. קורטצ'ה), ומצפון איטליה ופלמים כמו די לאסו ווילארט, שהביא לז'אנר את פרסומו בעולם, השתמשו גם ב-4 קולות ובשפה איטלקית יותר ספרותית.
קבוצה של מלחינים נפוליטנים (ג'.ל. פרימוורה, מ. טרויאנו ובמיוחד ג'אן לאונרדו מוליקה, המכונה דל'ארפה, ושנחשב על ידי בני עירו לאחד בדורו) נותרו נאמנים למסורת המוקדמת (3 קולות, קווינטות מקבילות, כתיבה הומופונית הברתית).[4]
עם הזמן הווילנלה לבשה אופי ספרותי יותר, עם בתים ללא פזמון חוזר, והתקרבה גם מבחינת הקונטרפונקט למדריגל. פארודיות של המדריגל בסגנון וילנלות הולחנו, למשל, על ידי לוקה מרנציו - ל-3 קולות, ועל ידי ג'.פרטי וג.דה ורט - ל-5 או 6 קולות.
בהמשך הוחלפה הווילנלה בשירים מונודיים, לקול אחד, ובליווי כלים (לאוטה או גיטרה, קולאשון, ויולה וכינור, צ'מבלו, נבל, ואפילו קסטנייטות וטמבורינה) - הם הקנצונות או הקנוצונטות, ללא תכנים הומוריסטיים, אבל לעיתים מתאימות לריקוד - שירי balletto. [5] ומאוחר יותר מה שקוראים "קנוצונות נפוליטניות".
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Gianni Borgna - Storia della canzone italiana, Arnoldo Mondadori,, Milano 2000
- (ד'אני בורניה - תולדות הקנצונה האיטלקית, א. מודדורי, מילנו 2000) (באיטלקית)
- E.Ferrari-Barrassi Villanella, ב Marc Honegger - Connaissance de la Musique de A à Z Les Savoirs Bordas, 1996
- (מארק הונגר - ידיעת המוזיקה מא עד ת, הוצאת בורדא, פריז 1996) (בצרפתית)
- R.I Gruber Istoria muzicii universale vol.II, Editura muzicală, Bucureşti, 1963
- (ר.אי. גרובר - תולדות המוזיקה העולמית, כרך ב, ההוצאה המוזיקלית, בוקרשט 1963, תרגום מרוסית מאת טטיאנה ניקיטין) (ברומנית)
