קלאודיו מונטוורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קלאודיו מונטוורדי
Claudio Monteverdi.jpg
לידה 15 במאי 1567
קרמונה, איטליה
פטירה 29 בנובמבר 1643 (בגיל 76)
ונציה, איטליה
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, כנר וזמר מתקופת הרנסאנס ומהבארוק
כלי נגינה כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
Allmusic mn0001173620
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קלאודיו מונטוורדיאיטלקית: Claudio Monteverdi;‏ הוטבל ב-15 במאי 1567 - 29 בנובמבר 1643) היה מלחין, כנר וזמר איטלקי.

יצירתו מציינת את המעבר מן המוזיקה של הרנסאנס לזו של הבארוק. במהלך חייו הארוכים הפיק יצירות, שאפשר לסווגן בשתי הקטגוריות הללו, והיה אחד החשובים ביותר בין המהפכנים שחוללו את התמורה בסגנון. מונטוורדי כתב את אחת האופרות הראשונות, "אורפיאו", ועוד בחייו זכה לפרסום והוכרה.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטוורדי נולד בקרמונה שבצפון איטליה. השם מונטוורדי פירושו "הר ירוק" באיטלקית. בילדותו למד אצל מארק אנטוניו אינג'ניירי, שהיה מנצח מקהלה בקתדרלה בקרמונה. כיון שאין אזכור לשירתו במקהלת הקתדרלה, נראה ששיעורי המוזיקה היו פרטיים. היצירות הראשונות שהפיק לפרסום - כמה מוטטים ומדריגלים כנסייתיים - נכתבו עוד בשנת 1582 ו-1583, ומכאן שכשרונו הוכר כבר בגיל צעיר. בשנת 1587 הוציא את ספר המדריגלים החילוניים הראשון שלו, וזמן קצר אחר כך התחיל לחפש עבודה מחוץ לעיר הולדתו.

דף השער של המהדורה הראשונה של "אורפיאו", 1609

אחיו הצעיר, ג'וליו צ'זארה מונטוורדי היה גם הוא מלחין ונגן עוגב.

בשנת 1590 התחיל מונטוורדי לעבוד בחצר הדוכס וינצ'נצו גונזאגה במנטובה, כזמר ונגן ויול, ובשנת 1620 היה למנצח החצר. עד שמלאו לו ארבעים עבד בעיקר על מדריגלים, ובסך הכול כתב תשעה ספרים של צורה מוזיקלית זו. הספר החמישי, שיצא לאור בשנת 1605, עמד בלב מחלוקת בין מונטוורדי לג'ובאני ארטוזי, שתקף את "חוסר התרבות" ו"חירויות היתר" של סגנון החיבור המודרני. את מתקפותיו ריכז במדריגלים מן הספר הרביעי. מונטוורדי השיב לו במבוא לספרו החמישי, שם הציע חלוקה של העיסוק המוזיקלי לשני זרמים, שאותם כינה "פרימה פראטיקה" ו"סקונדה פראטיקה": פרימה פראטיקה תהיה האידאל הפוליפוני הקודם של המאה ה-16, עם קונטרפונקט זורם, כפוף לכללים מחמירים, הכנה לדיסוננסים ושוויון בקולות; סקונדה פראטיקה, לעומת זאת, תשתמש בקונטרפונקט חופשי הרבה יותר, עם היררכיה גדלה והולכת של קולות, במתן דגש לסופרן ולבס. גישה זו מייצגת מהלך בלתי מודע לעבר סגנון המונודיה החדש.[1] הכנסתו של תפקיד קונטינואו אינסטרומנטלי לרבים מן המדריגלים בספר גם הוא סימן היכר מודרני במודע. נוסף לכך, הספר החמישי הציג התחלות של טונאליות פונקציונלית מודעת. הספר השמיני, שיצא לאור בשנת 1638, כלל את מה שמכונה המדריגלים dei guerrieri ed amorosi, שרבים רואים בהם דוגמה מושלמת לצורת המדריגל. כמכלול, שמונה ספרי המדריגלים הראשונים מדגימים את ההתפתחות העצומה מן המוזיקה הפוליפונית של הרנסאנס לסגנון המונודי, האופייני למוזיקת הבארוק. ספר המדריגלים התשיעי, שיצא לאור לאחר מות מונטוורדי, בשנת 1651, מכיל יצירות קלות יותר, כגון קנצונטות, שחוברו כנראה במהלך חייו ומייצגות את שני הסגנונות.

מן המונודיה, על הדגש ששמה על קווים מלודיים ברורים, טקסט קל להבנה ומוזיקת ליווי רגועה, היה זה צעד הגיוני להתחיל בחיבור אופרה, בייחוד למלחין שנטה לדרמטי וגם אהב את המפואר והמרשים. בשנת 1607 חיבר את האופרה הראשונה שלו, "אורפיאו". מקובל היה על מלחיני התקופה ליצור מוזיקה לפי דרישה להזדמנויות מיוחדות, והיצירה הזאת נועדה לשוות זוהר לקרנבל השנתי של מנטובה. ואכן, האופרה נחלה הצלחה רבתי והתאימה להפליא לרוח הזמנים. "אורפיאו" מצטיינת בעוצמתה הדרמטית ובתזמור מלא החיים שלה. אכן, יש מקום לטענה, שזו הדוגמה הראשונה להקצאת תפקידים מסוימים לכלי נגינה מוגדרים ביד המלחין וזה גם אחד החיבורים הגדולים הראשונים, שחלוקת הכלים המדויקת בביצוע הבכורה שלהם עמדה בעינה עד לימינו אלה. העלילה מתוארת בתמונות מוזיקליות ססגוניות והמלודיות סדורות וברורות. באופרה זו יצר מונטוורדי סגנון מוזיקלי חדש בתכלית, "דרמה פר מוזיקה" (דרמה מוזיקלית). האופרות של מונטוורדי מוגדרות על פי רוב "קדם-בארוקיות" או "בארוק מוקדם".

מונטוורדי כתב גם מוזיקה דתית, כך למשל אחת מיצירותיו המפורסמות עד היום היא Vespro della Beata Vergine (תפילות הערבית של הבתולה המבורכת) משנת 1610. "תפילות הערבית" היא גם דוגמה מוקדמת לחזרה וניגוד, עם ריטורנלו ברור ברבים מן הפרקים. היה זה דבר חדש לגמרי לקהל המאזינים של אותו זמן, והתקבל בהתלהבות מיידית.

בשנת 1613 התמנה מונטוורדי למנצח בכנסיית סן מרקו בוונציה, שם השיב עד מהרה לקדמותן את אמות המידה המוזיקליות הן של המקהלה והן של הנגנים, שהתדרדרו תחת הניהול הכספי הכושל של קודמו, ג'וליו צ'זארה מרטיננגו. מנהלי הבאזיליקה נשמו לרווחה כאשר מוזיקאי מכובד כל כך ניאות לקבל עליו אחריות למקום, שהמוזיקה הייתה בו בדעיכה מתמדת מאז מותו של ג'ובאני קרוצ'ה בשנת 1609.

בתקופת שהותו בוונציה גם השלים מונטוורדי את השישי, השביעי והשמיני בספרי המדריגלים שלו. השמיני הוא הגדול מכולם ומכיל יצירות, שנכתבו על פני תקופה של שלושים שנה, כולל הסצנה הדרמטית "טנקרדי וקלורינדה" (1624), שבה התזמורת והקולות יוצרים שתי ישויות נפרדות; הם פועלים במקביל ומשלימים זה את זה. סביר להניח, שלהשראה לסידור זה, שמונטוורדי החליט לנסות, אחראים שני היציעים הממוקמים זה מול זה בכנסיית סן מרקו. אפשרות זאת כבר הניעה מלחינים אחרים, כדוגמת ג'ובאני גבריאלי, ליצירת מוזיקה דומה. עוד פרט המייחד יצירה זו הוא השימוש הראשון מסוגו בטרמולו (חזרה מהירה על אותו צליל) ובפיציקטו (פריטת המיתרים באצבעות) בכלי הקשת להשגת אפקט מיוחד בסצינות דרמטיות.

בשנים האחרונות לחייו חלה מונטוורדי, אך הדבר לא מנע ממנו את חיבורן של שתי יצירות המופת האחרונות שלו, ב-1641 האופרה ""שיבת אוּלִיסֶה למולדתו"[2], וב-1642, האופרה האחרונה שהלחין "הכתרת פופיאה"[3], המבוססת על חיי הקיסרית פופיאה ובעלה הקיסר נירון. "הכתרת פופיאה" נחשבת לאחד משיאי יצירתו של מונטוורדי. היא מכילה סצינות טראגיות, רומנטיות וגם קומיות (התפתחות חדשה באופרה), הצגה ריאליסטית יותר של הדמויות ומלודיות חמימות יותר מאלה שנשמעו קודם לכן. ביצועה דורש תזמורת קטנה יותר, ותפקיד המקהלה בו איננו בולט כל כך, מאפיינים אלה חשובים במיוחד עבור ביצוע פופולרי שנועד לחצות את חומות ארמונות המלוכה והאצולה, ואכן קהל היעד לאופרות אלה לראשונה היה מעמד הביניים[4].

מונטוורדי הוסמך לכומר קתולי בשנת 1633. הוא מת בוונציה.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו החשובות והמבוצעות ביותר של מונטוורדי הם תשעת ספרי המדריגלים שהלחין כמעט לאורך כל חייו, הספר הראשון ראה אור ב-1587 ואילו האחרון ראה אור רק לאחר מותו ב-1651. ה"ספרים" הם תעודה למעבר הסגנוני המודע שיזם מונטוורדי בין ההלחנה המסורתית של תקופתו בסגנון הרנסאנס, לסגנון הבארוק החדשני. בין ה"ספרים" מקובל למנות את הספר החמישי כנקודת ציון באותו מעבר מסגנון ההלחנה של הרנסאנס לסגנון הבארוק, עם השימוש בקונטינואו וטונאליות פונקציונאלית, ואת הספר השמיני הארוך וכנראה המורכב ביותר שהלחנתו התמשכה על פני כ-30 שנה. הספר התשיעי והאחרון דווקא מאופיין ביצירתו פשוטות יותר.

מבין יצירותיו הדתיות בולטת "תפילות ערבית לבתולה המבורכת"[5] המוכרת בקיצור גם כ"ערבית"[6] שבוצעה לראשונה ב-1610, ומבוצעת באופן תדיר אף בימינו, את הפתיחה הכלית ליצירה עיבד מונטוורדי מהפתיחה לאופרה "אורפיאו". היצירה נחשבת לאחת מיצירות הקודש החשובות ביותר ובכלל במוזיקה המערבית. ביצירה עושה מונטוורדי בקתדרלה שימוש ככלי נגינה, באמצעות ההידהוד המתמשך במבנה הרחב, דוגמאות לכך ניתן למצוא בין היתר בדואטים "שני שרפים"[7] וב"האזינו השמים"[8].

מונטוורדי חיבר לפחות שמונה-עשרה אופרות, שמהן שרדו רק "אורפיאו", "שיבת אוּליסהֵ למולדת" ו"הכתרת פופיאה", כמו גם האריה המפורסמת "קינה"[9] מן האופרה השנייה שלו, "אריאנה"[10].

תפילת ערבית של מונטוורדי (Marienvesper Altus


(מולטימדיה)

Cor Mio Mentre Vi Miro
Cruda Amarilli
Non Si Levav'ancor
לעזרה בהפעלת הקבצים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טים קרטר וג'פרי צ'ו, "קלאודיו מונטוורדי, 2:מנטואה" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ איטלקית: Il ritorno d'Ulisse in patria
  3. ^ איטלקית: L'incoronazione di Poppea
  4. ^ נעם בן זאב, דם שנאה ותשוקה, באתר עיתון הארץ
  5. ^ לטינית:Vesperis in Festis Beata Mariae Vergine
  6. ^ לטינית:Vespers
  7. ^ לטינית: Duo Seraphim
  8. ^ לטינית: Audi coelum
  9. ^ איטלקית:Lamento
  10. ^ איטלקית:L'Arianna