לדלג לתוכן

ורד נסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית

ורד נסים (נולדה ב-4 באוגוסט 1980) היא אמנית ישראלית רב תחומית ומרצה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. ביצירותיה משלבת נסים ציור, צילום, פיסול, וידאו ארט וניו מדיה. במקביל לעבודתה כאמנית עוסקת גם באוצרות ובייעוץ אמנותי.

ורד נסים נולדה בחולון ונסים גדלה במשפחה ממעמד הפועלים, משפחת קשת יום של עולים חדשים. זיכרונותיה מתחברים לתחושות קשות של קיפוח ומצוקה כלכלית ומעמדית. אביה עבד כפחח עד גיל 67 לפרנסת המשפחה ואמה פנסיונרית של נעמ"ת שעבדה בניקיון.[1] בשנת 2002 החלה את לימודיה במדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל, שם לראשונה מצאה את מקומה ואף הצליחה בלימודיה. סמינר שכתבה במסגרת לימודיה על אמנות מזרחית הפגישה אותה עם אמנים כמו שולה קשת ומאיר גל שפתחו בפניה עולם חדש.[1]

עבודתה כאמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסים, כ"אמנית מזרחית"[2][3] עוסקת בנושאים הבוחנים קטבים בזהות, במגדר, ובמעמד חברתי-כלכלי. נושאים אלו היא קושרת לזהותה המזרחית.[4] עבודותיה עוסקות בפערי התרבות ובמעמד הפועלים, עוסקות בשיח מגדרי ופמיניסטי, ובשיח על אמנות מזרחית ואקטיביזם. כיוצרת היא מגדירה עצמה כאמנית נשית והיא אינה חוששת מלהיות מתוייגת כך. נשיותה באה לידי ביטוי ביצירותיה העושות שימוש בחומרים שנחשבים נשיים כגון: פרגמנט, צבע שיער, לק וצבעי פנדה.[1]

נסים בוחרת במערכת היחסים המשפחתית האינטימית כמרחב הפעולה שלה ומשתמשת בבני המשפחה ביצירותיה תוך כדי שהיא מעמתת אותם עם השאלות והטראומות של חייה העולות בעבודותיה. היא מציגה את המציאות היומיומית בחייה ומשלבת בהם נרטיבים השאולים מעולם האגדות והפנטזיה : יערות עד, סינדרלה, חלום על חתונה על שמלת כלה, חיי נישואין.[1][5] אחת הטראומות הזכרות לה מהילדות היא תופעת הכינים. הצורך להסתובב שעות רבות עם חינה על שערה כדי לטפל במפגע ולהימנע מעלבונות מילדי השכונה זכור לה באופן מיוחד.[1] חוויה זו משמשת עבורה נקודת אחיזה לרבים מהנושאים שמעסיקים אותה ומגדירים את מקומה בחברה הישראלית. היא זוכרת איך במקום לשים נפט על השיער, בחרה אמה להשתמש בחינה לשער כפי שנהגו לטפל במחלת הגזזת. בראיון עמה מציינת וילצקי את החרדה שחשה בילדותה שמא יסמנו אותה כחריגה, ילדה עם שער אדום כמו ה"נשים המזרחיות הפרימיטיביות".[1] למעשה היא גדלה כנערה חריגה, דיסלקטית שלא האמינה שתסיים בגרות, ובכל מקום הרגישה שונה ואחרת.

שתי יוצרות מהוות עבורה מקור השראה."מאירה שמש, ואביבה אורי. אצל מאירה שמש היא אוהבת את הצבעוניות האקספרסיבית, השימוש בחומרים הלקוחים מהתרבות הפופולרית והקיטש, דימויי היופי הנשי, והשימוש בחומרים ביוגרפים, ואלו אצל אביבה אורי, את רישומיה, מהם למדה איך קו וכתם יכולים לרגש. "אחד שיושב לי חזק בראש הוא הרישום "ארגזים" משנות ה-80".[1]

לצד פעילותה כאמנית היא מקיימת מפגשים והרצאות מתוך אמונה בכוחה של האמנות להשפיע, לשנות, ולהרגיל את הצופה, כל צופה, לראות ולהבין אמנות.[1] לצד מפגשים אלו עושה גם למען השכבות החלשות ופעילה בתנועת הנשים "אחותי".

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2007 הציגה תערוכת יחיד ראשונה בשם "נרקיס", אוצרת: שולה קשת, בית אחותי, תל אביב. האמנית עוסקת בנושא הנרקיס דרך מספר מדיומים: רישומים בטכניקה מעורבת, צילומים ומיצב. העבודות נעות בגבול שבין הפיגורציה למופשט, בין המילה לדימוי המצויר, ובין המינוריות לאקספרסיביות. חזותן של העבודות היא אלגנטית, אולם מתחת לחזות זו מסתתרת ביקורת חברתית נוקבת ורלוונטית. ביקורת המתחדדת לאור האסתטיקה העדינה של העבודות.[6]

ב-2016 הציגה תערוכת יחיד שנייה בשם "בין חלום להקיץ", אוצרת אירית טל, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב[7] בתערוכה הוצגו קטעי הווידאו, תצלומים ומונטאז'ים העוסקים ביחסי אם - בת - אב. בווידאו ארט המרכזי "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיני" נראית האם כפופה על ארבע בשמלה לבנה העשויה מסמרטוטי רצפה, שיערה מלופף בגלגלים לשער. היא משפשפת ומקרצפת, כך נדמה, את מרצפות הרחוב אבל למעשה היא מנקה שטיח עגול צהוב גדול המונח על המרצפות שעשוי כולו מכפפות הגומי הצהובות, כאלו שהיו בשימושה במשך שנים כמנקה. השטיח הצהוב מסמל לדברי טל דקל את האישה המזרחית, שהיא כמו השמש עגולה גדולה חמה, יוקדת ושורפת.[8] הכפפות, הצבע הצהוב הבוהק, הם אלמנטים החוזרים ונישנים ביצירתה .[9] אמה, היא גיבורת היצירה. האם מוצגת כעוזרת בית, עבודת הניקיון מייצגת עבורה את המזרחיות והמעמד הנמוך. מבחינת האם זו היא הפרנסה שמאפשרת לה לדאוג לחינוך ילדיה, להאכילם ולהלבישם שלא יהיו דחויים, שיהיו כמו כולם ובכל מחיר. האם היא לא "שפחה" כמו שנהגו לכנות את עוזרות הבתים בעיראק אלא היא עוזרת בית, שזו הגדרה מכובדת יותר. הניקיון הופך עיסוקה העיקרי, הניקיון הוא המקצוע, המטלה המפרכת, והיא חוזרת על פעולת הניקיון באופן סיזיפי כמו האמן, היוצר, שפעולתו היא פעולה אמנותית, שאינו יכול לברוח או להימנע ממנה. האמנות כגזרת גורל ממש כמו זו של עובד הניקיון.

בעבודת הווידאו "מתה לרקוד בחתונה שלך", ממשיכה נסים לעסוק במזרחיות ובסטראוטיפים מזרחיים, היא מציגה ארגון חתונה כפי שהוריה חולמים לארגן עבורה. זהו סרט חתונה, המציג את ז'אנר החתונות המזרחיות סוג של "סרט בורקאס". בווידאו נשמע קולו של מנהל האירוע המנחה את האורחים, נשמעת מוזיקה מזרחית (זוהר ארגוב ושרית חדד). "קלוז אפים" על המנות, אביזרים, קישוטים ועזרים זרחניים מצועצעים ומהבהבים, שולחן אוכל מעוטר בפרחים פלסטיים. החוגגים הם אסתר ובנימין, הורי הכלה, את נישואי הבת. אלא שאין כאן חתונה. אין ממש מוזמנים, אין חופה ואין שום חתן באופק. מה שיש הוא העשן, רקדנית בטן ללא קהל, צילומים, ריקוד זוגי של הורי הכלה ותפאורה מצועצעת.[9] המזרחיות שאותה נסים מציגה אינה כזו הבאה מתוך "התבכיינות", ולא נובעת מתחושת הקיפוח שמצדיק חוסר הצלחה, אלא ממקום של "אכפתיות".[1]

תערוכה קבוצתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2018 הציגה נסים בעפולה בתערוכה משותפת בשם: "המצב האישי: רווקה" אוצר: ניר הרמט. הגלריה העירונית לאמנות, התערוכה עוסקת במצבן של הרווקות בארץ. התערוכה אומר ניר הרמט: "מבקשת להציב מראה חברתית, תרבותית, מעמדית ביחס למוסד הרווקות, כדרכה של נסים, לשקף מציאות מורכבת ומרובדת, אישית וקולקטיבית גם יחד".[10] בתערוכה נסים מציגה פרי עבודה של כשנתיים, עבודה המניבה ווידאו ארט, צילומי סטילס, וסאונד על שש נשים מעפולה, אותם צלמה וראיינה. בצילום המצב האישי רווקה מ-2018. נסים "מזמינה את הצופים לשהות בתוך כל אחד מהסיפורים, ולשקוע בתוך כל סובייקט."[10] עבודותיה מנהלות דיאלוג עם סוגיות חברתיות, כלכליות, עוסקות בביקורת נוקבת, מפנות אצבע מאשימה לחברה הגבוהה, האשכנזית, לעיתים גם בהומור אך גם באופן אירוני ועוקצני. הקטגוריה "אמנות מזרחית" מקבלת דרך יצירותיה של ורד נסים, פרשנות והגדרה חדשה בשדה התרבות הישראלית. לא עוד אמנות שוליים, פריפריאלית, אלא אמנות חתרנית, בועטת, נוקבת ישירה.[2]

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2006 - ללא כותרת, קדמה אינטרנט, גלריה לאמנות
  • 2007 - נרקיס, בית אחות - תרבות פמיניסטית ומרכז קהילתי, תל אביב
  • 2008 - יום הפועלים הבינלאומי, הגדה החסלית, תל אביב
  • 2009 - כבה את האור, בבקשה, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, ישראל
  • 2015 - מדבר בתוך עיירה, המדרשה - הגלריה לאמנות, תל אביב
  • 2016 - בין חלום להקיץ", אוצרת אירית טל, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ורד נסים, Turn off the Light, Please, אוצרת: עינבר דרור-לקס, 2009, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
  • ורד נסים, בין חלום להקיץ, אוצרת: אירית טל, קטלוג התערוכה, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב: 2016

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 מיכל וילצקי‏, האמן 17: ורד ניסים, באתר וואלה, 29 במרץ 2007
  2. ^ 1 2 דקל, טל, על הומור חתרני ביצירתה של ורד נסים, מגדר, אתניות ומעמד בישראל, מתוך קטלוג התערוכה :ורד נסים, בין חלום להקיץ, אוצרת: אירית טל, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב תל אביב; ראה קטלוג אינטרנטי של התערוכה: אחותי: אמנויות מזרחיות בישראל, אוצרות: קשת שולה, ריטה מנדס-פלור, בית האמנים, ירושלים: 2000.
  3. ^ זקן ורד, ייצוג המזרחי באמנות ישראלית, באתר בית הספר לאמנות המדרשה המכללה האקדמית בית ברל, ‏2010
  4. ^ אתר למנויים בלבד אינס אליאס, מאחורי מחאות הפנתרים השחורים היה גם דור הורים שהקריב בעבור רווחת ילדיו, באתר הארץ, 1 באפריל 2021
  5. ^ תקצירי קטלוג התערוכות השונות של ורד נסים
  6. ^ חיה פרידברג, נרקיס, באתר מתוך קטלוג התערוכה "נרקיס"
  7. ^ הווידאו מוצג בימים אלו בגלריה מינוס 1 של עיתון הארץ, בתל אביב מאי2017
  8. ^ דקל, טל, על הומור חתרני ביצירתה של ורד ניסים, מגדר, אתניות ומעמד בישראל, תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות , אוניברסיטת תל אביב, 2016
  9. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד גליה יהב, ורד נסים מציגה אמנות מעמדית חזקה וחשובה שכמעט לא נראתה כאן, באתר הארץ, 17 במרץ 2016
  10. ^ 1 2 איתן בוגנים, איך זה להיות רווקה באזור עפולה, באתר הארץ, 17 במאי 2018
  11. ^ פרס שר התרבות והספורט לוורד נסים, באתר "העוקץ", 25 בינואר 2022