זאבניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןזאבניים
Hogna helluo male.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: עכבישניים
סדרה: עכבישאים
תת־סדרה: ארנומורפה
משפחה: זאבניים
מינים

2320 ב-107 סוגים

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Lycosidae
תחום תפוצה
Distribution.lycosidae.1.png

זאבניים או בשמם העממי עכבישי זאב (שם מדעי: Lycosidae) הם משפחה של עכבישים, המזוהים בזכות סידור העיניות הייחודי שלהם. זוהי משפחת העכבישים החמישית בגודלה בעולם, מבחינת מספר מינים והיא בעלת תפוצה עולמית (מלבד הקטבים)[1]. הזאבניים מאכלסים בתי-גידול רבים, ביניהם מדבריות, ערבות, יערות ומקווי מים מתוקים. מרבית מיני הזאבניים אינם בונים רשתות ציד, אלא לוכדים את טרפם במרדף או בזינוק ממארב (מכאן השוואתם לזאב). קיים טווח רחב של גדלים: מינים רבים הם קטנים, אך בין הזאבניים קיימים גם מינים שאורך גופם מגיע ל-3 סנטימטרים, כגודלה של פרוונית קטנה[2] מעל עשרים מינים של זאבניים ידועים מישראל. הם נפוצים בכל הארץ.[3]

כמו במרבית העכבישים, לזאבניים יש בלוטות ארס, אך נשיכתם אינה מסוכנת לאדם.

תיאור פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך גופם של הזאבניים נע בין מילימטרים ספורים ל-3 סנטימטרים (אורך הגוף לא כולל רגליים). צבעיהם ככלל הם צבעי הסוואה: חום, אפור, צהוב ושחור הם הצבעים הנפוצים. במינים מסוימים יש על גחונם דוגמאות של כתום, לבן ושחור, היכולות לשמש כצבעי הרתעה. הצבעים לרוב נובעים משיער קצר המכסה בצפיפות את גוף הזאבן, אם כי ישנם מינים ששיערם דליל והצבע הנראה הוא צבע השריון. הראשחזה (החלק הקדמי של הגוף) מוגבה בקדמתו. הכליצרות (גפי הפה החיצוניים) גדולות. שיני הכליצרה פונות זו לקראת זו. לזאבניים שמונה עיניות: ארבע עיניות קטנות המסודרות בשורה אופקית בשפתו הקדמית של הראשחזה (ישירות מעל הכליצרות), שתי עיניות גדולות הממוקמות מעל העיניות הקטנות ופונות קדימה; ושתי עיניות גדולות נוספות, הממוקמות מאחורי הזוג הקודם ופונות לצדדים. בעיני הזאבניים קיים טפטום (Tapetum): מבנה מחזיר-אור המשפר את הראייה בתנאי תאורה מועטה.[2] במינים רבים, חלקו הגבי של הראשחזה מעוטר בשתי רצועות אורך מקבילות בצבע חום (תכונה זו מצויה גם במינים מחוץ למשפחת הזאבניים). הצד הגבי של הבטן (החלק האחורי של הגוף) לרוב מעוטר גם הוא בדוגמה. פטמיות הטוויה (אברי טוויית המשי, בקצה האחורי של הבטן) קצרות יחסית, שש במספר. הרגליים חזקות ומותאמות לריצה. לאורכן מצויים קוצים ובמינים מסוימים, בתחתית הרגל (בחלק הגחוני) מצויה מברשת של שיער צפוף. בקצה הרגל שלוש ציפורניים.[2] הזכר והנקבה דומים בגודלם. בחלק מהמינים קיים הבדל גדול בין צבעי הזכר והנקבה.

אורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מיני הזאבניים חיים על הקרקע וצדים את טרפם באופן פעיל, במרדף קצר או ממארב. מינים מעטים חיים על עצים. מספר מינים בונים רשת ציד (למשל, בני הסוג Hippasa), הדומה לרשתות האופייניות למשפחת המשפכניים. חלק מהזאבניים חיים במחילה (למשל, בני הסוג Lycosa), בעוד רוב המינים לא משתמש במחסה קבוע. מקיימים הן מינים פעילי יום והן ופעילי לילה.[3] מחזור חייהם של מרבית הזאבניים הוא שנה עד שנתיים. ידועים פרטים ששרדו זמן רב יותר.[4]

זאבניים רבים מראים התאמות לבתי-גידול מיוחדים. לדוגמה, מינים השוכנים בשולי נחלים (למשל, הסוג Pirata) מסוגלים לרוץ על פני המים; דוגמה נוספת היא הסוג Evippa, החי באזורי חולות נודדים. רגלי זאבן זה ארוכות מאוד ביחס לגופו ומאפשרות לו לרוץ ביעילות על-פני המצע הרופף.[3]

הזאבניים הם טורפים כוללניים (הם אינם מתמחים בסוג מזון מסוים). הם ניזונים בעיקר מפרוקי רגליים, אך גם מחולייתנים קטנים. קניבליזם אינו נדיר בקרב הזאבניים. מלבד זאבניים אחרים, בין טורפי הזאבניים נמצאים עופות אוכלי חרקים, יונקים טורפים קטנים, זוחלים, דו-חיים, חרקים טורפים, נדלים ועכבישנים. הזאבניים מוטפלים בין השאר על ידי צרעות ממשפחת הצרעכבישיתיים (Pompilidae), המשתקות את העכביש בעקיצה ומטילות עליו ביצה. מהביצה מתפתח זחל הניזון מהעכביש המשותק בעודו בחיים.

טיפול הורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזאבניים ידועים בטיפול ההורי שלהם, הייחודי בקרב העכבישים. הנקבה מטילה את ביציה על משטח משי שהיא הכינה מבעוד מועד. לאחר ההטלה, היא טווה שכבת משי על-פני צבר הביצים ולמעשה מייצרת פקעת משי דמוית כדור או דסקית, בה הביצים מודגרות. הנקבה נושאת את פקעת המשי איתה, מחוברת לפטמיות הטוויה שלה. כאשר הנקבה צריכה לטוות משי, היא מעבירה את הפקעת אל הכליצרות שלה. אחרי שהצעירים מגיחים מהפקעת, הם מטפסים על צדה הגבי של אמם והיא תישא אותם בדרך זו ממספר ימים עד מספר שבועות. בזמן זה, בו הם משלימים את התפתחותם העוברית, הם אינם אוכלים.[4] יש והצעירים עוברים הפצה אווירית (ballooning): העכביש מטפס על חפץ גבוה, משחרר מספר חוטי משי, המשמשים לו כמפרש, ונישא ברוח עד לנחיתה במקום המרוחק מנקודת ההפצה.[3]

שיוך טקסונומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת הזאבניים שייכת לעל-משפחת הזאבנים (Lycosoidea): קבוצה של משפחות קרובות, המאופיינות בתצורה מיוחדת של הטפטום (האיבר מחזיר האור בעיניות העכביש). בין השאר, כוללת על-משפחה זו את משפחת הענבלניים ומשפחת הציידיים, המצויות בישראל. משפחות נוספות של עכבישים מציגות דמיון שטחי לזאבניים, כתוצאה מאבולוציה מתכנסת, אך אינן באמת קרובות אליהם. לדוגמה: משפחת הזורופסיים.[3]

זאבניים והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאבניים לא חיים במשכנות האדם, אך עשויים להיכנס לבתים בזמן שיטוטיהם. הם אינם תוקפניים כלפי אנשים ובין כה וכה, נשיכתם אינה מסוכנת לאדם. מיני זאבניים החיים באזורים חקלאיים ידועים כאויבים טבעיים של חרקים מזיקים.

בני הסוג Lycosa היו ידועים במשך זמן רב באיטליה ונקראו בשם Tarantula. הם נחשבו לבעלי נשיכה מסוכנת, הגורמת למצב רפואי הקרוי טרנטיזם ועלול להוביל למוות. כיום מיוחס הטרנטיזם לאלמנה השחורה, המצויה באותם אזורים. בתקופה המודרנית השם "טרנטולה" לא מתייחס יותר לזאבניים, אלא לבני משפחת הפרווניתיים.[4]

זאבניים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ידועים מעל לעשרים מינים של זאבניים, אך המספר כנראה גבוה יותר.[3] זאבניים חיים בכל הסביבות היבשתיות בישראל ופעילים כל השנה (אם כי מינים שונים פעילים בעונות שונות). מספר מינים מותאמים לתנאים מדבריים, ביניהם בולטים בני הסוג Evippa (להם הוצע השם העברי "רצחול"). כמחצית מהמינים הידועים מישראל מותאמים לחיים בשולי מאגרי מים: נחלים, אגמים ושלוליות חורף. בין אלה נציגים של הסוגים Pirata ,Wadicosa ו-Arctosa. הזאבניים הגדולים ביותר בארץ שייכים לסוג Lycosa והם בין הגדולים בעכבישי ישראל. סוגים נפוצים נוספים הם Hogna, Alopecosa ו-Pardosa.[3] האקדמיה העברית טרם קבעה לסוגי הזאבניים שמות עבריים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ World Spider Catalog (2015). World Spider Catalog. Natural History Museum Bern, online at http://wsc.nmbe.ch, version 16.5
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Jocqué, Rudy, and Anna Sophia Dippenaar-Schoeman. Spider families of the world. Musée royal de l'Afrique centrale, 2006.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 איגור ארמיאץ', על-משפחת הזאבנים (Lycosoidea) בישראל: טקסונומיה, אקולוגיה, רשימת מינים ומפתח למשפחות וסוגים המצויים בישראל (http://primage.tau.ac.il/libraries/theses/lifemed/free/2540304.pdf)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 אנרי פאבר, חיי העכביש, פרק 3 (http://www.efabre.net/chapter-iii-the-narbonne-lycosa)