זהרה ראהנאווארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זהרה ראהנאווארד
زهرا رهنورد
Zahra Rahnavard.jpg
לידה 31 באוקטובר 1945 (בת 73)
בורוג'רד, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק פסלת, עיתונאית, מסאית, מרצה באוניברסיטה, פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג מיר-חוסיין מוסאווי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זהרה ראהנאווארדפרסית: زهرا رهنورد; תעתיק מדויק: זהרא רהנורד; נולדה ב-31 באוקטובר 1945) היא פוליטיקאית, סופרת ואמנית איראנית. נשואה לראש ממשלת איראן לשעבר מיר-חוסיין מוסאווי[1]. ראהנאווארד הייתה במעצר בית, יחד עם בעלה, מפברואר 2011 למאי 2018[2], לאחר שהובילו את המהפכה הירוקה[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראהנאווארד נולדה בבורוג'רד. ראהנאווארד קיבלה תואר ראשון ושני באמנות וארכיטקטורה מאוניברסיטת טהראן. היא עשתה תואר שני נוסף ודוקטורט מאוניברסיטת אזאד האסלאמית במדע המדינה[4]. ראהנאווארד הייתה בין המהפכנים הראשונים נגד השאה. בשנים האחרונות לשלטונו של השאה, היא הייתה קרובה לעלי שריעתי, מהאידאולוגים של האופוזיציה לשלטון שעודד את הצעירים להתחבר לזוג ראהנאווארד[5]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים בשעה שבעלה, מיר-חוסיין מוסאווי, כיהן כראש ממשלה, ראהנאווארד הקימה את האגודה הבינלאומית של נשים מוסלמיות ב-1987 ומונתה למנהלת אגודת הנשים התרבותית והחברתית שהייתה זרוע של משרד המדע. ב-1990 היא מונתה לחברה במועצה העליונה של המהפכה התרבותית[6] שמטרתה לשמר את התרבות והחינוך האיסלמי באירן. ראהנאווארד טענה כי התרבות המערבית מחפצנת נשים ואילו האסלאם לא. ב-1999 היא הביעה דעות יותר מתונות כלפי מעמדן של נשים באיראן. בראיון שנתנה למגזין הנשים היחיד הפרסית באיראן, זאנן, אמרה שהיחס אל הנשים האיראניות הוא כמו אל המין השני. באמירתה רמזה ראהנאווארד אל ספרה של הפמיניסטית הצרפתיה, סימון דה בובאר, המין השני[6].

ראהנאווארד כיהנה כנשיאת אוניברסיטת אלזהרא, אוניברסיטה ממלכתית לנשים בלבד, בטהראן בין השנים 1998 ל-2006, וכיועצת פוליטית לנשיא איראן לשעבר, מוחמד ח'אתמי[7]. ראהנאווארד הייתה האישה האיראנית הראשונה שמונתה לתפקיד נשיאת אוניברסיטה מאז המהפכה האיראנית ב-1979[8]. היא מונתה לתפקיד על ידי שר המדע, והטכנולוגיה והטכנולוגיה לשעבר, מוסטפא מואין[9]. לאחר בחירתו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד ב -2005, אנשי ממשל רפורמיסטים הועברו מתפקידיהם, בניהם גם ראהנאווארד שסיימה או תפקידה כנשיאת אוניברסיטת אלזהרא ב -2006[10].

בבחירות 2009 לנשיאות איראן, ראהנאווארד, השתתפה באופן פעיל בקידום הקמפיין של בעלה. היא הייתה האישה הראשונה שלקחה חלק פעיל בקמפיין הבחירות של בעלה[11] מאז המפכה ב-1979[12]. היא אף ארגנה עצרות נשים וחוגי בית לנשים לקידום מועמדותו[13]. במהלך מערכת הבחירות, אחמדינז'אד פיקק בתעודותיה האקדמיות ובכך ניסה להחזיר אליו מצביעות. ראהנאווארד איימה לתבוע אותו על הוצאת דיבה[14].

במהלך מערכת הבחירות, כינו את ראהנאווארד מישל אובמה של איראן. בתגובתה לכינוי אמרה: "אני לא מישל אובמה של איראן, אני זהרה על שם ביתו של הנביא מוחמד. אני מכבדת כל אישה שפעילה [ציבורית]"[14][15]. בעצרות בחירות היא דיברה על שוויון זכויות והעדרותן של נשים מהמערכת הפוליטית באיראן[16][17]. לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, ניצחונו של אחמדינז'אד בהפרש ניכר את מוסאווי, טענו רבים מתומכי מוסאווי לזיוף התוצאות והחלה תנועת מחאה באיראן. המחאה דוכאה בתחילת 2010 וראהנאווארד ומוסאווי היו במעצר בית, ללא משפט, עד מאי 2018.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראהנאווארד מקפידה ללבוש צ'אדור שחור. בזמן מסע הבחירות של מוסאווי, היא צולמה עם מטפחת ראש צבעונית מתחת לצ'אדור והידיים שלה לא היו מכוסות לחלוטין. כמו כן היא לא הקפידה לכסות את פנייה בפומבי[7].

לראהנאווארד שלוש בנות אקדמאיות[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זהרה ראהנאווארד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The 2010 O Power List, O, The Oprah Magazine, ‏September 14, 2010
  2. ^ "2,000 days and counting" (באנגלית). 4 באוגוסט 2016. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2019. 
  3. ^ יואב זהבי, מנהיג האופוזיציה האיראני נראה לראשונה מאז 2011, כאן-תאגיד השידור הישראלי, ‏03 במרץ 2019
  4. ^ Women and the Vote, FRONTLINE - Tehran Bureau, ‏12 MAY 2009 (באנגלית)
  5. ^ Nasrin Alavi, Iran: a blind leap of faith | openDemocracy, web.archive.org, ‏2 June 2009
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Afary, Janet., Sexual politics in modern iran, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2009
  7. ^ 7.0 7.1 Torfeh, Massoumeh (5 במאי 2009). "Iran's first first lady? | Massoumeh Torfeh". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-20 באפריל 2019. 
  8. ^ Haleh Esfandiari, The Women's Movement in Iran, Wilson Center, ‏2012-08-24 (באנגלית)
  9. ^ JBOC: 1998 - Zahra Rahnavard named university chancellor in Tehran (באנגלית)
  10. ^ Rahnavard, Zahra | Encyclopedia of Women Social Reformers - Credo Reference, search.credoreference.com
  11. ^ Karimi, Maral, 1979-, The Iranian green movement of 2009 : reverberating echoes of resistance, Lanham, Maryland: Lexington Books, 2018, עמ' 99
  12. ^ Putz, Ulrike (10 ביוני 2009). "Iran's Michelle Obama?: The Woman Ahmadinejad Should Fear". Spiegel Online. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2019. 
  13. ^ בראל, צבי (25 במאי 2009). "חוסיין מוסאווי הרפורמיסט ואשתו - הפתעת הבחירות באיראן". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2019. 
  14. ^ 14.0 14.1 Black, Ian (7 ביוני 2009). "Rival's wife threatens to sue Ahmadinejad ahead of Iranian election". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2019. 
  15. ^ McElroy, Damien (22 ביוני 2009). "Zahra Rahnavard takes leadership role in Iran's opposition movement" (באנגלית). ISSN 0307-1235. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2019. 
  16. ^ Kim Sengupta, Has President Ahmadinejad finally met his match in Mrs Mousavi?, The Independent, ‏2009-06-11 (באנגלית)
  17. ^ Preeti Aroon, Iranian candidate's wife compared to Hillary, Foreign Policy (באנגלית)