זיכיונות זרים בטיינג'ין
הזיכיונות הזרים בטיאנג'ין (בעבר נכתב בלטינית בשם טינצ'ין) היו שטחי זיכיון אותם העבירה שושלת צ'ינג למספר מדינות אירופיות, ארצות הברית ויפן בתוך העיר טיינג'ין. בטיינג'ין היו תשעה זיכיונות זרים ערב מלחמת העולם השנייה. שטחים אלה תרמו להתפתחותה המהירה של טיינג'ין במחצית הראשונה של המאה ה-20. הזיכיונות הזרים הראשונים בטיינג'ין ניתנו ב-1860. עד 1943, דה פקטו חדלו להתקיים כל הזיכיונות הזרים, מלבד הזיכיון היפני.
הקשר כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני המאה ה-19, הסינים היו מודאגים מכך שהסחר והפעילות האירופית המיסיונרית יערערו את סדרי האימפריה. הסוחרים האירופים עם סין הוגבלו בפעולותיהם בקנטון ובמקאו בפיקוח קפדני ובהטלת מכסי יבוא,. בעקבות סדרה של תבוסות צבאיות נגד בריטניה וצרפת, שושלת צ'ינג נאלצה בהדרגה לתת זכויות אקסטרה-טריטוריאליות לאזרחים זרים ואפילו וויתורים על ריבונות סינית בשטחי נמלים וזכויות מחצבים מסוימים.
מיקומה של טיינג'ין בצומת התעלה הגדולה ו-נהר האי המחבר בין בייג'ינג למפרץ בוהאי איפשר את התפתחותה לאחד הנמלים המובילים של צפון סין. סין אישרה סחר חוץ עבור הבריטים והצרפתים בהסכם בייג'ינג משנת 1860. חשיבות העיר גדלה עוד יותר כאשר הנמל חובר למכרות הפחם של טאנגשאן באמצעות החשמלית של קאיפינג, אחריה חוברה כל צפון סין ומנצ'וריה במסילת ברזל. בין 1895 ל-1900, הצטרפו לשתי המעצמות המקוריות יפן, גרמניה, רוסיה, אוסטרו-הונגריה, איטליה ובלגיה – מדינות שלהן לא היו זיכיונות במקומות אחרים בסין. כל אחת מן המדינות הקימה זיכיון טריטוריאלי עצמאי עם בתי כלא, בתי ספר, צריפים ובתי חולים משלו. כלל השטחים בשליטה אירופית השתרעו על 13 קמ"ר ושפת הנהר נשלטת על ידי מעצמות זרות. לאחר עשרות שנים של שליטה זרה, הזיכיונות היפני, הצרפתי והבריטי (שהיו ממוקמים על הגדה הימנית של הנהר) הפכו למשגשגים ביותר.
עם מהפכת שינהאי, הרפובליקה הסינית החדשה הנהיגה ארגון מחדש של יחסי הפנים והחוץ הסיניים, עובדה שאיפשרה לה להכיר במדינות אירופה כבעלות מעמד שווה. הזיכיונות בטיינג'ין בוטלו עד אמצע המאה ה-20 לאחר שהמדינות האירופיות הכירו ברפובליקה של סין, מה שהעניק לבעלי נכסים אירופיים יחס שוויוני אצל פקידים סינים. עם זאת, מלחמת העולם השנייה שיבשה את ההתפתחות המתהווה: היפנים תפסו את שטחי הזיכיונות של מעצמות בעלות ברית במהלך כיבוש המדינה. זמן קצר לאחר המלחמה, כל המעצמות הזרות ויתרו על הזיכיונות שלהן בסין, כולל בטיינג'ין.
זיכיון אוסטרו-הונגרי (1901–1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הזיכיון האוסטרו-הונגרי בטיינג'ין
האימפריה האוסטרו-הונגרית השתתפה בברית שמונה האומות שדיכאה את מרד הבוקסרים (1899–1901). אוסטרו-הונגריה יחד עם איטליה שלחו את הכוח הקטן ביותר לחיל המשלוח של ברית שמונה האומות: ארבע סיירות ו-296 חיילים הונגרים.
ב-27 בדצמבר 1902 אוסטרו-הונגריה קיבלה זיכיון בטיינג'ין כחלק מהמענק על תרומתה לברית. שטח הזיכיון האוסטרו-הונגרי היה 0.61 קמ"ר על גדת נהר האי וגבולותיו הם ידי התעלה הגדולה ומסילת הרכבת טיינג'ין-בייג'ינג. אוכלוסיית שטח הזיכיון מנתה כ-30,000 איש. השיטור בשטח הזיכיון נשמר על ידי 40 נחתים אוסטרו-הונגרים ו-80 אנשי שיטור סינים (שימבו).
ניהול הזיכיון נקבע במועצת עיר שהורכבה מאצילים מקומיים רמי-דרג ובראש המועצה ישבו הקונסול האוסטרו-הונגרי והמפקד הצבאי, להם הייתה זכות ההכרעה בהחלטות. המערכת המשפטית בתחום הזיכיון עסקה בטיפול בפשיעה מקומית על פי כללי החוק האוסטרו-הונגרי. אם תושב סיני של הזיכיון ביצע פשע על אדמת סין הייתה בידו האפשרות להישפט בבתי המשפט סינים.[1]
לאור תוצאות מלחמת העולם הראשונה האימפריה האוסטרו-הונגרית לא הייתה יכול להמשיך את שליטתה בזיכיון. סין תפסה שליטה בשטח הזיכיון מיד עם הכרזת המלחמה של סין על מעצמות המרכז, ב-14 באוגוסט 1917, וחוזה הזיכיון בוטל לצד ביטול הזיכיון הגדול יותר של גרמניה באותה העיר. אוסטריה ויתרה סופית על כל טענה לבעלות על הזיכיון ב־10 בספטמבר 1919 בחוזה סן-ז'רמן ואילו הונגריה ויתרה באופן דומה ב-4 ביוני 1920 בחוזה טריאנון. לאחר שהאימפריה האוסטרו-הונגרית ויתר על הזיכיון השטח נקרא "הרובע המיוחד השני" והוכפף למינהל סיני.
זיכיון בלגי (1902–1931)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזיכיון הבלגי הוקם בשנת 1902 לאחר שהשליח הבלגי מוריס יוסטנס תבע את חלקה של ארצו במשא ומתן בעקבות תבוסת מורד הבוקסרים. שטח הזיכיון היה על הגדה המזרחית של נהר האי, אולם ממשלת בלגיה והקהילה העסקית שלה לא השקיעו בפיתוח הזיכיון. השפעת הזיכיון בשטח הייתה מועטה והסכם להחזרת הזיכיון לסין נחתם באוגוסט 1929 ואושר על ידי הפרלמנט הבלגי ב-1931.[2]
חשובים הרבה יותר היו חוזים שכללו מסילות ברזל, מערכות חשמל וחשמליות שנבנו והופעלו בחלקן על ידי חברות פרטיות בלגיות. בשנת 1904, סין ובלגיה חתמו על חוזה עם Compagnie de tramways et d'éclairage de Tientsin, שהעניק לחברה מונופול למשך 50 שנה על החשמליות ותאורת רחוב חשמלית בעיר. ב-1906, עם פתיחת הקו הראשון של החשמלית, הפכה טיינג'ין לעיר הסינית הראשונה שיש לה מערכת תחבורה ציבורית מודרנית (מערכת דומה נפתחה בשנחאי רק ב-1908). אספקת החשמל והתאורה ועסקי החשמליות היו מיזמים רווחיים לחברות הבלגיות. עד 1914, הרשת כיסתה את העיר הסינית וכן את שטח הזיכיון האוסטרו-הונגרי, הצרפתי, האיטלקי, היפני והרוסי.
הצבא היפני השתלט על נכסי חברת Compagnie de tramways et d'éclairage de Tientsin ב-1943 ואנשי הצוות הבלגי, חלקם עם משפחותיהם, נשלחו למחנות המעצר. לאחר תום מלחמת העולם השנייה השתלטו השלטונות הסיניים על הרשת שהקימה החברה. החברה שבסיסה בבריסל תבעה פיצויים, אך המהפכה הסינית ב-1949 הותירה אותה ללא כל שיפוי על נזקיה. שני קווים נוספים נבנו בניהול סיני, אך הרשת נסגרה לבסוף בסביבות 1972.
זיכיון בריטי (1860–1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזיכיון הבריטי, שהכיל מרכזי מסחר ופיננסים, היה ממוקם על הגדה הימנית של נהר האי מתחת לעיר הסינית, ושטחו כ-0.81 קמ"ר. השטח הוחזק בחכירה לצמיתות שהעניקה ממשלת סין לכתר הבריטי. בשטח הוחכרו, בחכירת משנה, מגרשים לבעלים פרטיים.
ההנהלה המקומית של הזיכיון הופקדה בידי מועצה עירונית שאורגנה בקווים דומים לאלה בשנחאי. מקום מושב השלטון המקומי היה בית גורדון המפואר, השוכן ברחוב הפיננסי שנקרא דרך ויקטוריה (לאחר שינוי השם: ג'יפאנג לו).
על שטח הזיכיון הבריטי הוטל סגר על ידי היפנים במהלך תקרית טיינג'ין ביוני 1939, אירוע שגרם למשבר דיפלומטי גדול.
היפנים כבשו את הזיכיון הבריטי עם הכרזת המלחמה נגד בריטניה ב-7 בדצמבר 1941 והחזיקו בשטח עד לתום המלחמה.
הזיכיון הבריטי בטיינג'ין הוחזר רשמית לסין לאחר חתימת האמנה הסינית-בריטית לוויתור על זכויות חוץ-טריטוריאליות בסין, שאושרר ב-20 במאי 1943, אף על פי שהסינים לא יכלו להשתלט על השטח עד סוף המלחמה ותום הכיבוש היפני..
הזיכיון הצרפתי (1860–1946)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזיכיון הצרפתי נוסד בשנת 1860. לאחר יותר מ-100 שנים, כמעט כל בניין בולט בזיכיון המקורי עדיין עומד על תילו, כולל בניין הקונסוליה הצרפתית, מועצת העירייה, המועדון הצרפתי, הקתדרלה הקתולית, הגן הצרפתי ועוד רבים אחרים. רבים מבנייני הבנקים לאורך הרחוב הפיננסי (במאה ה-21 Jiefang Lu, לשעבר Rue de France) עדיין קיימים היום.
בשטח הזיכיון הצרפתי נבנו בתי מידות לאורך דרך הגן. סלבריטאים צרפתים רבים חיו בטיינג'ין. ביניהם, פול קלודל (אשר שימש קונסול 1906 - 1909), וחוקר הטבע האב אמיל ליסנט שערך מחקר בטיינג'ין מ-1914 עד 1939. הוא ייסד את מוזיאון הואנג-הו פאי-הו (מוזיאון הנהר הצהוב ונהר פייהו) והותיר למוזיאון אוסף של 20,000 דגימות של בעלי חיים, צמחים ומאובנים, כמו גם 15,000 ספרים. בשנת 1998, ממשלת טיינג'ין בנתה מחדש את מוזיאון הטבע של טיינג'ין.
כיפת הקתדרלה הצרפתית ניזוקה במהלך מהפכת התרבות כאשר כמה מחברי המשמרות האדומים טיפסו לראש הכיפה כדי להרוס את הצלב. מאוחר יותר ממשלת טיינג'ין תיקנה את הצלב ואף שיפצה את הכנסייה כולה.
הזיכיון הגרמני (1899–1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19, האימפריה הגרמנית פעלה להרחיב את מעורבותה הכלכלית במספר מחוזות סיניים, ביניהם אזור טיינג'ין. שטח הזיכיון הגרמני מדרום לנהר האי היה ממוקמת בין הבריטים לאחד הזיכיונות היפניים. ביולי 1877 הושמעו איומים על חייהם ורכושם של סוחרים גרמנים בטיינג'ין, על רקע שנאת זרים. התסיסה המקומית התגברה, בעיקר עקב יבול דל והרעב שהתגבר כתוצאה מכך, ובעלי העסקים הגרמנים בטיינג'ין ביקשו הגנה מזוינת. האדמירליות הגרמנית שלחה אז את קורבטה SMS לואיז לסין. הפגנת תמיכה ראשונית זו התפתחה בסופו של דבר לנוכחות גרמנית קבועה במימי סין על ידי כוחות הצי הגרמני, תחילה בכוחות קטנים. הזיכיון הגרמני בטיינג'ין היה בשטח כולל של 2 קמ"ר.
לאחר שגרמניה רכשה את אזור מפרץ קיאוטשו ב-1898 עם חוזה חכירה ל-99 שנים, נוהל משא ומתן על זיכיון נוסף בטיינג'ין. שטח הזיכיון הגרמני ידע צמיחה הכלכלית ושיפורי תשתיות. בזיכיון פעלו בתי מסחר גדולים ועסקים מגוונים קמו במקום, כולל סניף של הבנק הגרמני-אסיאתי (Deutsch-Asiatische Bank). מרד הבוקסרים בשנת 1900 הטיל תחילה מצור על שטחי הזיכיון הזרים בטיינג'ין, אך השמירה על העיר חוזקה והיא שימשה כשטח היערכות למסע הסופי לכיבוש בייג'ינג על ידי כוחות שמונה האומות.
סין כבשה במהירות את שטח הזיכיון הגרמני לאחר שהכריזה מלחמה על מעצמות המרכז באוגוסט 1917. בשנת 1919, שונה שמו של שטח הזיכיון הגרמני לשעבר ל"המחוז המיוחד הראשון", והועבר לניהול הקבוע של ממשלת סין. חיל הרגלים ה-15 של ארצות הברית שוכן בקסרקטינים הגרמניים לשעבר מ-1917 עד 1938, ועזב רק לאחר שהצבא היפני הקיסרי נכנס לטיינג'ין.
זיכיון איטלקי (1901–1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-7 בספטמבר 1901, קיבלה איטליה זיכיון בטיינג'ין מממשלת סין. ב-7 ביוני 1902 קיבלו האיטלקים שליטה על שטח הזיכיון, אשר תוכנן להיות מנוהל על ידי קונסול איטלקי. המקום הפך למפקדה של הלגיון האיטלקי רדנטה ("לגיון איטלקי" העשוי מחיילים אירדנטים באימפריה האוסטרו-הונגרית המובסת), שנלחם ב-1919 נגד החיילים הסובייטים של לנין בסיביר ובמנצ'וריה.[3]
בשנת 1935 ישבו בשטח הזיכיון האיטלקי כ-6,261 תושבים, בהם כ-536 זרים. הצי המלכותי האיטלקי הציב כמה כלי שיט בטיינג'ין. במהלך מלחמת העולם השנייה היה בזיכיון חיל מצב של כ-600 חיילים איטלקים.
ב-10 בספטמבר 1943, כשאיטליה חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, הזיכיון נכבש על ידי הצבא היפני הקיסרי. מאוחר יותר ב-1943, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (RSI) ויתרה על הזיכיון לממשלת הבובות הסינית בחסות יפנית של ואנג ג'ינג-ויי. האיטלקים לעולם לא קיבלו מחדש על הזיכיון, וממשלת איטליה ויתרה על כל זכויותיה בהסכם השלום של 1947, ויתור שהיה פורמלי לחלוטין באותו שלב.
הזיכיון היפני (1898–1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזיכיון היפני הוקם בתחילה בשנת 1898 לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה והתרחב לשטחים נוספים בשנים 1900–1902 לאחר מרד הבוקסרים. בשנת 1937, הצבא היפני הקיסרי כבש את כל העיר טיינג'ין למעט שטחי הזיכיונות הזרים. אלה נכבשו ב-1941 וב-1943. הזיכיון היפני חדל להתקיים עם כניעת יפן ב-1945.
בשנת 1924, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, פויי, נאלץ לעזוב את העיר האסורה בבייג'ינג וחי בטיינג'ין עד 1931, אז נלקח בכוח על ידי הצבא היפני לדאליין. הפילגש הקיסרית ונשיו התגרשה מפויי בטיינג'ין, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה השושלת הסינית שבה פילגש קיסרי התגרשה מקיסר.
הזיכיון הרוסי (1900–1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוזה המעניק זיכיון לאימפריה הרוסית בטיינג'ין נחתם ב-31 בדצמבר 1900. עוד לפני חתימת ההסכם הרשמי, הגנרל האחראי על הכוחות הרוסיים בעיר מאז מרד הבוקסרים כבר תבע זיכיון מכוח כיבוש וכוחות רוסים כבר החלו להציב סימני גבול. הזיכיון, בגדה השמאלית של נהר האי, היה גדול יותר מכל הזיכיונות הזרים האחרים, כיוון ש"הסחר הרוסי בטיינג'ין הולך וגדל", כך בלשון ההסכם. במציאות, המעורבות הכלכלית הרוסית בטיינג'ין הייתה חסרת חשיבות ואף פחתה לאחר התבוסה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן. מסיבה זו, הזיכיון נותר במידה רבה לא מפותח. שטחו של הזיכיון, 3.98 קמ"ר, חולק לשני מחוזות לא רציפים (מזרח ומערב). בשנת 1920, ממשלת בייאנג הסינית השיבה לסין את הקרקע והזיכיון מרוסיה, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. בשנת 1924 ויתרה ברית המועצות על תביעתה לקיום הזיכיון.
הזיכיון האמריקאי (1869–1902)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצות הברית מעולם לא ביקשה, או קיבלה, זיכיון בעיר טיינג'ין, אולם דה פקטו ניהלה זיכיון בין השנים 1869 עד 1880, תחת הכסות של המשלחת הבריטית. בשנת 1902 הטריטוריה האמריקאית הבלתי רשמית הפכה לחלק מן הזיכיון הבריטי. לארצות הברית היה קסרקטין קבוע בטיינג'ין, בין השנים 1912 ל-1938, בו שכן חיל הרגלים ה-15 של צבא ארצות הברית וכן כוח של חיל הנחתים האמריקאי עד 8 בדצמבר 1941, היום בו הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ומאותה עת הפכו כל השטחים בשליטה אמריקאית באסיה מאוימים על ידי האימפריה היפנית.
-
אנדרטת מלחמת העולם הראשונה בשטח הזיכיון האיטלקי ופיאצה רגינה אלנה -
הקונסוליה הרוסית בטיינג'ין ב-1912 -
נחתים אמריקאים בטיינג'ין, (בערך שנות ה-30, או תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 -
כוחות חיל הרגלים ה-15 במצעד, 1931 -
גלויה משטח הזיכיון האמריקאי 1900 לערך
הקהילה היהודית בתחום הזיכיונות הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחום הזיכיונות הזרים התקיימה קהילה יהודית קטנה שראשוניה הגיעו למקום בשנות ה-60, או ה-70, של המאה ה-19.[5] יהודי טיינג'ין הראשונים היו מרוסיה והתיישבו בתחום הזיכיון הרוסי בעיר. בשנת 1904 רכשו יהודי העיר חלקה להקמת בית קברות, רישום הרכישה נעשה בקונסוליה של רוסיה הצארית. בעיר הוקמה אף "האגודה היהודית של טיינג'ין" שעסקה בעיקר במתן הלוואות פטורות מריבית.
לאחר שנת 1919 גדלה הקהילה היהודית במהירות. בעיר הוקמו מספר מוסדות יהודים, בשנת 1925 נחנך בית ספר תיכון יהודי, בו למדו אף בני משפחות יהודיות מערים אחרות בסין. שפת ההוראה בבית הספר הייתה אנגלית ומטרתו הייתה להכשיר את תלמידיו להתקבל לאוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית.[5] בשנת 1928 נפתח מועדון יהודי "קונסט" ובו אולם מופעים, ספרייה וחדר קריאה. בשנת 1938 החלה בנייתו של בניין בית הכנסת בטיינג'ין. בית הכנסת נחנך בשנת 1940 ובניינו עומד על תילו גם בשנות ה-20 של המאה ה-21. הקהילה הפעילה אף בית תמחוי, בית אבות ובית חולים יהודי בו 30 מיטות אשפוז ואשר נודע כאחד הטובים בעיר[6] וסניף של תנועת הנוער בית"ר.[7]
רוב יהודי העיר התגוררו בתחום הזיכיון הבריטי ופתחו בו בתי עסקים.[5] מרבית יהודי העיר עסקו במסחר בפרוות שהגיעו ממנצ'וריה ויוצאו לאירופה. בשיאה הגיעה קהילת יהודי טיינג'ין ל-2,500 חברים והייתה השלישית בגודלה בין קהילות יהודי סין.[7] עם כיבוש העיר בידי היפנים, ביולי 1937, החלה הקהילה היהודית בעיר להצטמצם. הקהילה היהודית בטיינג'ין חדלה להתקיים בשנת 1958.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בנייני זיכיון בטיאנג'ין
- מושבות זרות בעולם: טיינג'ין, סין
- טיינג'ין תחת תשעה דגלים, אורכב ב-5 במרץ 2016 מאתר אוניברסיטת בריסטול
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Géza Szuk (1904). "A mi Kis Khinánk" [סין הקטנה שלנו] (PDF). Vasárnapi Ujság. 18 (51): 292–294. נבדק ב-2011-01-19.(בהונגרית)
- ^ Anne-Marie Brady; Douglas Brown (2012). Foreigners and Foreign Institutions in Republican China. Routledge. p. 27. ISBN 9780415528658.
- ^ Sabina Donati, Italy’s Informal Imperialism in Tianjin during the Liberal Epoch, 1902–1922, The Historical Journal, Cambridge University Press, 2016, available on CJO2016, doi:10.1017/S0018246X15000461.
- ^ "即将暂别！这座百年大楼装着几代天津人的成长记忆".כתבת עיתון על החנות הכלבו, אז והיום
- ^ 1 2 3 איירין איבר, סינים ויהודים: מפגש בין תרבויות. מוסד ביאליק, תשס"ב. ISBN 9653427709
- ^ סיפורם של יהודי טיינג'ין. CRI online, 13 ביוני 2012
- ^ 1 2 תדי קאופמן, הבאה בתור - טיינטסין. בולטין - בטאון איגוד יוצאי סין, יוני-יולי 2005