חארכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, רשימת מכולת, שמות, ניסוחים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.

אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

צעיר חארכי בשנת 1961

חארכּי או חרכּיצרפתית: harki ומבטאים "ארקי"; בערבית:חרכי - حركي, במובן של "קבוצת לוחמים או מתנדבים", מהמילה הערבית حركة' "תנועה") היה שם כללי לאלג'ראי ילידי מוסלמי ששירת כלוחם בעל חוזה זמני בכוחות נספחים לצבא הצרפתי בימי מלחמת אלג'יריה (1962-1954). במאבק נגד החזית לשחרור הלאומי של אלג'יריה לכיבוש הקולוניאלי הצרפתי. המילה משמשת גם לציון כל אותם האלג'יראים המוסלמים שתמכו בצרפת בימי מלחמת אלג'יריה. לחארכים לא היה מעמד של אנשי צבא. הם היו מאורגנים ביחידות ניידות מאוד המכונות "חארכה" - כ-70 במספרן - שנועדו תחילה להגנת הכפרים ומאוחר יותר היו מעין סיירות התקפיות תחת אחראיותם של קצינים צרפתים. רוב החארכים יצאו מאזורי אורס וקביליה שבהם התרחשה גם מירב הפעילות של החזית לשחרור לאומי.[1] מניעיהם היו מגוונים. ה"חארקי" נחשבים בחברה האלג'יראית לבוגדים ועל אף שביתת הנשק וסעיפי החנינה שנקבעו בהסכמי אוויאן אלפים רבים מתוכם נרצחו במעשי נקם.[2] צרפת התחייבה לקבל אחרי המלחמה את כל החארכים ומשפחותיהם אבל חזרה בה מכך בעקבות הסכמי אוויאן. אחרי שאלג'יריה השיגה את עצמאותה כ-90,000 "חארכים" וקרוביהם עזבו את ארצם וקיבלו מקלט בצרפת. [3] המונח שימש בצרפת ככינוי לילידים האלג'יראים המוסלמים שהעדיפו בעקבות נסיגת צרפת מאלג'יריה להימלט לצרפת ולצאצאיהם. ה"חארכים" מהווים בצרפת קבוצת מיעוט מיוחדת, ממוצא אלג'יראי הנבדלת ממתיישבים הנוצרים דוברי צרפתית (פייה נואר) וההודים האלג'יראים שנמלטו באותן השנים מאלג'יריה לצרפת ונבדלת גם משאר המהגרים האלג'יראים שהגיעו במהלך השנים לצרפת מסיבות כלכליות, פוליטיות ואחרות.

צרפת הרשמית ניסתה מלהימנע מהתיישבותם המסיבית של החארכים על שטחה. גלי הפליטים הראשונים נשלחו למחנות הסגר וסבלו מעוינות גזענית. בסביבות שנת 2012 מספר החארכים וצאצאיהם מעל גיל 18 מנו בצרפת בין 500,000 ל-800,000 אנשים. לפי חוק צרפתי מ-9 בדצמבר 1974 החארכים בדומה למשתתפים אחרים הכוחות הנספחים לצבא הצרפתי זכו להכרה כ"חיילים צרפתים לשעבר" בתנאי שמתגוררים בצרפת. בהמשך הוכרו במעמד זה גם אלה מקרב החארכים החיים באלג'יריה אחרי 23 ביולי 2010.

בשנת 2001 נשיא צרפת ז'אק שיראק קבע את התאריך 25 בספטמבר כיום הכרה לאומית המוקדש לחארכים. ב-14 באפריל 2012 הנשיא ניקולא סרקוזי הודה באופן פומבי באחראיות ההיסטורית של צרפת לנטישת הווטרנים החארכים שלחמו לצידה של צרפת. נשיא אלג'יריה, עבד אל-עזיז בותפליקה הצהיר בשנת 2005 ש"ילדי החארכים אינם אחראים למעשי הוריהם". חוקי אלג'יריה מונעים כם זאת מצאצאי החארכים למלא תפקידים מסוימים, בעיקר פוליטיים.

מחנה ריווסאלט במחוז פירנאים-מזרחיים בצרפת ששימש לקליטת חארכים ומשפחותיהם אחרי 1962

בספטמבר 2021 התנצל עמנואל מקרון בפני החארכים והכריז על חוק "הכרה ופיצוי".[4]

רקע היסטורי, לפני "מלחמת אלג'יריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת גייס הצבא הצרפתי 2000 גברים מקומיים ששירתו קודם לכן את השלטונות העות'מאנים ואת הדיי של אלג'יר, ככוחות נספחים. אורגנו באותה תקופה כוחות של לוחמה רגלית קלה מורכבים מילידים ושנשאו את השם זואבים לפי שמו של שבט קאבילי. בהמשך הזואבים הפכו לתקופה ארוכה ליחידות על טהרת האירופים הנוצרים. מוסלמים אלג'יראים שירתו בצבא הצרפתי במספר גדול כספאחיה (פרשים) וכן כרובאים רגלים. בשנת 1856 כל אחד משלושת המחוזות של אלג'יריה סיפק גדוד רובאים (Régiment des Tirailleurs) ילידים, חלק מהצבא הצרפתי. רובאים אלה הצטיינו בהמשך ברוב המסעות הצבאיים של צרפת בימי האימפריה הצרפתית השנייה וההרפובליקה השלישית. הם נלחמו בגרמנים בעת מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871 בכמה קלאנים מוסלמים כמו זה של בשאגה סעיד בועלם התפתחה מסורת צבאית של לחימה לצד הצרפתים. בשנת 1912 הנהיג השלטון הצרפתי שירות צבאי חובה לבני הקולוניה. כתוצאה מכך כ-90,000 אלג'יראים מוסלמים שירתו בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. גם במלחמת העולם השנייה בשנים 1939–1940 שירתו בכוחות הצרפתים למעלה מ-66,000 אלג'יראים מוסלמים. את גרעין היחידות של הילידים המוסלמים היוו מתגייסים בני משפחות שבהן השירות הצבאי הפך כבר למסורת משפחתית מזה כמה דורות.[5] החיילים האלג'יראים המוסלמים תרמו למבצע דרגון לשחרור דרום צרפת ולמסעות באיטליה (1944-1943) במסגרת כוח המשלוח הצרפתי ובגרמניה בשנים 1944–1945. רובים מוסלמים מאלג'יריה ומרוקו נלחמו גם בהודו-סין עד לקרב דיין ביין פו לקראת סוף שנת 1954 מוזכר שוב השם "חארכי" כשז'אן סרווייה הקים באורס יחידות "חארכה" נגד גרעיני לוחמים לעצמאות אלג'יריה. החארכים היו הכי פחות מתוגמלים ומספרם עלה והלך במהלך מלחמת אלג'יריה.[6]

בימי מלחמת אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1957 פעלו 70 חארכות רשמיות שכללו 2,186 חארכים.[7] במאי 1957 בתזכיר של הלשכה החמישית של המטה הכללי של המפקדה העליונה הכלל-חילית הצרפתית הוגדרה חארכה כ"יחידה שגויסה לצורך מבצעים מוגדרים ולזמן מוגבל... הפעלת החארכות צריכה בדרך כלל להיות במסגרת מקומית. השתתפותן במבצעים מחוץ לתחום גיוסן צריכה להיות יוצאת מן הכלל ולזמן מוגבל. בשום אופן אין לערב חארכות באופן בלעדי".[7] בראש הכוחות הצרפתים באלג'יריה עמד החל משנת 1958הגנרל שאל. הוא הקים יחידות קומנדו קרביות שכללו גם מספר קטן של חארכים ושמשימתן העיקרית הייתה ללכוד את ה"כאתיבות" של החזית לשחרור לאומי. תוך שנה עלה מספר החארכים המגויסים מ-10,000 ל-60,000. הגנרל דה גול הסכים לגיוס מסיבי של מוסלמים לצורכי המאמץ המלחמתי במורדים אבל התנגד לשילובם המלא בצבא הצרפתי. [8] אחרי העלייה המואצת הזאת במספרם בחלק הראשון של המלחמה, ירד מספרם בקצב מהיר לקראת הכרזת העצמאות. [9] קשה להעריך במדויק מספר החארכים שגויסו. הצבא הצרפתי סיפק להם חוזה יומי, לעיתים קרובות בעל-פה.. ההיסטוריונים מעריכים את מספרם לפי עיון בסכומים שהוקצעו לגיוסם. עם זאת, סכומים אלה שימשו לפעמים למטרות אחרות ובמיוחד לתשלום למודיעים מקרב האוכלסייה המוסלמית.

כמות המגויסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החארכים לא היו אלא קבוצה אחת נפרדת מהחיילים המוסלמים ששרות בצבא הסדיר שמנו 85,000 "צרפתים בעלי שורש צפון-אפריקאי" (FSNA)[10] בימי מלחמת אלגיריה מיפקד הצבא הצרפתי ספר 160,000 משרתים באמצעות חוזה מקרב התושבים:חארכים, מור'אוזנים, הקבוצה הניידת של המשטרה הכפרית GMPR (שהפכה לקבוצה הניידת לביטחון GMS ומעט מעל 110,000 חיילים סדירים.[11] מספר האלג'יראים שגויסו או התגייסו ליחידות נספחות במהלך כל המלחמה היה בין 400,000-200,000 לפי ההיסטוריונים [12] ביום שביתת הנשק, 19 במרץ 1962, המבקר הכללי של הצבאות, כריסטיאן דה סן סאלווי מנה 263,000 מוסלמים מקומיים מגויסים באלג'יריה לצד צרפת מתוכם 60,000 חיילים סדירים, 153,000 נספחים שכללו 60,000 חארכים ו50,000 פקידים אוהדי צרפת. יחד עם משפחותיהם היה מדובר ב-1,500,000 בני אדם מתוך סף הכל 8 מיליונים של מוסלמים אלג'יראים.[13] הגנרל מוריס פוור סבר שהיו פי שלושה או ארבעה חיילים מוסלמים במחנה הצרפתי מבצבא השחרור הלאומי של המורדים. [14][15] פיליפ טריפייה (Philippe Trippier) מהמזכירות הכללית של משרד הביטחון הלאומי של צרפת, העריך כ 3,500 חיילים מוסלמים אלג'יראים נהרגו בעד צרפת במלחמת אגל'יריה.[16]

אנדרטה לחארכים ביישוב סן-פון-דה טומייר בצרפת. צילום משנת 2010

הגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריטריון הראשי בבחירת החארכים היה חוסר קרבה לחזית לשחרור לאומי.

מניעי המתגייסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתם לא הייתה ממש בחירה פוליטית לטובת הצד הצרפתי. הרבה מהחארכים היו מקרב אנשים ששילמו את דמי זיקה לחזית לשחרור לאומי.[17] תכופות היה מדובר באנשים שמשפחותיהם סבלו מרדיפות או מעשי רצח מצד חברים במחתרת ואז הבחירה הייתה יותר נגד החזית המחתרתית מאזר בעד צרפת.[18] סיבה אחרת היה הצורך בכסף במיוחד אצל איכרים שהיו פחות מודעים להקשר הפוליטי, לפעמים לא מודעים אפילו ולהיות ארצם במלחמה.[19][20] חלקם פעלו מתוך נאמנות לקלאן, לכפר או למשפחה.[21][22] הרבה צעירים התגייסו לחארכות כדי לזכות בפטור משירות צבאי סדיר ולהישאר קרוב למשפחותיהם.[23] בנוסף לכך הצבא הצרפתי כפה על הרבה תושבים את גיוסם: לוחמים לשעבר של הצבא לשחרור לאומי שנפלו בשבי ועונו, ואולצו לבחור בין גיוס להוצאה להורג. כמו כן הצרפתים נהגו לפעמים להכתים אנשים (למשל להסיע מישהו במכוניתו של קצין צרפתי מול עיני כל הכפר) ולגרום להם להתגייס לצדם כדי לחמוק מנקמה של המחתרת תחת חסות הצבא הצרפתי. [17]

תפקידם בצבא הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החארכים סופחו תמיד ליחידות של הצבא הצרפתי בפיקודם של אנשי צבא צרפתים. כללי הצבא דרשו שהמפקד יהיה בעל שורשים אירופיים. איש צבא ממוצא אלג'יראי ילידי ("צרפתי בעל שורשים צפון-אפריקאים") לא היה יכול להיות קצין. המפקדה הצרפתית דחתה אפשרות של בניית גרעין לצבא אלג'יראי, מתוך ספקנות לגבי המניעים הפוליטיים של החארכים.[24] הגנרל דה גול, למשל, הביע ספקות לגבי שילובם של מוסלמים אלג'יראים ואמר בשנת 1959 לאלן פרפיט:

אם היינו משלבים אותם,אם כל הערבים והברברים מאלג'יריה יכלו להיחשב לצרפתים, איך יכולנו למנוע מהם לבוא להתיישב במטרופולין , שבה רמת החיים כל כך גבוהה לעומת שלהם? הכפר שלי לא היה נקרא יותר קולומבה-לה דז-אגליז (כלומר - קולומבה -שתי הכנסיות) אלא קולומבה לה דה מוסקה (קולומבה-שני המסגדים)!

[25]

חוסר האמון של הצבא הצרפתי כלפי הלוחמים המוסלמים ניתרגמה בכמה צורות. החארכים צוידו בהתחלה באופן שיטתי עם רובי ציד.[26] החל מ-13 במאי 1958 קיבלו לפעמים גם רובים ותת-מקלעים, מה שנאסר עד אז מתוך חשש של גניבת כלי נשק. [27] כלי הנשק נמסרו לחארכים לקראת המבצעים, אבל בין המבצעים נשמרו ביחידות של צרפתים ממוצא אירופי.[28] החארכים לא יכלו להילחם לבד, ולא מיוזמתם, על מנת למנוע ריגול, גניבת נשק ועריקות. בראש החארכות עמדו תמיד אנשי הצבא הסדיר ממוצא אירופי, לא משנה מה הייתה דרגתם.[29] הצבא אריגן באופן קבוע מבחני נאמנות לחארכים ולמשפחותיהם, למשל דפקו בדלתות בתיהם באמצע הלילה תוך השמעת סימנים האופייניים לכוחות ההתנגדות כדי לראות אם יפתחו להם.[30] מצד שני רצה הצבא הצרפתי לגייס חיילים מוסלמים, מתוך הרצון להיעזר באנשים שהכירו את הסביבה שבה חיו.[31] היו עוד מטרות שימושיות: למנוע מאנשים כשרים לצבא להתגייס בכוחות ההתנגדות, וגם לא להיסחף לפי תעמולת האויב שדאגה להבליט את אי יכולתם של הצרפתים למצוא מתנדבים מקומיים הנדרשים להם.... בנוסף ביקשו המגייסים ליצור תמריצים קבוצתיים:

בחירתם של החארכים במאבק פתוח לצידינו נגד המורדים מתלווה באפקט פסי (כך) מסוים על המקומיים (התגייסויות). באמצעות קרוביהם וידידיהם , תורמים החארכים ליצירת אקלים מיטיב עבור עיניינו בכפריהם או לפחות , להפרכת התעמולה העוינת

החארכים תוגמלו ב-750 פרנק ליום שירות כמו המוחזנים (חיילי המחלקות המנהליות העירוניות) וחברי GMPR (הקבוצות הניידות של המשטרה הכפרית). להעבדיל מהחארכים, המוחזנים ואנשי ה-GMPR נהנו ממגורי חינם וקיבלו הקצבות משפחתיות ובוטחו בביטוח חברתי. הבדל זה יצר לחארכים תדמית של "חיילים זולים" לעומת אחרים. ב-1960 הועלו תגמולי החארכים אולם עדיין היו נמוכים משל אחרים. הם זכו ליום וחצי חופשיים על כל חודש שירות, לטיפולי חינם במקרה של פציעות ולפיצוי על נכות צמיתה בגלל תאונת עבודה[32]

סוגי החארכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החארכות הקלאסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החארכות המסופחות ליחידות הסדירות של הצבא הצרפתי היו באופן תאורטי מורכבות ממאה אנשים. במציאות היו מחולקות לקבוצות קטנות יותר.[33] לא כל החארכים היו חמושים:הרבה מהם שירתו את הצבא במטלות אזרחיות, במיוחד כבנאים או טבחים.[34] לרוב השתתפו החארכים בשמירה על הסדר, לצדן של יחידות סדירות של הצבא הצרפתי.[35] החארכים הטריטוריאליים היו חארכים מבוגרים או פצועים ששובצו בשמירות,[36]

"חארכים של פריז"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת אלג'יריה והחל מ-20 במרץ 1960 כונו "חארכים של פריז" אותו כוח של משטרה נספחת שהוקם על ידי הפרפקט מוריס פפון. מרבית הנספחים האלה היו ממוצא אלג'ירי ו הוצבו בשכונות מאוכלסות בהרבה אלג'יראים. הם גויסו לחצי שנה ו. בהתחלת השירות אולצו לעשות מעין טירונות בת 8 ימים בנואזי-לה-סק על מנת להתאמן בנשק וללמוד איך להשתמש במגנטופון למשל לצורך הקלטות הודאות של עצורים. [37]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles-Robert Ageron, Le drame des Harkis en 1962, Vingtième Siècle. Revue d'histoire, Année 1994, Volume 42, Numéro 42, (אז'רון- דאמת החארכים)
  • Philippe Denoix Les Harkis, Encyclopedia Universalis
  • Alistair Home- A Savage War of Peace: Algeria 1954-1962. The Viking Press. 1977. ISBN 978-0-670-61964-1.
  • Fatima Besnaci-Lancou, Abderahmen Moumen, Les Harkis; Éditions de l'atelier, février 2008
  • Fatima Besnaci-Lancou, Les Harkis : dans la colonisation et ses suites, Ivry-sur-Seine, L'Atelier, 2008, . (ISBN 978-2-7082-3990-6, OCLC 26368701, lire en ligne [archive]), p. 13-33.
  • Maurice Faivre L'histoire des Harkis dans Guerres mondiales et conflits contemporains 2001/2-3 (n° 202-203), pages 55 à 63
  • Mohamed Hamoumou Les Français-musulmans rapatriés - archéologie d'un silence EHESS Paris, 1989
  • Jean-Jacques Jordi, À propos des Harkis, Cahier du CEHD, n° 24
  • Jean Monneret, La guerre d'Algérie en trente-cinq questions, L'Harmattan, 2008

Paulette Péju, François Maspero et Marcel Péju, Ratonnades à Paris : précédé de Les harkis à Paris, Paris, La Découverte, 2000, 200 p. ISBN 978-2-7071-3329-8,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חארכי בוויקישיתוף

Revue de l'Occident musulman et de la Méditerranée,vol.34, numéro 1|,1982-2 pp.119-134

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ F.X.Hautreux
  2. ^ Ageron 1995, 20
  3. ^ A.Home 1977 עמ' 533, 537
  4. ^ חיים איסרוביץ, ‏"מתחנן לסליחתכם": מקרון התנצל בפני האלג'יראים שלחמו לצד צרפת, באתר מעריב אונליין, 20 בספטמבר 2021
  5. ^ J.J.Jordi
  6. ^ F.Besnaci Lancou 2008
  7. ^ 1 2 F.X. Hautreux עמ'
  8. ^ Challe - Notre révolte, Presses de la Cité 1968
  9. ^ 1995 Ageron
  10. ^ J.Monneret 2008 עמ' 128
  11. ^ C.R.Ageron 1994 עמ' 3-6
  12. ^ Emmanuel Laurentin Les harkis, "La Fabrique de l'histoire" France Culture 7.03.2013
  13. ^ E.U.Denoix
  14. ^ M.Faivre
  15. ^ Maurice Faivre - Harkis, un devoir de memoire inMémoire et vérité des combattants d'Afrique du Nord, Collectif, éd. l'Harmattant, 2001,p.151
  16. ^ X.Yacono 1982
  17. ^ 1 2 F.Besnaci-Lancou 2008 עמ' 33-13
  18. ^ M.Hamoumou 1989
  19. ^ Pierre Vidal Naquet La guerre révolutionnaire et la tragédie des harkis Le Monde 11-12 /11/1962
  20. ^ F.Besnaci-Lancou 2008
  21. ^ F.Besnaci-Lancou 2008
  22. ^ P.Vidal Naquet1962
  23. ^ F.Besnaci-Lancou 2008 עמ' 61-37
  24. ^ F.Besnaci-Lancou 2008
  25. ^ Alain Peyrefitte C’était de Gaulle Fayard 1994 עמ' 52
  26. ^ F.X.Hautreux
  27. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  28. ^ F.X.Hautreux
  29. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  30. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  31. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  32. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  33. ^ F.Besnaci-Lancou en L Atelier 2008
  34. ^ Fatima Besnaci-Lancou, L'Atelier, 2008
  35. ^ Fatima Besnaci-Lancou, L'Atelier, 2008
  36. ^ Fatima Besnaci-Lancou, L'Atelier, 2008
  37. ^ Paulette Péju et al 2000
Waricon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה צבאית. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.