כסף (אמצעי תשלום)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרת הכסף בימינו היא 'משהו המתקבל בצורה רחבה כתשלום בעבור סחורות ושירותים ובהסדרת חובות'. הכסף בכלכלה הוא אמצעי-חליפין פיזי או רשומה ממוחשבת שתמורתה ניתן לקבל טובין או שירותים. מטרתו לפשט את פעולות הקניה, המכירה והתשלום עבור סחורות, עבודה או שירותים. אמצעי התשלום המוסכם – הכסף, מפשט את עסקות החליפין היות שהוא מאפשר לבני האדם להימנע מלחשב מספר עצום של יחסי מחירים בין מוצרים שבהם הם נתקלים או להם נזקקים.

לאורך ההיסטוריה של הכסף היו עצמים מוחשיים שונים ששימשו ככסף. בתחילה היו אלה כלים בשימוש האדם כמו גרזנים וסכינים. לאחר מכן שימשו חפצי תרבות כמו קונכיות וחרוזים. במהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה נוספו הגרעינים והתבואות. לאחר מכן עם הופעת המתכות (תחילה נחושת ולאחר מכן הכסף והזהב) הם שימשו כאמצעי תשלום. עד המאה השביעית לפנה"ס המשקל והנפח של אמצעי התשלום נקבעו על ידי השלטונות. במאה השביעית לפנה"ס קבעו השלטונות מטבעות עשויים ממתכות שונות. בעבר יחסו למטבעות הכסף ערך עצמי. החל מהמאה ה-11 לסה"נ מופיע לראשונה בסין כסף פיאט שהוא סוג של מערכת כספים שבה ערכו של הכסף קיים מתוקף חוק מדינה. הכסף לבש צורה של שטרות או מטבעות שערכן נמוך בהשוואה לערך הרשום עליהם. כיום מרבית הכסף בעולם הוא רישום דיגיטלי בלבד במוסדות המורשים לכך, ואין לו כל ייצוג פיזי, בנוסף אין לכסף ערך ממשי ושימוש כשלעצמו, אלא ערכו בא לו מכך שבתוך מערכת חברתית כלכלית יש הסכמה על ערכו ולגיטימציה לדרישה לקבלת מוצרים או שירותים מסוימים תמורתו.

השימוש בכסף מודרני נעשה באמצעות שטרי כסף ומטבעות שהן ההילך החוקי באותה מדינה, המחאות, תווי קניה, כרטיסי אשראי, כרטיסי חיוב או טכנולוגיות אחרות להעברה ממוחשבת של רשומות בין המשתתפים באינטראקציה הכלכלית, ההעברה תהיה נקובה בהילך חוקי של המדינה, או במטבע זר שהותר לכך על פי החוקים הנוהגים. בתהליך השינוי בכמות הכסף במשק משתתפים הבנק המרכזי, הבנקים המסחריים והציבור.

שוק הכסף הוא שוק היצע וביקוש בו הביקוש לכסף נובע ממידת ההעדפה של הציבור להחזיק בכסף וההיצע נקבע על ידי הבנק המרכזי. השוק מהווה חלק מהמערכת הכלכלית במשק, הוא משפיע ומושפע משוק הסחורות. הריבית היא "מחיר הכסף", אותו משלם הלווה, 'הקונה', ומקבל המלווה.


יד אוחזת בשטרות כסף

מושג הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

החליפין בין בני האדם מתקיים בצורת סחר חליפין ישיר דהיינו סחורה תמורת סחורה, או תוך שימוש באמצעי תשלום מוסכם - כסף (money). דהיינו מוצר המקובל כאמצעי תשלום בחליפין ומשמש בחליפין של מוצרים רבים. החליפין הישיר מקשה על מימוש החליפין היות שהוא דורש צירוף מקרים של מפגש של מוכר הרוצה במוצר מסוים, עם קונה שהוא בעל המוצר ורוצה במוצר מסוים שהמוכר מעוניין למכור אותו, בכמויות המוצעות והמבוקשות. אמצעי התשלום המוסכם – הכסף, מפשט את עסקות החליפין היות שהוא מאפשר לבני האדם להימנע מלחשב מספר עצום של יחסי מחירים בין מוצרים שבהם הם נתקלים או להם נזקקים.[1] הגדרת המוסד כסף בימינו היא משהו המתקבל בצורה רחבה כתשלום בעבור סחורות ושירותים ובהסדרת חובות. אמצעי התשלום המוסכם מאפשר ביצוע פעולות חליפין בזמן ובמרחב. תשלומים יכולים להיעשות מיד או בעתיד, בשוק המקומי או בשווקים מרוחקים.[2]

הכלכלה המוסדית מסבירה את חשיבות הכסף בכך שהוא מקטין את הוצאות העסקה בחליפין בשוק. שווקים יעילים נשענים על אמצעי חליפין מקובלים וזמינים .הכסף הוא מוסד שיצרו בני האדם כדי לפשט את החליפין וכדי לסייע להם לנהל את מקורותיהם. אמצעי התשלום מאפשר מימוש היתרונות של ההתמחות (חלוקת עבודה) והיתרונות לגודל.[3]

החוקרים חלוקים בדעתם באשר למשמעות הכסף. יש המדגישים את המשמעות המופשטת של המושג - כסף הוא תיאור של אמצעי מופשט המשמש לביטוי מחירים או חוב.[4] לעומת זאת יש המדגישים את הכסף כדבר הפיזי (כסף מוצרים) המשמש לצורך פעולות החליפין, לפירעון חובות ויש לו משמעות חברתית.[5] הכלכלנים מדגישים את המשמעות המופשטת של הכסף ואת השימוש בו לצורך חקירה כלכלית.

האנתרופולוגים וחוקרים מסוימים של מדעי החברה מדגישים את הצד הפיזי של הכסף ואת צורת ההתייחסות החברתית אליו (כלכלת מתנות). הכלכלנים מקבלים כל מוצר או יחידת מידה שמשמשת כסף, ואילו האנתרופולוגים מבחינים ב'כסף פרימיטיבי', שהוא המוצר שהשבטים הפרימיטיביים והחברות העתיקות יוצרים לצרכים חברתיים וכלכליים, ובכסף מודרני המשמש בכלכלה של העת החדשה והלובש צורות וירטואליות לפעמים. הם גם מבחינים בשימושים החברתיים בכסף כמו מתנות, מוהר, מנחות לשליטים ולאלים, קנסות ופיצויים וכדומה ומדגישים אותם. יש חוקרים היוצאים מהשקפת עולם חברתית הטוענים שהכסף מגביר את אי השוויון בעולם על ידי צבירתו בידי פרטים מסוימים ולכן צריך להשתמש בחלופות של חליפין טבעי ויחסי מחירים הנקבעים על ידי השלטונות (ראה מרקסיזם).

בקרב החוקרים יש הסכמה באשר לתפקידי הכסף. כפי שמופיע לעיל הכסף משמש יחידה למדידת ערך ואמצעי חליפין. נוסף על כך הכסף משמש שומר ערך לאורך זמן ומאפשר קיום הפרדה זמנית בין ייצור, רכישה וצריכה. הכסף משמש גם תקן מדידה. בתור שכזה הוא משמש גם תקן לתשלומים נדחים בחוזים הקשורים בתשלומי חובות בעתיד.[6] השימוש בכסף מחייב נוכחות של מומחים לאמצעי התשלום, המשמשים מתווכים. כדי שמוצר מסוים ישמש כסף, הוא חייב להיות מבוקש לשימוש על ידי כל האוכלוסייה, וחייבת להיות אפשרות לאבחן אותו (זיהוי וקביעת איכות) בלי הוצאות ובלי צורך במומחיות גדולה. מוצרים שערכם יציב, יהיו מועדפים לשימוש כאמצעי לשמירת הערך ולצורך אמצעי תשלום לחליפין. חוקרי הכסף הפרימיטיבי קבעו מבחנים למוצרים המשמשים כסף בעולם העתיק (ובחברות פרימיטיביות). המוצר צריך להיות שימושי ובעל ערך למשתמש; אפשר יהיה לשאת אותו; בעל מבנה הומוגני של יחידות נפרדות; בעל ערך יציב; ניתן לזיהוי בקלות. מבחני הזיהוי אינם חייבים להיות מוחלטים, והמוצרים יכולים להיות בעלי תנודות מחירים לזמן קצר אך יציבים לזמן ארוך. יחידות המידה של המוצרים המשמשים אמצעי תשלום, חייבות להיות בעלות נפח מסוים כך שיוכלו להיות מובלות בכמויות סבירות למרחקים קצרים לצורכי חליפין לשימוש יום יומי.[7]

אמצעי התשלום המוסכם יכול להיות מסוגים שונים. כמו למשל: כסף נייר (שטרות כסף), מטבעות מתכת, מטבע דיגיטלי (כמו למשל ביטקוין), כרטיסי אשראי מפלסטיק, יחידות (או יחידות נפח ומשקל) של מוצרים כמו צדפים, שעורה, תמרים, צמר ומתכות כסף, זהב, בדיל. ייתכן שכמה מוצרים ישמשו אמצעי תשלום בעת ובעונה אחת. לכאורה נראה שהשימוש בכמה מוצרים כאמצעי תשלום הוא בלתי יעיל, אולם אם יש יחס קבוע ומוכר בין המוצרים המשמשים אמצעי תשלום, הם יכולים לשמש יחידת כסף אחת. כך למשל בחצי השני של האלף השלישי לפסה"נ כאשר השעורה והמתכת כסף שימשו אמצעי תשלום, והיה יחס קבוע ומוכר של 300 סילה (יחידת נפח) שעורה לשקל (יחידת משקל) מתכת כסף, שימשו שתי יחידות התשלום יחידת תשלום אחת – הכסף של אותה תקופה.[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסף מוצרים יפני מלפני המאה ה-8 לספירה. ראשי חיצים, גרעיני אורז ואבקת זהב. זו הצורה הקדומה של כסף יפני.

יש השערות[9] שהיו אמצעי תשלום מוסכמים כבר בתקופות פרהיסטוריות. בחפירות באתרים קדומים מופיעים צדפים מסוימים רבים בגדלים מוגדרים באזורים נרחבים הרחק מן הים. בהיעדר עדויות מסייעות אי-אפשר לאשר שימוש בהם כאמצעי תשלום או כתכשיט ולצרכים פולחניים. אולם מעצם העובדה שהם נמצאו בקברים, אפשר לשער שבני האדם ייחסו להם חשיבות וערך. ממיקום הגילוי של הצדפים בהשוואה למקור הימי המשוער שנלקחו ממנו, אפשר להסיק שהם הושגו באמצעות חליפין עם אנשים מאזורים אחרים. בעידן המודרני אפשר עדיין למצוא חברות פרימיטיביות המשתמשות בצדפים כאמצעי חליפין. יש גם השערות שבעלי חיים שימשו אמצעי תשלום. יש עדיין חברות באפריקה שבעלי חיים בהן משמשים אמצעי תשלום למשל כמוהר וכאמצעי לצבירת רכוש.

המערכת הכלכלית המתועדת הראשונה היא ממלכת השומרים בדרום מזרח מסופוטמיה לפני חמשת אלפים שנה. המערכת הייתה בנויה על יחידות נפח של שעורה ויחידות משקל של נחושת כאמצעי תשלום - כסף. חשבונות הארמון והמקדש תועדו בלוחות חמר והיחידות שצוינו בהם היו יחידות של ליטר (סילה) שעורה. השעורה שימשה גם לתשלום משכורות, דמי חכירה, אשראי וכולי. הנחושת (ביחידת משקל, שקל - 8.3 גרם) שימשה לחישוב מחירי בתים, שדות ומטעים. יחידות הנפח והמשקל הופיעו בחוקים ופוקחו על ידי השלטונות. האימפריה הבבלית פיתחה גם היא מערכת כלכלית, שכללה חוקים על אשראי, חוזים, וחוקים המתייחסים לניהול עסקים והחזקת רכוש פרטי. הקודקס של חמורבי, שנוצר במאה ה-18 לפנה"ס בבבל העתיקה, נחקק על ידי המלך הבבלי השישי חמורבי. הקוד כלל חלקים שעסקו במחירים ומידות ומשקלות. הקוד קבע שיעורי ריבית, קנסות, ופיצויים עבור עבירות על החוק.[10]

בספר בראשית מתואר שאברהם קנה את חלקת מערת המכפלה תמורת ארבע מאות שקל כסף (עובר לסוחר). עם זאת, השקל הוא יחידת משקל ולכן שקל כסף הוא כמות מדודה של המתכת כסף. השימוש הראשון במונח הגיע ממוסופוטמיה בסביבות 2500 לפני הספירה, ויוחס ליחידת משקל, של כסף, נחושת, ברונזה וכדומה.

במאה השביעית לפסה"נ הופיעו לראשונה המטבעות כיחידות אמצעי תשלום (כסף). המטבעות היו ביחידת משקל - דרכמה ונטבעו על ידי השלטונות בדרום מערב אסיה הקטנה. על המטבעות נטבעו ציורים משני הצדדים. על הדרכמה הראשונה נטבע הינשוף. יתרונות המטבעות היה היותם ביחידת משקל ואיכות שהיה מאחוריהם תמיכה שלטונית. המנהג התפשט במהרה לאזורים אחרים וכלל מטבעות מזהב, כסף ונחושת בעיקר.

מערכת כסף פיאט (Fiat) הוא סוג של מערכת כספים שבה ערכו של הכסף קיים מתוקף חוק מדינה. מקורו של המונח פיאט (Fiat) בלטינית ומשמעותו "כך יעשה" או "כך יהיה". במקום בו המטבע המקומי הוא כסף פיאט, משתמשים במושג "מטבע פיאט". מקורו של כסף פיאט הוא בסין של המאה ה-11, בתקופה בה שלטו שושלת מינג ושושלת יואן.

בעולם המערבי הזהב היה במשך תקופה ארוכה הבסיס ליצירת כסף (אמצעי תשלום). כדי לפשט את המסחר בזהב היה המסחר בו מתנהל, על פי רוב, בשטרות בנקאיים שהנפיקו בנקים כנגד זהב שהופקד בכספותיהם ואותם היה ניתן לפדות תמורת זהב בכל זמן. לאחר חקיקת חוקי ההילך החוקי ברוב מדינות העולם (תחילה במסגרת תקן הזהב ולאחר מכן בלעדיו), ירד הזהב ממעמדו ככסף המקובל ותחתיו הפך ההילך המקומי לכסף הנהוג בעסקאות מקומיות והדולר האמריקני לכסף הנהוג בעסקאות בינלאומיות (ובמידה פחותה בהרבה האירו והזהב גם כן).

תקן הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-11 נעשה שימוש בסין ולאחר מכן באירופה בכסף פיאט - שטרות ומטבעות שלא רק שערכם של המטבעות אינו קשור לערך החומר שממנו הוכנו, ואין כנגדם שום עתודה של זהב אצל המנפיק. כסף פיאט חשוף לסכנה שהמנפיק יגדיל את סכומי המטבע שבמחזור ובכך יגרום לאינפלציה. בתקופות שונות בהיסטוריה נעשה שימוש במנגנון הנקרא "תקן הזהב", שמנע מממשלות ליצור כסף פיאט. לפי שיטה זו, מטבעות ושטרות מדינתיים מקבלים את ערכם מהעובדה שיש כנגדם כמות מסוימת של זהב בידי המנפיק, והוא חייב למוסרם כנגד השטר. בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, עם התמוטטותו של הסכם ברטון-וודס, ננטשה לחלוטין שיטת תקן הזהב, וכיום אינה בשימוש. כיום, כל מערכות המטבע העולמיות נשענות על האמון שיש למשתמשים בחוסנו של המטבע וביציבות שערו לעומת מטבעות אחרים ולעומת האינפלציה.

כמות הכסף במשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות הכסף במשק מוגדרת על פי הגישה הקיינסיאנית כסך כל השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים. הגדרות אחרות כוללות בהגדרה זו איגרות חוב ואף נכסים נזילים אחרים כשהמדד להכללה בהגדרה היא מידת נזילותו, קרי מידת האפשרות להפיכת אותו נכס למזומן.

רזרבה ויחס הרזרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחס הרזרבה

יחס הרזרבה או שיעור הנזילות הוא היחס בין כמות הרזרבות שהבנקים מחזיקים לבין פיקדונות העו"ש של הציבור. הבנק המרכזי מוסמך לקבוע יחס רזרבה מינימלי אותו הבנקים מחויבים להחזיק כעתודה. יחס מינימלי זה נקרא גם יחס הרזרבה החוקי או חובת הנזילות. כמו כן, יחס הרזרבה אותו מעדיפים הבנקים להחזיק נקרא יחס הרזרבה הרצוי. בשיח הכלכלי הפופולרי יש שמבלבלים בין יחס הרזרבה להלימות ההון שהיא השיעור של ההון העצמי המוזק על ידי הבנק לעומת ההלוואות.

רזרבה או רזרבה בנקאית היא סך המזומן בשטרי כסף ומטבעות שאותו מחזיק הבנק. הרזרבה יכולה להימצא בכספות הבנקים עצמם או שהבנקים יכולים להפקיד את כולה או חלקה בבנק המרכזי תמורת ריבית. הרזרבות המוחזקות על ידי הבנקים המסחריים נועדו להבטיח שהם יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם גם אם מפקידים רבים מושכים במפתיע את פיקדונותיהם. העובדה שהבנקים המסחריים נותנים אשראי והלוואות הרבה מעבר למזומנים שמצויים בידו מעידה על אמון בסיסי במערכת הבנקאית.

לצורך המחשת השפעת יחס הרזרבה על כמות אמצעי התשלום במשק, נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של שינויים היא מידית. כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, בהינתן יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר. פעולת ההלוואה מייצרת למעשה פיקדון עו"ש חדש שבו רשומים 94 שקלים שלא היו קיימים קודם וזאת מכיוון שללקוח הראשון עדיין יש פיקדון של 100 שח. כעת, הפיקדון החדש מאפשר לבנק לתת שוב הלוואה בגובה של 94% ממנו וכן הלאה. סיכום הטור ההנדסי הזה נותן כי כמות הכסף במערכת גדלה ביחס ההפוך ליחס הרזרבה, בערך פי 16. יחס הפוך זה נקרא מכפיל הפיקדונות.

שינויים בכמות הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך השינוי בכמות הכסף משתתפים הבנק המרכזי, הבנקים המסחריים והציבור. הפעולות הגורמות לשינויים בכמות הכסף נקראים עירויים[11]. עירוי חיובי הוא הגדלה של כמות הכסף במשק ועירוי שלילי הוא הקטנה. כדי להבין את כיוון השפעתם של העירויים נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של העירויים מידית.

את העירויים מחלקים לשני סוגים:

  • עירוי פנימי - שינוי בכמות המזומנים בידי ציבור. כאשר הציבור מחליט להגדיל או להקטין את כמות הכסף בידיו,
  • עירוי חיצוני - שינוי בכמות הכסף בבנק בעקבות פעילות של הבנק המרכזי. פעילות זו יכולה לכלול:
    • קנייה או מכירה של מט"ח מהציבור. כאשר קנית מט"ח מהציבור ותשלום מזומן בגינם מגדילה את כמות הכסף במשק, ומכירת מט"ח מקטינה את כמות הכסף.
    • הענקת אשראי לממשלה או הלוואה של הבנק לממשלה מגדילה את כמות הכסף. נקרא גם "הדפסת כסף".
    • התערבות במסחר בשוק החופשי כמו מכירה או קנייה של אג"ח לציבור (או מק"מ). כאשר מכירת אג"ח מקטינה את כמות הכסף ופדיון אג"ח מגדיל.
    • הלוואות לבנקים מסחריים מגדילה את כמות הרזרבה שבידי הבנק והבנק יכול להגדיל את האשראי הבנקאי פי מכפיל הפיקדונות.
    • שינוי יחס הרזרבה המינימלי. כאשר השינוי ביחס זה הוא משמעותי הרי שהקטנת יחס הרזרבה תביא לגידול בכמות הכסף במשק[12].

הגדלה של כמות הכסף במשק יכולה לנבוע מ:

  • הגדלת האשראי הבנקאי כתוצאה מעירוי פנימי חיובי. כאשר הציבור מקטין את כמות המזומנים שבידיו ומפקידם בבנק, והבנק יכול להגדיל את כמות האשראי בכמות המזומן כפול מכפיל הפיקדונות.
  • עירוי חיצוני חיובי. הבנק המרכזי מגדיל את בסיס הכסף.

בהקשר של השינויים בכמות הכסף יש לזכור כי השינוי כשלעצמו לא גורם לגידול או לקיטון ברכוש של הציבור. יותר מזה, כמות הכסף במשק בכל רגע נתון אינה משקפת את כמות הרכוש בידי ציבור. הקטנת יחס הרזרבה למשל מגדילה את כמות הכסף ללא שינוי בבסיס הכסף אולם כל מה שקרה בפועל הוא הגדלת ההלוואות לציבור שמגדילות את כמות הכסף שברשותם אך גם ההתחייבויות שלהם גדלות באותו גודל ולכן הרכוש בידי ציבור לא משתנה.

בנקים מסחריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנקים מסחריים או מוסדות בנקאיים עוסקים במתן הלוואות, קבלת פיקדונות, ניהול חשבונות עו"ש והעמדת אשראי. כמו כן מספקים הבנקים המסחריים אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעתים בשילוב חברות אשראי חיצוניות.

רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים. על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה בחוק רק לבנק המרכזי של המדינה), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף במערכת הכלכלית. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה המינימלי (או שיעור הנזילות).

תפקידי הבנק המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות המערביות (מדינות בעלת כלכלת שוק) המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות הבנק המרכזי. בישראל נקרא הבנק המרכזי בנק ישראל, ותפקידיו מפורטים בחוק:

מטרותיו של הבנק, כפי שנקבעו בחוק, הן:

(1) לשמור על יציבות מחירים, וזאת כמטרה מרכזית;

(2) לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן;

(3) לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה.

שוק הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שוק הכסף
הביקוש וההיצע לכסף בשוק הכסף

שוק הכסף הוא שוק היצע וביקוש בו הביקוש לכסף נובע ממידת ההעדפה של הציבור להחזיק כסף מזומן או עו"ש (שלא נושא ריבית) וההיצע קבוע ונתון. השוק מהווה חלק מהמערכת הכלכלית במשק, הוא משפיע ומושפע משוק הסחורות. הריבית היא "מחיר הכסף", אותו משלם הלווה, 'הקונה', ומקבל המלווה.

המניעים להחזקת כסף שלא נושא ריבית:

  • מניע עסקאות - למימון פעולות שאדם רוצה לבצע בזמן הקרוב.
  • מניע הביטחון - להבטיח מזומן למקרה שהתקבולים לא יתקבלו במועד ("לכל צרה שלא תבוא").
  • מניע ספקולטיבי - התייחסות לנכס פיננסי כהשקעה תוך ציפייה לירידה/עלייה במחיר נכס פיננסי.

עקומת הביקוש לכסף יורדת משמאל לימין ומבטאת את הביקוש המצרפי של הציבור לכסף. ככל שהריבית נמוכה יותר הכמות המבוקשת של כסף גדלה. שינויים של עקומת הביקוש לכסף יכולים לנבוע מ:

  • שינוי בהכנסות הציבור עקב שינוי בתוצר הלאומי. כאשר גידול בהכנסות יביא להזזת עקומת הביקוש ימינה ולמעלה וקיטון להפך.
  • שינוי בטעמי הציבור.

היצע הכסף כולל את כל הנכסים הנזילים במשק. נכסים שאפשר להפוך למזומן בזמן קצר. בנוסף לכמות הכסף (השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים) כולל גם ... גידול בהיצע הכסף יכול ונבוע מ:

  • קניית אג"ח מהציבור - עירוי חיצוני חיובי
  • הבנק המרכזי מלווה כסף לממשלה (הדפסת כסף) - עירוי חיצוני חיובי
  • הקטנת יחס הרזרבה
  • הציבור מפקיד כסף בבנק - עירוי פנימי חיובי

מונחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיס הכסף - הסכום הכולל של מזומן בידי הציבור ורזרבות הבנקים המסחריים
עירוי פנימי - שינוי בכמות המזומנים בידי ציבור. כאשר הציבור מחליט להגדיל אות להקטין את כמות הכסף בידיו.
עירוי חיצוני - שינוי בכמות הכסף בבנק בעקבות פעילות של הבנק המרכזי (פיקוח על כמות הכסף במשק היא אחת המטרות המרכזיות של הבנק המרכזי).
יחס הרזרבה - היחס בין כמות הנכסים הנזילים (בעיקר מזומנים) שבידי הבנקים לבין גובה ההתחייבויות שלהם לציבור. נקרא גם שיעור הנזילות.
יחס הרזרבה החוקי או חובת הנזילות – יחס הרזרבה המינימלי אותו קובע הבנק המרכזי[13].
מכפיל הפיקדונות = יחס הרזרבה‏/‏1. יחס זה מבטא למעשה את המכפיל של השינוי בכמות הכסף כתוצאה משינוי ברזרבות בנקים המסחריים.
הציבור - כל משקי הבית ואת כל הפירמות העסקיות, למעט הבנקים המסחריים.
רזרבה או רזרבה בנקאית- היא סך המזומן בשטרי כסף ומטבעות שאותו מחזיק הבנק.
מלכודת הנזילות -

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניל פרגוסון, עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם (מאנגלית: יאיר לוינשטיין), תל אביב: עם עובד, תשע"א-2011.
  • ניב חורש, ( Chinese Money in Global Context (Stanford University Press 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wilson R. B. 'Exchange', in The New Palgrave: A Dictionary of Economics, Vol. 2, London, pp. 202-206, 1987
  2. ^ 1987 ,Foley D. ,'Money in Economic Activity', The New Palgrave: A Dictionary of Economics, Vol. 3, London, pp. 519-525
  3. ^ 1992 ,Coase R.H. 'The Institutional Structure of Production', The American Economic Review, 82/4, pp. 713-719
  4. ^ ג'ון מיינרד קיינס, 1935 ,'A Treatise on Money' (אנ'), לונדון
  5. ^ Paul Einzig (אנ'), ‏1949, ‏'Primitive Money: in its Ethnological, Historical and Economic Aspects',London.
  6. ^ ,Charles P. Kindleberger (אנ') ‏, 1993 ,Financial History of Western Europe, Oxford
  7. ^ עמודים 335 - 330 ,1949 Einzig P. 'Primitive Money: in its Ethnological, Historical and Economic Aspects',London.
  8. ^ בנבנשתי ר. 'הכלכלה בשחר ההיסטוריה', מגנס, ירושלים, תשע"ו
  9. ^ בנבנשתי ר. 'הכלכלה בשחר ההיסטוריה', מגנס, ירושלים, תשע"ו, עמודים 78-79
  10. ^ בנבנשתי ר. 'הכלכלה בשחר ההיסטוריה', מגנס, ירושלים, תשע"ו.
  11. ^ השימוש במונח "עירוי" מקורו במטפורה רווחת של תנועת הכסף כמחזור הדם של הכלכלה
  12. ^ בשנת 2011 הקטין, הבנק המרכזי של סין, את יחס הרזרבה במדינה באופן משמעותי במטרה להגדיל את האשראי הבנקאי. אריאל אטיאס, לראשונה מזה 3 שנים: 'יחס הרזרבות' בסין הופחת כדי להגדיל את הנזילות, 30 בנובמבר 2011, ביזפורטל
  13. ^ חובת הנזילות, אתר בנק ישראל