חודרן קינטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חודרן קינטי עם המנעלים שלו. ניתן לראות קצה מחודד, שתפקידו לרכז את האנרגיה לנקודה צרה, ואת הסנפירים שמטרתם לייצב את החודרן במעופו. הטבעת הלבנה היא טבעת מסתחררת, ומטרתה לגרום לכך שהחודרן לא יסתחרר כאשר הוא נורה מקנה מחורק.
המנעלים נפרדים מהחודרן

חודרן קינטי או חודר שריון קינטי[1] (מכונה בעברית גם ח"ש, חודר שריון וגם חץ, על שום צורתו. שם רשמי בצה"ל: ח"ש-חץ) הוא פגז שאינו מכיל חומר נפץ ומשתמש באנרגיה קינטית על מנת לחדור שריון של רכב קרבי משוריין ולהסב נזק לחללו הפנימי.

מאחר שחודרנים קינטיים נעדרי חומר נפץ ומנגנון החדירה והסבת הנזק שלהם מתבסס על מהירותם הרי שיש צורך בכלי ירי המסוגל להעניק להם מהירות גבוהה. כלי ירי שכזה יתאפיין בבית-בליעה גדול שיוכל להכיל כמות נכבדת של חומר-נפץ הודף ולעמוד בלחצים ובחום כתוצאה מהפעלתו כמו-גם בקנה ארוך מספיק כדי לאפשר לקליע הקינטי לצבור מהירות גבוהה כתוצאה מדחיפת גזי הבעירה. לכן, כיום, חודרנים קינטיים נמצאים בשימוש בעיקר כתחמושת של טנקים, שבהם התותח הראשי מסוגל לספק את התנאים הללו ולא כחימוש עבור תותחים קטנים או נשק אישי.

אמצעי ירי נוסף, העושה שימוש בקליעים קינטיים, הוא התותח האלקטרומגנטי, אולם הקליעים אותם הוא יורה אינם פגזי "חודרן קינטי" שבהם עוסק ערך זה.

מבנה ואופן פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך אורך בכדור שריון שפגז חודרן קינטי בקצהו (שני משמאל). המוט שניצב מתחת לחודרן קרוי תחל ומטרתו הצתה אחידה של אבק השריפה (הגלילים השחורים).

החודרן עשוי ממתכת כבדה, לרוב טונגסטן או אורניום מדולדל, והוא מעוצב כמוט מחודד שבקצהו, בגרסאות הנורות מקנה חלק קדח, סנפירי יצוב. מכיוון שקוטר החודרן קטן בהרבה מקוטר התותח היורה אותו עטוף החודרן במנעלים (Sabot), שתפקידם לייצב את החודרן בקנה התותח ולהתאימו לקוטר התותח בשלב האצת החודרן בקנה בזמן הירי. לאחר יציאת החודרן מהקנה נפרדים ממנו המנעלים ונושרים, מרחק קצר מהתותח, לאחר שסיימו את תפקידם והחודרן ממשיך במעופו אל המטרה.

האנרגיה הקינטית של החודרן תלויה במסה ובריבוע המהירות. כלומר, הגורם המשמעותי הוא המהירות. מכאן שכדי לספק לחודרן יכולת חדירה טובה יותר למטרה ויכולת לגרום בה לנזק רב יותר ישנה חשיבות לשמר את מהירותו של החודרן בזמן מעופו אל המטרה, כדי לשמר לרגע הפגיעה כמה שיותר מהאנרגיה הקינטית שהוענקה לו בירי (עיקרון שאיננו חשוב בעיצוב פגז בעל מטען חלול לדוגמה). לכן, החודרן מעוצב כגוף צר כדי להקטין את הגרר הנוצר כתוצאה מחיכוך החודרן באוויר לאחר יציאתו מהקנה. הקטנת הגרר מאפשרת לחודרן לשמר כמה שיותר ממהירותו בזמן המעוף ולכן, כתופעת לוואי רצויה, גם משפרת את דיוקו.

בנוסף לזאת, ככול שהחודרן צר יותר כך קטן שטח המגע שלו עם מיגון המטרה במהלך ניסיון החדירה אליה. שטח המגע בין קצה החודרן ובין מיגון המטרה הוא האזור שבו מתנגד המיגון לתנועת החודרן ו"מנסה" לעוצרו. מכאן שבאזור זה מתהווים לחצים וכוחות חיכוך אדירים, הבאים לידי ביטוי בטמפרטורות גבוהות ביותר ובלחצים מכניים עצומים. תנאים קיצוניים אלו שוחקים ומפוררים את קצהו הקדמי של החודרן ככול שהוא מעמיק לחדור לתוך המיגון, מאטים אותו וגורמים לפיזור גדול יותר של כוח החדירה שלו. מכאן שעיצוב החודרן כגוף צר יותר והקטנת שטח המגע כאמור, לא רק משמרות את מהירותו בזמן המעוף אלא אף מסייעת לחודרן להעמיק ולחדור לתוך מיגון המטרה.

מהטעמים הללו נדמה, אם-כן, כי ככול שיעוצב החודרן כגוף צר וארוך יותר כך ישתפר תפקודו. אולם, לא כך היא ומסתבר כי 'אליה וקוץ בה': ככול שהחודרן צר וארוך יותר כך נפגעת יציבותו בזמן המעוף ו'ציר הגוף' שלו (ציר האורך העובר במרכזו) נוטה לסטות מ'ציר התנועה' שלו. סטייה זו, ההולכת ומחריפה במהלך המעוף, לא רק פוגעת בדיוק הפגיעה במטרה של החודרן, אלא אף מאטה אותו משמעותית (בגלל הגדלת הגרר באוויר) ומביאה גם למצב בו החודרן פוגע במיגון המטרה כשהוא בזווית למישור המיגון. שתי תופעות המפחיתות משמעותית את יכולת החדירה שלו לתוך המיגון. מסיבה זו במהלך תכנון מבנהו של החודרן יש לשמור על מבנה צר ואורך, כדי לשפר את סיכוי החדירה למטרה, אך להימנע ממבנה ארוך וצר מדי, כדי שלא לפגוע ביציבות המעוף.

לחץ הגזים מהקנה מאיץ את החודרן, ולרוב מהירות הלוע, המהירות בה עוזב החודרן את הקנה היא בסביבות 970 מטרים לשנייה. הירי מעניק לחודרן אנרגיה קינטית גבוהה מאוד (סדר גודל של 6-7 מגה-ג'אול אחרי הפרדת המנעלים), ולרוב הלחץ בו פוגע החודרן במטרה הוא בסביבות 3,500 קילוגרם לסנטימטר רבוע. ככל שהמרחק גדול יותר מהירות החץ והאנרגיה הקינטית שלו יורדות, אך מרבית החודרנים יעילים עד לטווח של 6 קילומטרים.

קוטרם של חודרנים מודרניים הוא 2–3 סנטימטרים ואורכם 40–60 סנטימטרים. למעשה, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, החודרים מעוצבים כך שיהיו צרים יותר וארוכים יותר, כדי להשיג גם מסה מרבית וגם גרר מינימלי, אך ככל שהיחס אורך\קוטר גדל, כך קשה יותר לייצב את החץ מבחינה אווירודינמית. באופן מסורתי, ראשי קרב מיוצבים באוויר על ידי סחרור, ולכן מרבית התותחים עד לשנות ה-90 של המאה ה-20 עשו שימוש בקנה מחורק. אולם כאשר אורכו של ראש הקרב גדול פי 6 מקוטרו, הסחרור אינו יעיל, ראש הקרב מאבד מיציבותו והעדר היציבות פוגעת בדיוק. מסיבה זו, החודרן מיוצב על ידי סנפירים.[2] תותחים בעלי קנה מחורק יכולים לירות חודרנים על ידי קיומה של טבעת מסתחררת, שמטרתה מניעת בריחת גזים מהקנה והסתחררות במגע עם הסלילים, במקום החודרן והמנעלים. החודרן עשוי לרוב ממתכת כבדה או מתרכובות, אך הם חייבים להיות מחומרים בעלי צפיפות גבוהה. לכן, משתמשים בטונגסטן, טונגסטן קרביד או אורניום מדולדל במסג עם ניקל, אבץ או שניהם. לחודרנים קינטים העשויים מאורניום מדולדל יש אפקט נוסף, כיוון שהשברים מתלקחים במגע עם האוויר לאחר הפגיעה וגורמים להצתה של תחמושת ודלק. יתרון נוסף של חדרנים קינטיים העשויים אורניום מדולדל הוא תכונת החידוד העצמי של חומר זה. חידוד עצמי משמעו שהקצה החודר של מוט האורניום נשחק במהלך החדירה בצורה השומרת על מבנה חד בקצהו וכך גדל עומק החדירה המקסימלי. גם חודרנים רגילים, כאשר פוגעים וחודרים דרך שריון הטנק, ממירים חלק מהאנרגיה הקינטית שלהם לחום ומחדירים שברי פגז ושברי שריון בטמפרטורות של בין 500 ל-1,500 מעלות צלזיוס אל תוך חלל הטנק ובכך פוגעים במערכות ובצוות, לעיתים קרובות עד כדי השבתה מלאה של הטנק ופגיעה באנשי הצוות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חודרן קינטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית: KEP = Kinetic Engergy Penetrator, תרגום: חודרן (המבוסס על) אנרגיה קינטית או APFSDS = Armour-Piercing Fin-Stabilized Discarding Sabot, תרגום: חודר שריון מיוצב סנפירים בעל מנעל נתיק.
  2. ^ מכיוון שתותחי טנקים מודרניים יורים בעיקר פגזי חלול וחודרנים קינטים, הם חלקים ולא מחורקים.