חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית)
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 13 ביוני 1969 |
| תאריך חקיקה עברי | תשכ"ט |
| משרד ממונה | משרד העבודה והרווחה |
| מספר תיקונים | 7 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית), תשכ"ט-1969 הוא חוק במדינת ישראל, המגדיר מהי מוגבלות שכלית התפתחותית, את דרכי האבחון, סמכויות ועדת האבחון לצורך קביעת מוגבלות שכלית התפתחותית ואת דרכי הערעור על החלטת הוועדה. לאורך השנים בוצעו בחוק זה שבעה עדכונים. אחרון התיקונים, התשע"ז-2017, עסק בשינוי מהותי של מונחים דוגמת המילה 'מפגר' ובהתאמה, שמו של החוק שונה (בגרסתו הקודמת נקרא חוק הסעד טיפול במפגרים)
החוק עוסק גם בזכויות של אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית לשירותים חוץ ביתיים ויומיים, וכן, במטפליו ובמשפחתו. החוק קובע מה ההליך לטיפול באדם אשר נאשם בפלילים ואף דן בטיפול בכפייה. הכרה של אדם כבעל מוגבלות שכלית התפתחותית מאפשרת לו ולבני משפחתו לקבל הכרה ועזרה מהמוסדות השונים, מענה וטיפול לצרכיו, הגנה באם הוא נאשם בפלילים, זכויות חברתיות וכן, קבלת שירותים לשיקום במסגרת הקהילה, פעילות פנאי, תוכניות קידום אישי, ייעוץ מיני ופתרונות דיור.
חוק זה עולה בקנה אחד עם התפיסה במשפט העברי שכספו של אדם אינו אלא מאלוהים וכי כל בני האדם שווים ומגיעות להם זכויות שוות, ועל כן יש להשקיע מכספי הציבור למען הנזקקים. בהמשך לכך בדיוני הכנסת העלו כי יותר מתאים לקרוא למוסדות לשכות הצדקה ולא הסעד[1].
עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק מגדיר אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית כ"מי שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי, נפגמת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא זקוק לטיפול". הגדרה זו כוללת חמישה מרכיבים עיקריים: מרכיב התפתחותי, מרכיב שכלי, מרכיב הסתגלותי, מרכיב של צורך בתמיכה ובטיפול ומרכיב של הבחנה בין מוגבלות שכלית התפתחותית לבין מחלות נפש שונות.
אבחון מוגבלות שכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי חוק הסעד, הגוף אשר מוסמך לקבוע ולאבחן מיהו אדם עם לקות שכלית התפתחותית הוא ועדת האבחון מטעם משרד הרווחה והשירותים החברתיים. בוועדה חברים כחמישה אנשי מקצוע ובהם: עובד סוציאלי, פסיכולוג ומחנך, שמינה שר הרווחה והשירותים החברתיים, וכן רופא פסיכיאטר ורופא מומחה למחלות ילדים או רופא אחר, שמינה שר הרווחה והשירותים החברתיים, בהתייעצות עם שר הבריאות.
אנשים שעולה לגביהם שאלה בדבר קיום מוגבלות שכלית מחויבים לעבור אבחון, אשר ניתן בחינם. האבחון מתקיים במרכזי אבחון בערים השונות, אשר זכו במכרזים המוצעים מעת לעת של משרד הרווחה.
ועדת האבחון אינה חלק ממכון האבחון וחבריה אינם שותפים באבחון עצמו. הוועדה מקבלת לידיה את מסקנות האבחון, נפגשת עם האדם שיש לו מוגבלות שכלית ועם בני משפחתו האחראים עליו, ומוסרת את המלצותיה השונות. למשל, בכוחה של הוועדה לקבוע על מתן יום לימודים ארוך לילד שיש לו מוגבלות שכלית. המלצותיה של הוועדה מחייבות את המדינה ואת הרשות המקומית.
קביעתה של ועדת האבחון אינה ניתנת באופן חד פעמי, אלא, לפחות פעם בשלוש שנים חייב עובד סוציאלי לשוב ולהביא את עניינו של האדם עם המוגבלות שכלית התפתחותית לפני ועדת אבחון. נציג מתוך ועדת האבחון מעביר לבני המשפחה את קביעתה של הוועדה. אם אלו אינם שבעי רצון ניתן לערער על ההחלטה שהתקבלה בוועדה. אם בני משפחתו של האדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית אינם שבעי רצון מן ההחלטה שהתקבלה בוועדה הם רשאים לערער עליה בפני ועדת ערר לפי סעיף 9 לחוק הסעד. ערעור על החלטות הוועדה מתקיים על ידי פניה לבית המשפט המחוזי.
טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית מכיל בתוכו מגוון נושאים, כולל גמלאות וקצבאות, חינוך, בריאות, תעסוקה, שירותים וזכויות בקהילה, מסגרות דיור, תמיכה ופנאי. במסגרת החוק, או חוקים הקשורים בו, ניתנים, בין היתר, השירותים הבאים:
- חינוך: מעון יום שיקומי, סייעת לשילוב פעוטות במעונות יום ומשפחתונים, יום שהות ארוך, מטפח אישי לילדים הגרים בבית הוריהם, התאמות לשילוב תלמידים עם מוגבלות בטיולים ובפעילות מחוץ לבית הספר, וקורס חינוך פיננסי.
- דיור חוץ ביתי הנחלק לשני סוגים: מסגרות דיור בקהילה, למשל, דירות והוסטלים[2], ומעונות פנימייה[3]. לילדים שהוריהם מתקשים לטפל בהם, קיימת מסגרת המחליפה באופן זמני את המשפחה הביולוגית - משפחת אומנה[4].
- בריאות: תחת אבחון התפתחותי ילדים זכאים לאבחון רפואי במגוון רחב של שירותי בריאות ובתוכם ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, הפרעות תקשורת, אבחון פסיכולוגי, וזאת בהתאם לדעת הצוות המטפל.
ביקורת על החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2000 תוקן החוק ונקבע בו כי שירותי הדיור הניתנים באמצעותו צריכים להינתן במידת האפשר במסגרת הקהילה. על אף שינוי זה, נכון לשנת 2017, כ-68% מכלל האנשים אשר קיבלו שירותי דיור, קיבלו זאת במסגרת של מעונות, ועוד כ-18% במסגרת של הוסטלים. ביקורת נוספת מתייחסת לסל השירותים הניתנים באמצעות החוק. למעשה, רובו של הסל לא מעוגן בחוק אלא בתקנות מנהלתיות. תקנות אלו נתונות לשינויים רבים ואינן מעניקות את השירותים כזכות מוכרת[5].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוגבלות שכלית התפתחותית, באתר כל זכות
- הערך מוגבלות שכלית התפתחותית - Intellectual disability", באתר ויקירפואה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 1194–1206: חוק שירותי הסעד, אתר דעת.
- ^ מגורים בקהילה, באתר משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים
- ^ מגורים במעון - פנימייה, באתר משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים
- ^ מגורים במשפחת אומנה, באתר משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים
- ^ Holler, R., Werner, S., Tolub, Y., & Pomerantz, M. (2020). Choice within the Israeli Welfare State: Lessons learned from legal capacity and housing services. In Choice, Preference, and Disability (pp. 87-110). Springer, Cham.