חוק זכויות נפגעי עבירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, נועד להגדיר את זכויותיהם של מי שנפגעו מעבירות פליליות, במהלך ההליך הפלילי החל בשלב החקירה, דרך התביעה, המשפט וגזר הדין. מטרתו להגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים. החוק מחיל את עצמו על הדין הפלילי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1800 לערך, היוו הקורבן והנאשם את שני צדדי ההליך המשפטי. מצב זה השתנה בעקבות התפתחות התפיסה כי הנאשם והעבירה פוגעים למעשה באינטרס הציבורי ועל-כן האינטרס הפרטי נזנח. עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, השתנה המצב (בארץ) והנפגע שעד אותה עת שימש לכל היותר עד להשגת ראיות, קיבל זכויות מסוימות וקיבל מעמד (גם אם מוגבל) בצד התובע[1].

הזכויות המנויות בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מתייחס לשורה של זכויות להן זכאי נפגע העבירה במהלך ההליך הפלילי. זכויות אלה כוללות בתוכן את:
1. הזכות להגנה פיזית.
2. הזכות לחסיון בדבר פרטיו האישיים של נפגע העבירה.
3. הזכות לקבל מידע על ההליך הפלילי.
4. הזכות להבעת עמדה באשר להליך הפלילי המתקיים כנגד הנאשם.

מלבד זכויות אלה, קובע החוק גם הוראות באשר לניהול חקירת הקורבן, בכלל זה: זכותו של קורבן עבירה מינית שלא להיחקר באשר לעברו המיני אלא-אם-כן חיוני הדבר, זכותו של הקורבן לנוכחות מלווה בחקירה ואף בדיונים בדלתיים סגורות. כמו כן, קובע החוק כי תוקמנה יחידות סיוע בפרקליטות המדינה והמחוזות וימונו שוטרים אחראיים במשטרת ישראל, על-מנת לאכוף את זכויותיהם של נפגעי העבירה.

גיבוש החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקת החוק הונמקה במס' דרכים. ראשית, יש הגורסים כי מדובר במחויבותה החברתית של המדינה משנכשלה להגן על הנפגע מבעוד מועד מפני הנאשם. כמו כן, ניתן נימוק תועלתני בדבר חשיבות ההכרה בקורבן ובשיתוף הפעולה בינו לבין המדינה על-מנת למגר את העבריינות[2] . לצד נימוקים אלה, קיימים נימוקים המתבססים על זכותו של האדם לכבוד. הבטחת הזכות להליך הוגן - פרוצדורלית ומהותית - תבטיח את זכותו של הנפגע לכבוד כאדם. הבטחת זכויות זו אף עשויה למנוע השפלה במהלך ההליך - חווית "הקורבנות המשנית"[3].

ביקורת על החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז חקיקת החוק התגברה הביקורת באשר לתוכנו של החוק ויעילותו[4] . המבקרים טוענים כי לא ניתן מענה סוציאלי במסגרת החוק בדמות פיצוי לנפגעים או זכות לקבל שירותי סיוע ושיקום. דרישות באשר להחמרת הענישה עם הנאשם והקלה בענישתם של קורבנות שהתמודדו עם הפוגע, כדוגמת כרמלה בוחבוט[5], לא נכללו מעולם בחוק. כמו כן, עולה הטענה שעל אף שנשמע קולו של הקורבן, אין לו השפעה ממשית על התנהלות ההליך - הזכות להבעת עמדה למשל ניתנת לעתים באופן טלפוני יום לפני הדיון כאשר לנפגע דקות ספורות לגבש ולהביע את עמדתו[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי ינאי, "נפגעי עבירה בישראל: הוצאות כספיות שנגרמו עקב העבירה", ביטחון סוציאלי, 68, 25 (2005).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של חוק זכויות נפגעי עבירה, במאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ', ‏הדור הבא של זכויות נפגעי עבירה: הזכות החוקתית להליך הוגן, עיוני משפט ל"ו 3, 2013.
  2. ^ הצעת החוק נפגעי זכויות עבירה, תשס"א - 2001, ה"ח תשס"א 2978.
  3. ^ הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ', לעיל ה"ש 2, בעמ' 36.
  4. ^ איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל חוק וצדק - דו"ח שנתי (2007).
  5. ^ ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, מט (3) 647, 647–648 (1995).
  6. ^ הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ', בעמ' 28.