פרשת כרמלה בוחבוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת כרמלה בוחבוט התרחשה בישראל בשנת 1994. אשה מוכה הרגה את בעלה, שהתעלל בה קשות במשך כל 24 שנות נישואיהם. היא הואשמה בהריגה ונדונה לשבע שנות מאסר, שהופחתו על ידי בית המשפט העליון לשלוש שנות מאסר.

הפרשה עוררה תשומת לב ציבורית רבה, בשל מעשה ההריגה יוצא הדופן מצד אשה מוכה כמו גם בשל גזר הדין המקל שהוטל עליה לאחריו בעקבות נסיבות חייה הקשות.

האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמלה, ילידת 1954, נישאה ליהודה בוחבוט בשנת 1970 לערך. נולדו להם שלושה בנים. למן תחילת נישואיהם נקט בעלה כלפיה במשטר של טרור, הפחדה והשפלה שנלוו אליו אלימות פיזית ומילולית קשות. הוא הכה אותה בידיו ובחפצים שונים, מהם חדים. הוא תבע ממנה ציות מוחלט לכל רצונותיו ואסר עליה באיומי מוות לקבל טיפול רפואי בפגיעות הגופניות שגרם לה. בנובמבר 1993 הכה אותה בראשה עד שנזקקה לטיפול רפואי ואז טענה באוזני הצוות הרפואי כי היא פגעה בעצמה.

ב-18 בפברואר 1994 תקף שוב יהודה בוחבוט את כרמלה ושבר על גופה חפצים שונים. היא נמלטה מפניו אל חדרו של בנה החייל. שם נטלה את נשקו האישי – רובה מסוג גלילון, ודרכה את הרובה, אולי במחשבה לשים קץ לחייה[1] למשמע צליל הדריכה התקרב בעלה אל פתח החדר, ואז ירתה כרמלה לעברו באש אוטומטית את כל 31 הכדורים שבמחסנית. לפחות 24 כדורים פגעו בו וגרמו למותו.

ההליכים המשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהרגה את בעלה נעצרה בוחבוט. פרקליטות מחוז הצפון החליטה להאשים אותה בהריגה ולא ברצח, משום שלדעת אנשיה לא התקיימו באותו מקרה דרישות החוק לשם הרשעה ברצח. בכל תקופת המשפט היא הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי עם תסמיני דיכאון.

ב-12 בספטמבר 1994 הורשעה בוחבוט על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בהריגה על פי הודאתה. הרכב השופטים (יהודה אברמוביץ, גדעון גינת ומרדכי הס) גזר עליה עונש של שבע שנות מאסר.

פסק הדין של בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוחבוט הגישה ערעור לבית המשפט העליון על חומרת העונש. הערעור נדון בפני השופטים גבריאל בך, יעקב קדמי ודליה דורנר. ההרכב נתן את פסק דינו ב-14 באוגוסט 1995.

ראש ההרכב, השופט בך, מצא כי המקרה שלפניו הוא יוצא דופן בין מקרים אחרים שבהם נדון נאשם במעשה אלימות שעשה אותו בעקבות התגרות קשה וקנטור חמור מצד קרבן העבירה. הוא סקר בפסק דינו את מסכת ההתעללות הקשה והממושכת שעברה על בוחבוט מידי בעלה וציין כי זו תוארה אף בכתב האישום שהוגש נגדה על ידי הפרקליטות. בך ציין כי ילדיה של בוחבוט העידו במשפט לטובת אמם על משטר הטרור שהנהיג אביהם בבית, שלטענתם מנע מהם להתערב לטובת אמם, וכי גם אביו ואחיו של יהודה בוחבוט העידו לטובתה של כרמלה, תיארו את התנהגותה נוכח ההתעללות בה כאצילית והכו על חטא על כך שלא פנו למשטרה בנוגע למעשיו של יהודה - לטענתם מפני שפחדו מפניו.

בך הצדיק את הטלת עונש המאסר בפועל על בוחבוט, מן הטעם שגם מי שאיבד צלם אנוש זכאי להיענש רק על ידי בית משפט, משום שקרבן עבירה אינו רשאי למצות את הדין כלפי מי שפגע בו ומשום שהטלת עונש קל מדי עלולה לעורר נשים מוכות אחרות לפגוע בגברים המכים אותן.

בך כתב:

עם כל הערכתנו את הצורך להשית עונש ממשי על מי שגורם למות אדם, הרי בשר ודם אנו, ואין אנו פועלים תוך נטרול הרגש האנושי. אחרי שקילת כל הגורמים עמדתי היא כי רגש הצדק לא יכול להשלים עם כך שאישה זו, שמעשי טרור זוועתיים כאלה עברו עליה, תהיה נמקה בכלא זמן כה רב.

בך הציע - בעמדה שהפכה לדעת הרוב בערעור - לקצר את מאסרה של בוחבוט ולהעמידו על שלוש שנים מיום מעצרה.

השופט קדמי חלק על דעתו של השופט בך וסבר שיש להותיר על כנו את עונש המאסר שגזרה הערכאה הראשונה על בוחבוט. הוא הכיר במסכת הסבל הקשה שעברה על בוחבוט מידי בעלה, אך ציין כי היא ביצעה מעשה רצח וכי התביעה הכירה בסבל שעבר עליה כמרכיב של קנטור, המעביר את העבירה שביצעה מרצח להריגה. הוא ציין כי העונש המקסימלי על עבירה של הריגה הוא עשרים שנות מאסר והוא מהווה את נקודת המוצא בשקילת העונש הראוי לנאשם שהורשע. קדמי כתב כי בשקילת חומרת העבירה מזה והרקע לה לרבות ההתעללות שעברה בוחבוט אין להקל יתר על המידה בעונש על מעשה ההמתה, על מנת שלא להעביר מסר כי יש נסיבות המצדיקות המתה בתגובה להתנהגות מחפירה. קדמי כתב כי בית המשפט המחוזי "עשה כברת דרך ארוכה לקראת המערערת והרחיק לכת במשקל לקולה שנתן להתנהגותו המשפילה והמחפירה של בעלה המנוח כלפיה", וסבר שאין מקום להקל בעונש מעבר לכך.

במחלוקת שבין דעות השופטים בך וקדמי הכריעה השופטת דורנר והסכימה כי יש להפחית את עונשה של בוחבוט לשלוש שנות מאסר. היא פתחה את פסק דינה במשפט "כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה". היא הטעימה שהתביעה לא עשתה חסד עם בוחבוט כאשר האשימה אותה בהריגה ולא ברצח, שכן לדברי התובעת עצמה עובדות המקרה לא ביססו את העבירה החמורה יותר. דורנר כתבה כי "המערערת לא תכננה להמית את בעלה כתגובה להתעללותו הממושכת בה, אלא ירתה בו ברגע של יאוש, כאשר שניות לפני כן חשבה לירות בעצמה. יסודות עבירת ההריגה הולמות אפוא את מעשיה."

דורנר דחתה את עמדתו של השופט קדמי שיש להרתיע קרבנות התעללות מהריגת המתעלל בהם על ידי הטלת עונש חמור. לגישתה:

אם כל חטאת אינה תגובת הייאוש של קרבן ההתעללות, אלא שתיקת החברה, החל באלה היודעים על מסכת ההתעללויות ואינם מדווחים על כך, וכלה ברשויות שאינן מתערבות במידה הדרושה. מחקרים רבים הראו כי אדישותה של החברה והתעלמותה ממעשי האלימות בחוג המשפחה מאפשרים התפתחות דינמיקה של אלימות גוברת והולכת, המסתיימת במוות - לרוב מות האישה בידי הבעל, ולעתים מות הבעל האלים מידי האישה המוכה.

דורנר הוסיפה שעם זאת אין לפטור מעונש של ממש את מי שקיפד חיי אדם. תוך ציון תקדים מן המשפט האנגלי קבעה כי בנסיבות המקרה שלפניה מהווה עונש של שלוש שנות מאסר את האיזון הראוי בין השיקולים השונים בעניינה של בוחבוט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647
  • ת"פ (נצ') 29/94 מדינת ישראל נ' בוחבוט, פ"מ תשנ"ה (1) 272

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך נכתב בדו"ח פסיכיאטרי שנכתב אודותיה לאחר מעשה.