חורבת חני
 | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים |
154 מ'  |
| היסטוריה | |
| תקופות |
התקופה הרומית התקופה הביזנטית |
| נבנה |
המאה ה־4 |
| אתר ארכאולוגי | |
| ארכאולוגים | עוזי דהרי, יחיאל זלינגר |
| מצב | חורבה |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מיקום | שומרון |
  | |
חורבת חני היא אתר ארכאולוגי בשיפולים המערביים של השומרון, מצפון לשמורת הדום השומרון ובמקום נתגלו שרידיו של מנזר נשים נוצרי.[1]
היסטוריית מחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשונים אשר סקרו את האתר היו צמד החוקרים קונדר וקיצ'נר במאה ה – 19. בשנות השלושים של המאה ה־20, ביקר בחורבה ברמקי, לאחר קום מדינת ישראל בקרו את האתר הארכאולוגים ישראל פינקלשטיין, זאב ספראי, שמעון דר, רם גופנא ויצחק בית אריה.[1]
עקב פגיעה באתר בשנת 2002, הוחלט לבצע חפירת הצלה באתר. החפירה נערכה על ידי עוזי דהרי ויחיאל זלינגר, בעזרת צבא ההגנה לטבע, אשר חשפו את מכלול הממצאים.[2]
ממצאים ארכאולוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחורבת חני נתגלו שרידיו של מנזר נשים המתוארך לסוף המאה הרביעית או תחילת המאה החמישית לספירה. הקביעה שמדובר במנזר נשים, מתבססת על עצמות נשים שנתגלו בקריפטה של המנזר.[1][2]
על פי החפירה באתר החופרים הגיעו למסקנה שבמנזר היה בתחילה מבנה אחד שנבנה מעל למערכת הקבורה התת-קרקעית וכלל את הכנסייה, חדרי המנזר, חדרי התבודדות ומגדל דו קומתי שכלל חדרי מגורים. המיוחד במגדל הוא מתקן השירותים שהתנקז לוואדי מתחת למגדל, מתקן שכזה לא נתגלה בשום מבנה אחר בארץ.[1]
המבנה השני שנבנה בשלב קצת מאוחר יותר, כלל מטבח, חדר אוכל ומערה שכנראה שימשה לאחסון מצרכים ותוצרת חקלאית בקירור. בין שני המבנים הייתה חצר גדולה ובה נחפרו גם שלוש בארות המים.[1]
בכנסייה נתגלו מספר רצפות פסיפס, כאשר לאורך השנים שונו דגמי הפסיפס אם בעקבות הרס, התאמה לרוח הנצרות שבשלב מסוים אסרה על ציור בני אדם ובעלי חיים ואו שיפוצים שנעשו בכנסייה. באחת מהכתובות שנתגלו ברצפת הפסיפס הייתה הקדשה:
"למען ישועתם של קיריאקוס בן ישועה ושל בנו יוהנס הדיאקון"[1]
המנזר שימש מוקד לצליינות מהקמתו ועד חורבנו במאה התשיעית לספירה.[1]
מסורת קדושת המקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמו המקורי של המנזר אינו ידוע, השם העברי נובע מהשם הערבי שניתן למקום – ח'רבת אל בורג' אל חנייה. כלומר המנזר של חנה. ידוע רק על שתי נשים בנצרות הקדומה שנחשבו כקדושות. האחת היא חנה, מי שהייתה האמא של מרים אימו של ישו. החנה השנייה הינה חנה בת פנואל, נביאה בבית המקדש אשר חזתה שישו יושיע את עם ישראל. ייתכן גם שהמסורת הייתה מקומית על אישה קדושה בשם חנה. בכל מקרה, הממצאים מראים שהמנזר היה מוקד צליינות ובעיקר מוקד לצלייניות. קדושת המקום נשתמרה גם שנים לאחר שנחרב, זאת בהתבסס על המנהג של הערבים בסביבה לקבור את ילדותיהן בסביבת המנזר.[1]
