חמוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחמוס
חמוסים
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: סמוריים
תת־משפחה: סמורים
סוג: סמור
מין: סמור הבר האירופי
תת־מין: חמוס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Mustela putorius furo
‏(ליניאוס)
זוג חמוסי מחמד זכר משמאל, נקבה מימין

חָמוֹס הבית או חמוס מבאיש (שם מדעי: Mustela putorius furo) הוא תת-מין של סמור שבוית כנראה מסמור הבר האירופי. השם "חמוס מבאיש" ניתן לו בזכות בלוטות הריח שלו, המפיצות ריח חריף ולא נעים שנועד לסימון טריטוריה, להזדווגות ולהרתעה. אורך הזכרים יכול להגיע במקרים נדירים למטר מקצה האף עד קצה הזנב. משקלם של הזכרים 1-3 ק"ג ושל הנקבות 0.5-2 ק"ג. החמוס הוא טורף אובליגטורי, כלומר הוא תלוי באספקת מזון מהחי.

בעבר היה החמוס נפוץ בתור חיית ציד באירופה ששימשה ללכידת עכברים, חולדות ומכרסמים אחרים, בזכות גופו הארוך והצר, שמאפשר לו כניסה למחילותיהם. כיום הוא נפוץ יותר כחיית מחמד אם כי ציד מכרסמים וחרקים בעזרת חמוסים נמשך עדיין בצפון אנגליה ובמקומות אחרים בעולם. מעמדו של החמוס כמשמיד מכרסמים וכחיית בית השתרש באירופה של ימי הביניים מכיוון שחתולים נחשבו אז על ידי הכנסייה כבני לוויה של מכשפות ועובדי שטן. מאוחר יותר תפס החתול את מקומו של החמוס. תוחלת החיים הממוצעת של חמוס היא 5-8 שנים, אך יש שנמצא תוחלת חיים שנעה בין 8 ל-12 שנים.

מבנה גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמוס בעל גוף מוארך וגמיש, מצטיין בגמישות תנועתו. רגליו קצרות ובכל אחת מהן 5 אצבעות. אפרכסות האוזניים קצרות ומעוגלות. פרוותם של החמוסים לרוב צפופה ורכה. הפרווה משתנה בעונות השנה, כאשר במהלך החורף הופכת לבהירה, ארוכה ומלאה, בעוד שבקיץ נושרת הפרווה והופכת דוקרנית יותר, ולעתים נוצרות קרחות בגוף החמוסים, בעיקר בקצה הזנב. ישנם גוונים שונים לפרווה: חום, שחור, לבקן, בלונדיני ועוד. מאחר והחמוסים הם אוכלי בשר הם נדרשים למערכת שיניים בהתאם. מלתעותיהם מפותחות מאוד ומספר שיניהם 28-38.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבייתי החמוס עדיין לא ברורים. במסמכים היסטוריים יוניים משנת 450 לפנה"ס לערך נזכר החמוס וכמו כן נזכר במסמכים רומיים כמשמש לציד ארנבות.

ריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת בין הפרטים מבוססת במידה רבה מאוד על חוש הריח. לחמוס בלוטות ריח באזור פי הטבעת, שבהן הוא משתמש בעת סכנה או לצורך סימון שטח. ריחו של החמוס נובע גם מהפרשות הנובעות מזקיקי השיער, כך שהניתוח להסרת הבלוטות האנליות (שאינו מקובל בארץ) אינו פתרון יעיל לעידון ריחו של החמוס. עיקור או סירוס של החמוס, לעומת זאת, מפחית את הפרשת הריח.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבות החמוס מתייחמות פעמיים בשנה, החל מגיל שישה חודשים בערך ולרוב באביב הראשון לחייהן. הזכרים מגיעים לבגרות מינית באותו הגיל על פי רוב. את נקבות החמוס מומלץ לעקר טרם הייחום הראשון, מכיוון שלעתים נקבות חמוס שלא התעברו במהלך הייחום לא יוצאות מייחום ומפתחות הרעלת אסטרוגן ואנמיה מאובדן דם. הנרתיק אצל נקבות מיוחמות מוגדל מאוד והייחום ניכר עליהן. אם נקבת חמוס לא מעוקרת נשארת בייחום במשך יותר משלושה שבועות, יש לעקרה או להוציאה מייחום באמצעות טיפול הורמונלי הניתן בהזרקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]