חמר (עם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חמר
Guimet IMG 6009 Jayavarman7.JPG
ג'איאווארמן ה- VII, נורודום סיהאנוק
אוכלוסייה
16,000,000 (2008)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
קמבודיהקמבודיה  קמבודיה : 14,200,000
תאילנדתאילנד  תאילנד : 1,400,000
וייטנאםוייטנאם  וייטנאם : 1,300,000
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית : 241,025
צרפתצרפת  צרפת : 68,000
אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה : 25,710
קנדהקנדה  קנדה : 25,000
מלזיהמלזיה  מלזיה : 11,381
דרום קוריאהדרום קוריאה  דרום קוריאה : 10,000
ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד : 6,918
טאיווןטאיוון  טאיוון : 5,219
לאוסלאוס  לאוס : 5,200
בלגיה בלגיה בלגיה: 3,500
גרמניהגרמניה  גרמניה : 3,000
יפןיפן  יפן : 331
רוסיהרוסיה  רוסיה : 110
שפות
חמר, צרפתית
דת
טהרוואדה
קבוצות אתניות קשורות
מון, ווה, ומון-חמר

חמר או קמר (בחמר: ខ្មែរ) היא הקבוצה האתנית העיקרית בקמבודיה, המהווה בסביבות 90% מ-14.8 מיליון התושבים במדינה. החמר מדברים בשפת החמר, שהיא חלק ממשפחת שפות המון-חמר הנפוצה בדרום מזרח אסיה. מרבית אנשי החמר מאמינים בגרסת החמר לבודהיזם, אשר משלבת יחד טהרוואדה, הינדואיזם, אנימיזם ופולחן מתים. רבים מאוכלוסיית החמר חיים באזורים הסמוכים לתאילנד ובדלתה של נהר המקונג בסמוך לוייטנאם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמר החלו להתיישב בדרום מזרח אסיה, תוך שהם נודדים מאזורים צפוניים לשם, עוד בתקופות מוקדמות של ההיסטוריה. מרבית המלומדים סבורים כי תחילת התיישבותם באזור דרום מזרח אסיה אירעה עוד לפני כ-3,000 שנה, ומוקדם בהרבה לפני התיישבותו באזור של העם התאילנדי שכיום מאכלס את מה שהייתה הטריטוריה האוסטרו-אסייאתית. קיימת מחלוקת באשר לסיבה להגעתם לדרום מזרח אסיה, אך הסברה הנפוצה היא כי הם נדחקו לאזור זה לאור פלישתם של עמים סינו-טיבטיים מהצפון, מה שנתמך באוצר מילים אוסטרו-אסייאיתי הקיים בשפה הסינית, או לחלופין שהיו אלה מטרות חקלאיות שהביאו לנדידתם, מה שנתמך במסלול נדידתם המתפרש לאורך נהרות מרכזיים. החמר קרובים לאוכלוסיית המון אשר התיישבה מערבה מהם.

לאחר התיישבותם בדרום מזרח אסיה, ההיסטוריה של החמר מקבילה למעשה להיסטוריה של קמבודיה. כמו עמים אחרים בסביבתם, גם החמר היו מושפעים מסוחרים ומלומדים הודים וסרי-לנקים, תוך אימוץ חלקים נרחבים מהדת, המדע, המנהגים והשפה שלהם. החמר אימצו גם את האלים ההינדואים ואת הקונספט של המקדש הגדול כמעין 'הר קדוש'. למרות שהממלכות הקמבודיות עלו ונפלו לסירוגין ואף נעלמו לבסוף, החיבה הקמבודית להקמת מקדשים מאבן הותירה חותם היסטורי בדמות מבנים מפוארים הקיימים ממש עד ימינו.

המלך ג'איאווארמן השני (802-830), היה זה שהביא את קמבודיה לגדולתה והניח את היסודות לאימפריה האנגקורית, תוך הקמת שלוש ערי בירה שונות: אינדרפורה, הריאלאיה ו- מחנדרפרווטה - אשר השרידים הארכיאולגיים שלהן מגלים רבות על תקופתו. המלך סוריאווארמן הראשון (שלט בשנים 1002-1050) ניצח במלחמת אזרחים ארוכה, ולאחריה הפנה את כוחותיו מזרחה ושעבד את ממלכת דוורווטי (היכן שהיום נמצאת ממלכת תאילנד). כפועל יוצא מכך, הוא שלט על חלקים נרחבים ממה שהיום הן תאילנד ולאוס, כמו גם חלקו הצפוני של חצי האי המלאי. תקופה זו, במהלכה הוקם גם מקדש אנגקור וואט נחשבת לשיאה של תרבות החמר.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבותם האתנית של החמר אחידה באופיה על פני כל מקומות התיישבותם. קיימים אומנם ניבים שונים של שפת החמר, אך לא כאלה שמעוררים בעיות הבנה בין אוכלוסיית החמר לבין עצמה. הניב הרשמי הוא זה של עיר הבירה פנום פן, אשר לאור מעמדה המרכזי של העיר בהיסטוריה, מושפע גם מהשפה הצרפתית ומהשפה הווייטנאמית. עם זאת, השפה המדוברת בפרובינציה של בטמבנג משקפת טוב יותר את שפתה של רוב האוכלוסייה. קיימים ניבים נוספים לשפה, אשר ייחודיים לחמר החיים באזורים הסמוכים לקמבודיה, כגון ניב החמר הצפוני, המדובר על ידי חמר החיים בתאילנד, וניב החמר קרום, המדובר על ידי חמר הגרים בווייטנאם, בדלתה של נהר המקונג.

הקמבודים מאמינים בברהמניזם - דת הנגזרת מההינדואיזם, ומהבודהיזם. אוכלוסיית החמר המודרנית מזהה באופן חזק את הזהות האתנית שלה, יחד עם האמונות והמנהגים הדתיים הנהוגים בקמבודיה, ואשר משלבים מדת הטהרוואדה, מאלמנטים של אמונות אליליות הנהוגות אצל ילידים, מפולחן מתים ומשמאניזם.

מרבית החמר חיים בכפרים, ועוסקים בגידול אורז או בדיג, וחייהם נסובים סביב המקדש וסביב טקסים דתיים בודהיסטים למיניהם החלים במהלך השנה. במידה ומישהו מהם נעשה חולה, הם יביאו אותו אל השאמאן, אשר רבים מהם מאמינים כי יוכל לזהות את הרוחות הרעות אשר גרמו לחולי, וכך יוכל בהתאם להציע מסלול שבו ינוחמו אותן רוחות, ותתרפא המחלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]