לדלג לתוכן

חנינא מזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חנינא מזרחי
לידה 21 בינואר 1886
טהראן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 ביולי 1974 (בגיל 88)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חנינא מזרחי (ט"ו בשבט תרמ"ו, 21 בינואר 1886 – אב תשל"ד, 28 ביולי 1974[1]) היה היסטוריון, מחנך, מתרגם, חוקר ואיש ציבור שכיהן כציר באספת הנבחרים הראשונה של היישוב היהודי בארץ ישראל.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנינא מזרחי נולד בט"ו בשבט תרמ"ו (1886) בטהראן שבפרס, בנו של ר' חיים אלעזר מזרחי, רב, משורר, והמנהיג הדתי של יהודי טהראן, ושל קמר לבית טורק. בשנת 1895 עלתה המשפחה לארץ ישראל מטהראן והתיישבה בירושלים.

חנינא למד בבית הספר למל שבעיר העתיקה בירושלים. לאחר מכן למד בישיבת תפארת ירושלים, והוכשר כמורה בבית המדרש למורים של "המזרחי" בירושלים. משנת תרס"ז (1907) היה למורה ומחנך בירושלים, ומשנת תרפ"א (1921) ניהל את תלמוד התורה הספרדי בעיר. במהלך 15 שנה היה במקביל מדריך בבית המדרש למורים "המזרחי" בירושלים וזכה להערכה רבה כמחנך.

כאיש ציבור היה פעיל במוסדות הספרדיים והלאומיים של היישוב היהודי. למשך שנים אחדות עמד בראש "הוועד הכללי של יהודי פרס" בארץ ישראל, היה חבר בוועד העדה הספרדית בירושלים, ציר באספת הנבחרים הראשונה של יהודי ארץ ישראל, חבר הוועד הלאומי, חבר בוועד העיר ירושלים ועוד.

לאורך חייו היה מזרחי חוקר פורה של יהדות פרס. הוא פרסם מאמרים רבים בכתבי עת כגון "ציון", "התור", "ההד" ואחרים. עוד הוא חיבר מספר ספרים מקיפים על ההיסטוריה והתרבות של יהודי פרס. בנוסף, עסק בתרגום לעברית: מפרסית תרגם את היצירה הגדולה "גולסתאן" של המשורר הפרסי הקלאסי סעדי (1210–1292), ומגרמנית תרגם את כתביו של אחיו, נהוראי מזרחי, הכוללים מחזות, סיפורים, מאמרי ביקורת ומחקרים. כמה מחיבוריו נותרו בכתב יד, כגון ספר על יהודי פרס במאה ה-17 וה-18 על פי יצירותיהם של באבאי בן פרהאד ובאבאי בן לוטף, וחיבורים על מנהגי יהדות פרס.[2]

חנינא מזרחי ורעייתו שרה לבית מני היו ממייסדי שכונת בית הכרם. הם נכנסו לביתם בשכונה בטו באב תרפ"ג. חנינא מזרחי היה בין מייסדי בית הכנסת הראשון בשכונה.[3][4] במשך שנים היה הגבאי הראשי של בית הכנסת והיה בין ההוגים והיוזמים לבנית בית הכנסת הגדול בשכונה[5] חנינא מזרחי היה ראש ועד שכונת בית הכרם בשנות החמישים. בתקופתו סופחה בית הכרם לעיר ירושלים.

בשנת 1966 קיבל את תואר "יקיר ירושלים".[6]

בשנת 1911 נשא לאישה את שרה, בת רבי שלום יחזקאל מני, ולזוג נולדו שני בנים ובת.

  • חנינא מזרחי, מנהל ת"ת הספרדים (עורך), קובץ ליובל השבעים וחמש של ת"ת הספרדים על הר ציון בירושלים, ירושלים: אגף החנוך – המרכז העולמי של המזרחי – וועד העדה הספרדית, תש"י.[7]
  • יהודי פרס, תל אביב: דביר ('ספרית דביר לעם'), תשי"ט.
  • תולדות יהודי פרס ומשורריהם, ירושלים: ר' מס, 1966.
  • בישישים חכמה: ארבעים סיפורי עם מפי יהודי פרס; ערך והוסיף הערות: דב נוי, חיפה: המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלורארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), תשכ"ז.

ממאמריו:

  • 'חיי אבי מולא חיים אלעזר', רשומות (הוצאת "דביר"), תש"ו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חנינא מזרחי, 'תולדות חיי', בספרו בישישים חכמה: ארבעים סיפורי עם מפי יהודי פרס (חיפה תשכ"ז), עמ' 10–16.
  • Amnon Netzer, "Hanina Mizrahi, A Cultural Personality," in: Padyavand: Judeo-Iranian and Jewish Studies Series V. 3, Costa Mesa 1999, pp. 361-370.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Orly R. Rahimiyan. "Ḥanina Mizrahi." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ חנינא מזרחי, דבר, מודעת אבל, 29 ביולי 1974.
  2. ^ משה דוד גאון, חנינא ב"ר חיים אלעזר מזרחי, יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה, כרך ב, ירושלים: מ"ד גאון, תרצ"ח 1937, עמ' 391, באתר היברובוקס
  3. ^ חנינא מזרחי, בית הכנסת בבית הכרם, בתוך: שרגא קדרי (עורך), בית הכרם בת הארבעים תרפ"ג-תשכ"ג, ירושלים תשכ"ו, עמוד 146
  4. ^ שאול ספיר, בית כנסת בשכונת מורים, פקידים, סופרים ופועלים - השנים הראשונות, שנות העשרים לבית הכנסת המרכזי בית הכרם תש"ם-תש"ס, עורך: שאול ספיר, הוצאת בית הכנסת המרכזי בית הכרם, דפוס "אחוה", ירושלים 2001, עמוד 16
  5. ^ דוד שיפמן. אלה תולדות בית הכנסת, בתוך: שנת העשרים לבית הכנסת המרכזי בית הכרם תש"ם-תש"ס, עורך: ד"ר שאול ספיר, הוצאת בית הכנסת המרכזי בית הכרם, דפוס "אחוה", תשס"א-2001, עמוד 19
  6. ^ יקירי ירושלים קיבלו תעודות כבוד, דבר, 14 בדצמבר 1966
  7. ^ א. ב., קובץ לת"ת הספרדים בירושלים, הד-המזרח, 24 בנובמבר 1950.