חרצית
 חרצית | |
|---|---|
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אסטראים |
| משפחה: | מורכבים |
| סוג: | חרצית |
| שם מדעי | |
 Chrysanthemumלינאוס, 1753 | |
חַרְצִית (בלועזית: כריזנתמה; שם מדעי: Chrysanthemum) היא סוג צמחים ממשפחת המורכבים.
בסוג חרצית קיימים כ-200 מינים שרובם נפוצים באזורים הממוזגים של כדור-הארץ. פרחי החרצית ערוכים בקרקפות שבמרכזן פרחים צינוריים ובהיקפן פרחים לשוניים. הפרח מואבק על ידי חרקים. החרציות משמשות גם כצמחי-נוי.
מינים בסוג חרצית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חרצית עטורה (שם מדעי: Glebionis coronaria שם קודם: Chrysanthemum coronarium) - המין הנפוץ בארץ ישראל: צמח אלרגני[1]
- חרצית הגננים (שם מדעי: Chrysanthemum morifolium) (אנג')
- חרצית לבנת פרחים (Chrysanthemum leucanthemum) (אנג')
- חרצית שיחית (Chrysanthemum frutescens) (אנג')
- חרצית השדות (Chrysanthemum segetum): צמח אלרגני[1] (אנג')
- חרצית דביקה (Chrysanthemum viscosum)
אטימולוגיה - מקור השמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם חרצית הוצע לסוג Chrysanthemum ברשימת שמות הצמחים משנת 1913, שנערכה בידי מר ישראל איתן, חבר ועד הלשון ומורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים. באותה רשימה הוצע גם השם החליפי "וֶרֶד אַצְפַר", שפירושו בערבית פרח צהוב-זהוב, אך שם זה נותר היסטורי בלבד.
השם חרצית התקבל רשמית במילון ילקוט הצמחים (1930), על פי המלצתו של יהודה לֵב, ובהמשך אושר במילון צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים (1946, סעיף 218).
לצד התהליך ההיסטורי של קביעת השם העברי, יש מקום לעמוד גם על משמעות השם המדעי שבו נעשה שימוש במגדירים. השם המדעי שבו משתמשים המגדירים הישראליים למיני חרצית (כגון חרצית עטורה) הוא Chrysanthemum. מקורו ביוונית: chrysos (χρυσός) – זהב, ו-anthemon (ἄνθεμον) – פרח; כלומר: "פרח הזהב".
הזיקה בין הצבע לבין רעיון ה“זהב” באה לידי ביטוי גם בבחירת השם העברי. השם נגזר מן השורש חר"ץ. המילה העברית חָרוּץ משמשת במקרא כמילה נרדפת לזהב, כפי שמופיע בספר משלי: ”קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף” (ט"ז, טז). מכאן נוצר גם הקישור הסמנטי: חרצית = "פרח הזהב".
שורש זה מוכר גם בלשונות שמיות קדומות: באוגריתית ḥrṣ, באכדית ḥurāṣu, ובפיניקית ובפונית בכתיב 𐤇𐤓𐤑 – כולן במשמעות "זהב". בערבית השתמר השורש במשמעות מצומצמת של "עגיל" (חֻרְצ), כנראה מתוך הקשר לתכשיטי זהב[2].
מכלול נתונים זה יוצר דמיון מובהק במשמעות בין העברית ליוונית, אך מבחינה בלשנית נדרשת זהירות. על אף הדמיון הסמנטי בין חָרוּץ העברי לבין χρυσός היווני (שניהם מציינים זהב), במחקר הבלשני המקובל מוסבר השם היווני ממוצא הודו־אירופי, ואין ראיה להשפעה שמית ישירה. יהודה לֵיב ואבן־שושן הציעו לקשור בין השם היווני Chrysanthemum לבין השורש השמי ח־ר־ץ, בשל משמעותו "זהב" ובשל הזיקה לצבע הפרח, וכן על רקע קשרי המסחר בין הפיניקים לעולם היווני; בעת קביעת השם העברי „חרצית” בראשית המאה ה־20 עמדו לנגד עיני המציעים לא רק הפסוק המקראי והמשמעות של „חָרוּץ” כזהב, אלא גם בקיאותם בלשונות שמיות קדומות ובקשרים תרבותיים היסטוריים בין המרחב השמי לעולם היווני.
החרצית בתרבויות השונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחרצית מקום חשוב בתרבויות הודו ויפן. כמו כן, החרצית היא הפרח הלאומי של יפן והיא מופיעה גם בסמל יפן. לחרציות מקום חשוב בגנים היפניים והן גם מסמלות חג יפני ידוע.
הבחנה בין חרצית למינים דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלא כמו חרציות (המאופיינות במגוון עצום של גוונים וצבעים), חינניות הגדלות בשטח ובמיטות נבדלות בשילוב הקלאסי של מרכז צהוב ועלי כותרת לבנים;
- שלא כמו חרציות גבוהות, גודל שיחי הקמומיל מגיע בממוצע ל-15–60 ס"מ;
- קוטר הפרחים של קמומיל רגיל קטן בהרבה מזה של חרצית (עד 2.5 ס"מ);
- העלים של קמומיל גינה או קמומיל שדה ישרים, אחידים או מחטניים. הם נראים "עניים" יותר בהשוואה לעלי החרצית המגולפים להפליא;
- תקופת הפריחה של החינניות הרגילות מתחילה ביוני ומסתיימת עם בוא מזג האוויר הקר בסתיו הראשון. חרציות מעטרות גנים ומיטות עם פריחתן מיולי-אוגוסט ועד נובמבר עם הגעת הכפור הראשון;
שימוש כקוטל חרקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צמח החרצית מכיל חומרים הנקראים פירטרינים (pyrethrins) שהם רעילים לחרקים, וכך מגינים עליו מפני אוכלי-צמחים. הפיריתרין משמש כחומר הדברה בקוטלי חרקים ומזיקים. השימוש בפרחים המיובשים או באבקה המיוצרת מהם ידוע מהתקופה הפרסית מהמאה החמישית לפנה"ס. האבקה הובאה לאירופה בתחילת המאה ה-19 ממקור לא ברור. בשנת 1840 הוחל לגדל את הצמח באופן תעשייתי בדלמטיה להפקת האבקה, ובשנת 1860 הגיע לארצות הברית. בשנת 1919 גילו שיטה לסנתז את המרכיב הכימי בצורה מלאכותית. כיום ממשיכים להפיק את הפיריטרין מצמחים אשר מגדלים ברחבי העולם, באזורים חמים. עיקר הגידול (למעלה מחמישים אחוז) הוא בקניה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרצית, באתר ITIS (באנגלית)
חרצית, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
חרצית, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- חרצית, באתר Tropicos (באנגלית)
חרצית, באתר GBIF (באנגלית)
חרצית, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
חרצית, באתר iNaturalist (באנגלית)
- plant/mum חרצית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חרצית - אנציקלופדיית אביב
