טון (בלשנות)
טון (בעברית: נֶגֶן[1]) הוא תכונה פונמית המצויה בחלק ניכר משפות העולם, בהן שינויים בגובה הקול משמשים בשביל להבדיל בין פונמות, כלומר שפות בהם גובה הצליל הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת להבין את משמעות המילים המדוברות. שפות המשתמשות בטונים מכונות שפות טונאליות. לפי הערכות, לפחות מחצית משפות העולם הן טונאליות. [דרוש מקור] השפות הטונאליות הנפוצות ביותר הן ממשפחת השפות הסינו-טיבטיות.
שפה טונאלית כוללת מספר טונים, כלומר מספר מסוים של הבחנות בין תדירויות-צליל. מערכת פשוטה של טונים תכלול הבחנה בין טון גבוה, טון נמוך וטון נייטרלי. ההבחנה ביניהם היא יחסית, כלומר ייתכן שהטון הגבוה אצל גבר יהיה זהה לטון הנמוך אצל אישה, אולם הוא יזוהה כטון גבוה בהשוואה לטון הנמוך בדיבורו של אותו גבר. מערכות טונאליות מורכבות יותר כוללות הבחנות דקות יותר, למשל חמש רמות של גובה צליל במקום שלוש, או "טונים מעורבים" (contours), למשל טון המתחיל גבוה והופך נמוך.
הטון נשמע בעיקר תוך הגיית תנועה או עיצור הברתי, אולם למעשה היחידה הנושאת את הטון (Tone Bearing Unit) היא ההברה כולה, ולפעמים אף יחידות פונולוגיות גדולות יותר. בחלק ניכר מהשפות הטונאליות רוב המילים הן בנות הברה אחת, כך שהטון הוא רכיב קריטי להבחנה בין המילים.
האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA) מסמן טונים באמצעות סימנים דיאקריטיים על גבי סימני התנועות. חלק מסימני הטונים זהים לסימני ההטעמה. כיוון שבשפות טונאליות ההטעמה אינה משמעותית, הזהות בין הסימנים אינה מפריעה, אולם יש לדעת מראש מהו אופי השפה כדי לדעת איך לפרש את הסימנים הדיאקריטיים.
סימון הטונים באמצעות סימנים דיאקריטיים מעל סימני התנועות אומץ בשיטות כתיבה מודרניות של שפות טונאליות, בפרט אלה שאימצו את האלפבית הלטיני. כך, למשל, בכתב של וייטנאמית ושל יורובה.
שפה טונאלית טיפוסית בעלת מערכת טונים פשוטה היא יורובה המדוברת בניגריה, בבנין ובטוגו. זו כוללת הבחנה בין שלושה טונים בלבד. בשמה של השפה Yorùbá נהגית כל הברה בטון שונה. ההברה הראשונה בטון נייטרלי, ההברה השנייה בטון נמוך, וההברה האחרונה בטון גבוה.
שפות טונאליות נפוצות מאוד במזרח אסיה וכוללות בין היתר את השפות הסיניות (ארבעה עד תשעה טונים), וייטנאמית (שישה טונים), תאית ולאוטית (ארבעה טונים), בורמזית (שלושה טונים), ניבים שונים של טיבטית ושפות מיעוטים רבות.
בכמה שפות סקנדינביות יש שימוש מוגבל בטונים. כך לדוגמה בנורווגית המילה bære ("לשאת") נהגית כמילה bæret ("התות"), וההבדל היחיד ביניהן הוא הטון השונה. על כל פנים, צמדי מילים כאלה הם נדירים.
יש להבחין בין טון לבין אינטונציה. גם אינטונציה נוצרת בשינוי של גובה הקול, אך היא תכונה של המשפט כולו, והיא יוצרת הבחנה בין סוגים שונים של משפטים, ולא בין מילים. בשפות טונאליות רבות אין אינטונציה מיוחדת לסימון משפטי שאלה, אולי משום שהגיית הטונים מתנגשת לעיתים קרובות עם האינטונציה. לעומת זאת, בשפות שאינן טונאליות נעשה שימוש נרחב באינטונציה. למשל, בעברית ישראלית וברוסית ההבחנה בין משפט חיווי לבין שאלה נעשית באמצעות אינטונציה, אולם המילים עצמן אינן משתנות עקב השינוי בגובה הקול.
חקר הטונים בבלשנות הביא לפיתוח תאוריות פונולוגיות חדשות, בפרט בבלשנות גנרטיבית. התאוריה החשובה ביותר בתחום זה מכונה Obligatory Contour Rules, או Obligatory Contour Principles (בראשי תיבות: OCR או OCP בהתאמה).
דוגמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשפות טונאליות, בהן הטון הוא תכונית מבחינה, שינוי הטון גורר שינוי משמעות. להלן 5 צורות למילה ma במנדרינית, כל פעם בטון אחר ובמשמעות שונה:
- mā (טון גבוה ארוך) = "אמא"
- má (טון עולה) = "מריחואנה"
- mǎ (טון יורד ועולה) = "סוס"
- mà (טון יורד) = "נזף"
- ma (ללא טון) = רכיב דקדוקי המשמש במבנים של
טונואקסודוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]טונואקסודוס (מלטינית: tonus – טון, exodus – יציאה) הוא מונח בבלשנות היסטורית המתאר תהליך שבו שפה טונלית, מאבדת את ההבחנות הטונליות שלה ומתפתחת למערכת לא-טונלית או למערכת מבוססת מתח (stress) או תכונות פונטיות אחרות. תהליך זה מתרחש לעיתים כתוצאה מהשפעות חיצוניות (כמו מגע עם שפות לא-טונליות), שינויים פונולוגיים פנימיים, או התפתחויות תחביריות ומורפולוגיות שמפחיתות את הצורך בהבחנות טונליות.[2]
טונואקסודוס מתאפיין בדרך כלל במיזוג של טונים שונים (למשל, טון גבוה ונמוך הופכים לצליל אחד), הפיכת טונים למתח (stress) או לאורך תנועה, או החלפת ההבחנות הטונליות במבנים לקסיקליים או תחביריים. התהליך עשוי להתרחש על פני מאות שנים ומושפע מגורמים כמו מגע בין-תרבותי, הגירה, או שינויים סוציו-בלשניים.[3]
דוגמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סווהילי[4]: שפה ממשפחת הבנטו, שהייתה טונלית בפרוטו-בנטו (שפת האב הקדומה). במאות הראשונות לספירה, ככל הנראה בהשפעת מגע עם שפות לא-טונליות כמו ערבית, איבדה הסווהילי את ההבחנות הטונליות שלה. כיום היא מבוססת על מתח ולא על טונים, בניגוד לשפות בנטו אחרות כמו זולו ששמרו על טונליות.
- קוריאנית[5]: הקוריאנית התיכונה (Middle Korean, מאה 15) כללה מערכת טונלית עם הבחנות של טון גבוה, נמוך ועולה. במהלך המאות ה-16–17, הטונים התמזגו, והשפה הפכה ללא-טונלית ברובה, כאשר ההבחנות הוחלפו לעיתים באורך תנועה או תכונות אחרות. עם זאת, יש עדויות לטונוגנזה (התפתחות טונים מחדש) בניבים מסוימים.
- שפות סלאביות[6] השפה הפרוטו-סלאבית כללה מערכת של הטעמת גובה ((אנ')pitch accent) (הבחנה טונלית על הברה מסוימת). ברוב השפות הסלאביות המודרניות, כמו רוסית ופולנית, מערכת זו התפתחה למערכת מתח קבועה, והטונליות נעלמה. סרבו-קרואטית אף שהיא שפה לא טונאלית, היא יוצאת דופן בכך ששמרה על שרידי הטעמת גובה.
מנגנונים וגורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגורמים לטונואקסודוס כוללים:
- מגע לשוני: שפות טונליות במגע עם שפות לא-טונליות עשויות לאבד טונים, כפי שקרה בסווהילי בהשפעת הערבית.
- פישוט פונולוגי: מיזוג של טונים או הפיכתם לתכונות אחרות (כמו מתח או אורך תנועה) מפחית את המורכבות.
- שינויים סוציו-בלשניים: התפתחויות תרבותיות, הגירה או סטנדרטיזציה של שפה עשויות להוביל לאובדן טונליות.
טונואקסודוס נחקר בהקשר של בלשנות היסטורית ופונולוגיה השוואתית. הוא מסייע להבין כיצד שפות מתפתחות ומשתנות לאורך זמן, וכיצד מערכות פונולוגיות מורכבות הופכות לפשוטות יותר או מתחלפות במערכות אחרות. התהליך גם מדגיש את ההשפעה ההדדית בין שפות במגע.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טונים ואינטונציה להשמעה (באנגלית)
- טון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נֶגֶן במילון תורת ההגה [בלשנות] (תשע"ה), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ Kisseberth, C. W., & Odden, D. (2003). "Tone in African Languages." In The Bantu Languages (pp. 59–70). Routledge.
- ^ Hyman, L. M. (2009). "How (not) to do phonological typology: The case of pitch-accent." Language Sciences, 31(2–3), 213–238.
- ^ Nurse, D., & Hinnebusch, T. J. (1993). Swahili and Sabaki: A Linguistic History. University of California Press.
- ^ Kim, J.-W. (1997). "Tone and Pitch Accent in Middle Korean." Journal of East Asian Linguistics, 6(3), 237–259.
- ^ Bethin, C. Y. (1998). Slavic Prosody: Language Change and Phonological Theory. Cambridge University Press.
