טוען רבני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טוען רבני (בראשי תיבות: טו"ר) או "טוען בית דין", הוא מקצוע מודרני של ייצוג לקוחות מול בתי דין רבניים, בדיני משפחה, בדומה לתפקיד עורך דין בבית משפט.

התנאים לעיסוק בתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישיון העיסוק מוסדר בתקנות הטוענים הרבניים, תשס"א-2001 ובכללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען), תשע"ו-2016, העוסקים בהעסקת טוענים רבניים וטוענים שרעיים על ידי עורכי דין. סעיף 1 לתקנות הטוענים הרבניים, קובע, כי מי שאיננו עורך דין, לא ייצג בפני בתי הדין הרבניים אדם אחר, אלא אם כן קיבל רישיון של טוען רבני. רישיון הייצוג של טוען רבני ניתן על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול. סעיף 2 לתקנות מציב שלושה תנאים לכשירותו של אדם להיות טוען רבני:

  1. תושב ישראל;
  2. לימודים במשך 4 שנים בישיבה גבוהה, לאחר שמלאו לו 18 שנה. או מי שלמד במשך 3 שנים במוסד חינוכי, שהכיר בו לעניין זה בית הדין הרבני הגדול, וקיבל תעודת גמר.
  3. עמד בבחינות שערכה ועדה בוחנת שמינה נשיא בית הדין הגדול כולל בחינה בתחום המעשי של המקצוע; מבחינת אופיו ואורח חייו, הוא ראוי לשמש טוען רבני;

כללי אתיקה וחיסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים החשובים לאנשים הפונים לקבל סעד משפטי בתחום דיני המשפחה הוא נושא החיסיון והדיסקרטיות. כללי האתיקה החלים על הטוענים הרבניים הם אותם כללי אתיקה אשר חלים על עורכי הדין. על פי חוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר תופס גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו. במדינות רבות, רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו, מצד רשויות שלטון כגון המשטרה, או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש כנגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן. יוצא מן הכלל מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה, כמו כן החיסיון אינו חל במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה לו הוא זכאי בעניין שבו טיפל עבור לקוחו.

קיים הבדל מהותי בין עורכי דין לטוענים רבניים. את ההבדלים ניתן לראות בתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין לעומת תקנון האתיקה של הנהלת בתי הדין הרבניים. לעו"ד אמנם אסור לשקר לטובת הלקוח, אך הוא חייב להאמין ללקוח, והחיסיון הגורף על יחסי עו"ד-לקוח מאפשר לחפות כמעט על כל עוולה. טוען רבני לעומתו מוגבל לפעול במסגרת ההלכה, שאוסרת להטעות את בית הדין ולהטות את הדין בניגוד להלכה.

לטוענים הרבניים קיים בית דין למשמעת משלהם, בדומה לבית הדין המשמעתי של עורכי הדין.

טוענות רבניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות השמונים דרישות הקדם לעיסוק במקצוע כללו השכלה ישיבתית, וממילא מקצוע הטיעון הרבני, עבור מי שאינו מוסמך לעריכת דין, היה שמור לגברים בלבד. פסיקת בג"ץ בעניין שינתה את הקריטריונים והקלו על כניסה נשים למערכת. העובדה שמרב העיסוק הוא בנושאים אישיים ומשפחתיים, הופכת את שיתוף הפעולה עם אישה לנוחה עבור נשים, ובעיקר נשים דתיות. כיום משמשות במקצוע נשים רבות, בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי.

מקצוע הטיעון הרבני מבסס עצמו לרוב על ההנחה שבגירושים האישה היא הצד החלש, זאת מאחר שללא הסכמתו של הבעל לא ניתן להתגרש; ומכאן הזיהוי של המקצוע עם דאגה לצד החלש – ברוב המקרים נשים עגונות ומסורבות-גט, או קורבן לאלימות פטריארכלית מסוגים שונים (פיזית, נפשית או כלכלית). משימת הטוען או הטוענת היא להקל על המתדיינים, ולוודא שהליך הגירושין לא מתעכב מעבר לנדרש. ככלל, טוענות רבניות מהוות מענה למצב כיום שבו בהיעדרה של סמכות דתית בידי נשים, בכל שאלה הלכתית, גם אם היא באופן מובהק בענייני נשים, האחרונות נאלצות לפנות אל רבנים גברים.

לאור זאת ישנן לא מעט טוענות רבניות אשר פועלות מתוך תפיסה פמיניסטית, לפיה יש לשפר את מעמד האישה בבית-הדין הרבני, ומהן אף שפועלות במסגרת ארגוני נשים.

עמדת ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

במסורת ההלכתית מובא שימוש בטוענים רבניים עוד מתקופת הראשונים במאות ה-12 וה-13, וכך כתב הרשב"א בתשובה ( חלק א' סי' תתק"מ ) בנוגע לאדם שסירב לירד לדין והיה על התובע להוציא הוצאות על מנת להכריחו לדין, "אם תבעו בערכאות של עכו"ם והוצרך להוציא הוצאות בדיינין וטוענין", ומסיק הרשב"א שמותר לו לאותו אדם לגבות הוצאות אלו בבית הדין חזרה, משמע שכבר בזמן הרשב"א במאה ה 13 היה קיים מושג בשם טוענים ככלל, אם בבתי משפט הגויים או בבית הדין הרבני.

ככלל בהלכה מוכר תחום המכונה "הרשאה", ובו נקבע כי כל אדם רשאי למנות אדם אחר שיבצע במקומו פעולות משפטיות. מונח זה יכול לשמש בסיס הלכתי למינוי טוען-בשם בבית-הדין. מושג המורשה, הוא הטוען או עורך הדין מובא כבר בגמרא במסכת שבועות אם כי לא בצורה חיובית כל כך. שם בגמרא (ל"א ע"א, וכן נפסק בשו"ע סי' קכ"ג) נטען על הפסוק: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל י"ח) — רב אמר: זה הבא בהרשאה". בתוספות מוסבר (שם ד"ה זה) שהעדיפות כביכול של השליח (הטוען בבית דין) על משלחו היא בכך שהוא אלים (אף בדיבורו) או בעל טענות, אבל החסרון בדבר הוא שהוא מתעבר על ריב לא לו, אך מסיקים כי אם עושה זאת להציל ממון חבירו הרי זה בגדר השבת אבידה ולכן מותר.

וכן כתב המאירי בן המאה ה 13 : "לעולם יזהר אדם שלא יבוא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו, שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם, וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת ענייני עצמו". למדנו שעצם העניין אפילו לבוא ולטעון טענות אמת בשביל אחר הוא מגונה, מפני שגורם לשנאה בין אדם לחבירו.

אמנם כתבו חלק הפוסקים [כנסת הגדולה סי' קכ"ג בשם גידולי תרומה] שהבא בהרשאה לשם שכר ולא בשביל שהוא אלים יותר או בעל טענות — אינו בכלל "לא טוב עשה בעמיו".

וכן מצד דין אמת והטיית הדין כתבו הפוסקים את מוגבלותו של הטוען לטעון. כתב המרדכי גם הוא בן המאה ה-13 [ב"מ סי' רע"ו]: כך השיב לשואל המהר"ם מרוטנבורג: וששאלת אם האנטלר (שליח לטעון טענות בשם משלחו) יכול לטעון כל מה שיכול לטעון, ולהערים אפילו בדבר שהוא יודע שאינו? חלילה מעשות כן להיות חוטא ולא לו, ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר. ולא דמי לאפוטרופוס דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שירצה, כי אין שם שום בירור, ואלו היה אביהן קיים שמא הוה טעין הכי". והביא דבריו בקצרה בסמ"ע [סי' קכ"ג ס"ק כ"ב]. כלומר שהטוען אסור לטעון אלא דבר שידוע לו בודאי ואסור לטעון דבר שאינו ידוע לו בודאי, וכל שכן דבר שידוע לו שהוא שקר.

הוסיף על דבריו הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בשו"ע שלו [הל' הלואה סעי' כ"ז] : "המורשה אסור לטעון דבר שיודע שאינו אע"פ שאומר בשם המרשה, ואפילו דבר שאינו יודע בבירור אסור לטעון עד שישמע מפי המרשה שכן הוא".

נראה מכאן כי יש מקומות רבים המציינים בדברי הפוסקים לדורותיהם אודות השימוש בטוען הרבני.

מקובל לחשוב כי המשנה מביעה עמדה מוסרית שלילית כלפי מקצוע הטיעון בבית-הדין, בפסיקתה - "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'), אולם קיימות פרשנויות מקובלות אחרות למשנה זו המתירות עיסוק זה בגדרים מסוימים (עיין ערך מורחב לעיל).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]