טיוטה:משפט ההדחה של ביל קלינטון

משפט ההדחה של הנשיא ביל קלינטון, 1999

משפט ההדחה של קלינטון הוא משפט שהתקיים במהלך הקדנציה השנייה של נשיא ארצות הברית ה-42, ביל קלינטון, על ידי הקונגרס של ארצות הברית בעניין שני אישומים כנגד קלינטון.

את ההליך יזם בית הנבחרים של ארצות הברית בדצמבר 1998 והוביל למשפט בסנאט בנוגע לשני אישומים נגד הנשיא קלינטון - עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. האשמות האלו נבעו מהתביעה של פאולה ג'ונס בגין הטרדה מינית מצד קלינטון. קלינטון זוכה לאחר מכן מהאישומים ב-12 בפברואר 1999 על ידי הסנאט. שני ניסיונות אחרים להדחה - עדות שקר והתעללות בכוח, נכשלו בבית הנבחרים.

קנת' סטאר היה אחראי על החקירה והעביר את הראיות לוועדה השופטת בבית הנבחרים. התובע הראשי דייוויד שייפרס וצוותו סקרו את החומר וקבעו שיש עדויות מספיקות להדיח את הנשיא. כתוצאה מכך, החל המשפט נגד הנשיא קלינטון.

המשפט בסנאט התחיל מיד אחרי כינון הקונגרס ה-106 של ארצות הברית, כאשר המפלגה הרפובליקנית מחזיקה בכ-55 מושבים בסנאט. כ-67 סנאטורים נדרשים על מנת להדיח את הנשיא מתפקידו. 50 סנאטורים הצביעו בעד הדחת הנשיא קלינטון באשמת שיבוש הליכי המשפט וכ-45 סנאטורים הצביעו בעד הדחת הנשיא קלינטון מתפקידו באשמת עדות שקר. אף סנאטור מטעם המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של הנשיא קלינטון, תמך בהדחתו. קלינטון, כמו הנשיא ה-17 אנדרו ג'ונסון, זוכה מכל האישומים במשפט.

רקע

הנשיא ביל קלינטון מתייחס לפרשת מוניקה לווינסקי, 26 בינואר 1998

ב-1994, פאולה ג'ונס הגישה תביעה המאשימה את קלינטון בהטרדה מינית בזמן שכיהן כמושל ארקנסו. קלינטון ניסה לעכב את המשפט, עד אחרי שיעזוב את תפקידו כנשיא, אך במאי 1997, הורה בית המשפט העליון פה אחד על המשך החקירה. עורכי דינה של ג'ונס ניסו להוכיח שזה היה דפוס התנהגות של קלינטון על מנת להוכיח את טענותיה. בשלהי שנת 1997, לינדה טריפ, התחילה לתעד בחשאי שיחות עם חברתה מוניקה לווינסקי, מתמחה לשעבר במחלקת ההגנה של ארצות הברית, שבהן לווינסקי גילתה כי קיימה מערכת יחסים מינית עם הנשיא קלינטון. טריפ שיתפה את המידע הזה עם עורכי דינה של ג'ונס, ואלו שמו את לווינסקי ברשימת העדים שלהם בדצמבר 1997. לפי הדו"ח של קנת' סטאר, אחרי שהופיעה לווינסקי ברשימת העדים, החל קלינטון לנקוט בצעדים על מנת להסתיר את מערכת היחסים שלהם, כולל רמז לכך שהיא מגישה תצהיר שקר, רמיזה לכך שהיא משתמשת בסיפורי כיסוי, מסתירה מתנות שנתן לה ואת העזרה שנתן לה על מנת שתמצא עבודה לטעמה.

קלינטון נתן הצהרה בשבועה ב-17 בינואר 1998, שם הכחיש כי קיים מערכת יחסים מינית, רומן מיני או יחסי מין עם לווינסקי. הוא גם הכחיש שהוא היה אי פעם לבד איתה. רוברט בנט, עורך דינו של קלינטון, קבע כי תצהירה של לווינסקי הראה שלא היה מין בשום צורה בין קלינטון ללווינסקי. דו"ח סטאר קובע כי למחרת היום, קלינטון "אימן" את מזכירתו, בטי קירי, לחזור על ההכחשות שלו מתי שתצטרך להיקרא לעדות.

לאחר ששמועות על השערורייה הגיעו לתקשורת, קלינטון הצהיר בפומבי: "לא היו לי מין עם האישה הזו, גברת לווינסקי". כמה חודשים לאחר מכן, קלינטון אמר כי היחסים עם לווינסקי היו "טעות" ו"לא מתאימים". זאת לאחר שהוכח כי ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי קיימו מין אוראלי כמה פעמים.

השופטים במשפט ג'ונס קבעו כי עניין לווינסקי בכלל לא משנה, וכי ג'ונס לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה כל נזק. לאחר שג'ונס הגישה ערעור, הסכים קלינטון בנובמבר 1998 להסדיר את התיק ב-850 אלף דולר, אך עדיין לא הודה במעשיו.

החקירה

קנת' סטאר

האשמות נבעו מחקירתו של קנת' סטאר, התובע המיוחד. ב-12 בינואר 1998, לינדה טריפ, שעבדה עם עורכי הדין של ג'ונס, הודיעה לסטאר כי לווינסקי מתכננת להעיד עדות שקר בפרשת ג'ונס וביקשה מטריפ לעשות את אותו הדבר. היא גם אמרה שהחבר של קלינטון, ורנון ג'ורדן, סייע ללווינסקי. על סמך הקשר עם ג'ורדן קיבל סטאר אישור מג'אנט רינו להרחיב את חקירתו האם לווינסקי ואחרים מפרים את החוק.

הצהרה מאוד מצוטטת מעדותו של קלינטון לחבר המושבעים הגדול הראתה לו תחקור מדויק של השימוש במילה "Is". הצהרתו כי "שום דבר לא קורה ביננו" בנוגע לקשריו עם לווינסקי הייתה אמיתית משום שלא היו לו יחסים מתמשכים עם לווינסקי בעת שנחקר. קלינטון אמר, "זה תלוי במשמעות המילה if. אם ה-if הוא if-is זה אומר שמעולם לא היה, זה משפט אחד. אם זה אומר שאין כזה - אז ההצהרה הזו היא אמיתית לחלוטין". סטאר השיגה ראיות נוספות להתנהגות בלתי הולמת על ידי תפיסת הכונן הקשיח של המחשב ורשומות הדואר האלקטרוני של מוניקה לוינסקי. בהתבסס על עדותו הסותרת של קלינטון, סטאר קבע כי קלינטון ביצע עדות שקר. סטאר הגיש את ממצאיו לקונגרס במסמך ארוך המכונה דו"ח סטאר, ובו בזמן פרסם את הדו"ח באינטרנט, שכלל תיאורים של מפגשים בין קלינטון ללוינסקי. סטאר ספג ביקורת מצד הדמוקרטים על הוצאות של 70 מיליון דולרים על חקירה שממנה הוכח רק ביצוע של עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. מבקריו של סטאר גם טוענים כי החקירה שלו הייתה מאוד פוליטית משום שדלף באופן שוטף מידע לעיתונות על החקירה וכי הדו"ח שלו כלל תיאורים ארוכים שהיו משפילים ולא רלוונטיים למקרה המשפטי.

הליך ההדחה בבית הנבחרים

מאז שקנת' סטאר כבר השלים חקירה מקיפה, ועדת המשפט בבית הנבחרים לא ביצעה לא ביצעה חקירות משלה נגד העבירות לכאורה של קלינטון, והיא לא קיימה דיונים רציניים בנושא ההדחה לפני בחירות אמצע הקדנציה של 1998. למרות זאת, ההדחה הייתה אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות.

בנובמבר 1998, הדמוקרטים זכו ב-5 מושבים יותר מהבחירות שנערכו לבית הנבחרים כשנתיים לפני כן, אך עדיין נשאר רוב רפובליקני. התוצאות היו מביכות במיוחד ליושב ראש בית הנבחרים ניוט גינגריץ' אשר הבטיח לפני הבחירות כי השעורוריות של קלינטון יביאו להישגים רפובליקנים של עד שלושים מושבים יותר בבית הנבחרים. זמן קצר אחרי הבחירות, גינגריץ', שהיה ממובילי הליך ההדחה, הודיע כי הוא מתכוון להתפטר מבית הנבחרים ברגע שיוכל למצוא אדם שימלא את מושבו הפנוי. גינגריץ' אכן קיים התחייבות זו וב-3 בינואר 1999 התפטר רשמית מבית הנבחרים.

שלא כמו בתהליך ההדחה של ריצ'רד ניקסון, הדיונים בוועדת המשפט היו משלימים. היושב ראש המיועד, בוב ליווינגסטון, אשר נבחר על ידי ועידת המפלגה הרפובליקנית להחליף את גינגריץ' כיושב ראש בית הנבחרים, הכריז על התפטרות מחברותו בבית הנבחרים וביטול מועמדותו לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים לאחר שהתגלה כי בגד בעצמו. באותו הנאום, ליווינגסטון קרא לקלינטון להתפטר. למרות זאת, קלינטון בחר להישאר בתפקידו וקרא ליווינגסטון לשקול מחדש את התפטרותו. חברי בית נבחרים רבים מהמפלגה הרפובליקנית, חשפו בגידות בתקופה זו בזמן שהם בעצמם הצביעו בעד הדחת הנשיא קלינטון. המו"ל לארי פלינט הציע פרס על מידע כזה, ותומכים רבים של הנשיא קלינטון האשימו את הרפובליקנים בצביעות.

ב-19 בדצמבר 1998, בית הנבחרים החליט להדיח את הנשיא קלינטון בשל האישום של עדות שקר ברוב של 228 תומכים לעומת 206 מתנגדים ושיבוש הליכי משפט ברוב של 221 תומכים לעומת 212 מתנגדים. עם זאת, דחה את האישום על עדות שקר בעניין תיק ג'ונס ברוב של 205 תומכים לעומת 229 מתנגדים ואת האישום על התעללות בכוח ברוב של 148 תומכים לעומת 285 מתנגדים.

חמישה דמוקרטים הצביעו בעד שלושת האישומים הראשונים אבל רק ג'ין טיילור ממיסיסיפי הצביע בעד אשמת ההתעללות בכוח. חמישה רפובליקנים הצביעו כנגד אשמת עדות השקר הראשונה. שמונה רפובליקנים נוספים, הצביעו נגד אשמת שיבוש הליכי משפט. 28 רפובליקנים הצביעו נגד אשמת עדות השקר השנייה ושמונים ואחת רפובליקנים הצביעו כנגד אשמת ההתעללות בכוח.

• האשמה הראשונה קבעה כי קלינטון שיקר לחבר המושבעים בדברים הבאים:

1) אופיו ופרטיו של הקשר בינו לבין לווינסקי.

2) הצהרות כוזבות שהצהיר בעניין התצהיר של ג'ונס.

3) על כך שהרשה לעורך דינו להצהיר הצהרות כוזבות בעניין לווינסקי.

4) ניסיונותיו להתעסק בעדים.

• האשמה השלישית טענה את הדברים הבאים:

1) עידוד לווינסקי להצהיר תצהיר שקר.

2) עידוד לווינסקי לתת עדות שקר אם ומתי שתיקרא להעיד.

3) קלינטון הסתיר מתנות שנתן ללווינסקי.

4) ניסה להשיג עבודה עבור לווינסקי על מנת להשפיע על עדותה.

5) מתיר לעורך דינו למסור הצהרות כוזבות בעניין תצהירה של לווינסקי.

6) ניסה להתערב בעדות הפונטציאלית של מזכירתו, בטי קירי.

7) הצהרות כוזבות ומטעות בפני עדים פונטציאלים של חבר המושבעים.

המשפט בסנאט

המשפט בסנאט החל ב-7 בינואר 1999, בניהולו של נשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט. המשפט הראשון כלל הצגה רשמית של האשמות כנגד הנשיא קלינטון.

13 רפובליקנים מועדת המשפט שימשו כ"מנהלים", תפקיד המקביל לתובעים.

המנהלים הציגו את התיק במשך שלושה ימים, בין ה-14 בינואר ל-16 בינואר, תוך דיון על העובדות וברקע המקרה. סנגורו של קלינטון טען כי עדותו של קלינטון לחבר המושבעים הגדול סבלה ממספר רב מדי של חוסר עקביות על מנת שתיחשב כמקרה ברור של עדות שקר וכי החקירה והליך ההדחה נגועים בהטיה פוליטית מפלגתית. כמו כן, הוא טען שהפופולריות הגבוהה של קלינטון - 70% מצביעה על כך שיכולתו של השלטון לא נפגעה כתוצאה מהשערורייה וכי המנהלים הציגו בסופו של דבר מקרה שלא עומד בסטנדרט החוקתי להדחת נשיא ארצות הברית. ה-22 בינואר וה-23 בינואר הוקדשו לשאלות של חברי הסנאט למנהלי הבית ולסנגורו של קלינטון.

ב-25 בינואר, הסנאטור רוברט בירד מוירג'יניה המערבית העביר דחייה של שני התיקים. למחרת, העביר חבר בית הנבחרים אד בראיינט את העדים למשפט, דבר שהסנאט נמנע מלעסוק בו עד אז. בשני המקרים הצביע הסנאט לדון עם העדים בפגישה פרטית, ולא בהליך ציבורי. ב-28 בינואר, הצביע הסנאט על הצעות לעבור ישירות להצבעה על סעיפי ההדחה ולשחרר תצהירים מוקלטים לרשות הציבור.

במשך שלושה ימים, בין ה-1 בפברואר ל-3 בפברואר, המנהלים לקחו תצהירים סגורים של מוניקה לווינסקי, ידידו של קלינטון ורנון ג'ורדן ומהיועץ הבכיר לנשיא, סידני בלומנטל. ב-4 בפברואר, לעומת זאת, הצביע הסנאט ברוב של 70 לעומת 30 כי קטעי וידאו אלה יספיקו כעדות. הסרטונים הוצגו בסנאט ב-6 בפברואר, ובו 30 קטעים מתוך לוינסקי שדנו בתצהירה שלה בפרשת פאולה ג'ונס, הסתרת מתנות קטנות שקלינטון נתן לה, ומעורבותו ברכישת עבודה עבור לווינסקי.

ב-8 בפברואר הוצגו טיעונים סותרים של שני הצדדים במשך שלוש שעות. בשם הנשיא, היועץ המשפטי של הבית הלבן צ'ארלס רוף הצהיר:

לפניך שאלה אחת בלבד, אם כי קשה, שאלה של עובדה וחוק ותיאוריה חוקתית. האם זה עלול לסכן את חירותו של העם לשמור על הנשיא בתפקידו? אם ניקח בצדק את האנימוס הפרטיזני, אם תוכל לומר בכנות שזה לא יהיה, כי חירויות אלה בטוחים בידיו, אז אתה חייב להצביע זכאי

המקור באנגלית

There is only one question before you, albeit a difficult one, one that is a question of fact and law and constitutional theory. Would it put at risk the liberties of the people to retain the President in office? Putting aside partisan animus, if you can honestly say that it would not, that those liberties are safe in his hands, then you must vote to acquit

התובע הראשי הנרי הייד אמר:

כישלון ההרשעה יהפוך את הצהרת השקר תחת שבועה, בעוד לא נעים להיות נמנע, זה לא כל כך רציני... צמצנו את השקר תחת שבועה להפרת כללי התנהגות, אבל רק אם אתה הנשיא... ועכשיו בוא נתפוס את מקומנו בהיסטוריה בצד של הכבוד, הו, כן, תן את הנכון לעשות

המקור באנגלית

A failure to convict will make the statement that lying under oath, while unpleasant and to be avoided, is not all that serious ... We have reduced lying under oath to a breach of etiquette, but only if you are the President ... And now let us all take our place in history on the side of honor, and, oh, yes, let right be done

ב-9 בפברואר, לאחר שהצביע נגד דיון ציבורי בעניין פסק הדין, החל הסנאט בדיונים סגורים. ב-12 בפברואר, סיים הסנאט את הדיונים הסגורים והצביע על סעיפי ההדחה. תמיכה של כשני שלישים מהסנאט, 67 סנאטורים, הייתה דרושה על מנת להרשיע את הנשיא קלינטון ולהדיחו מתפקיד נשיא ארצות הברית. אשמת עדות השקר נדחתה ברוב של 55 מתנגדים לעומת 45 תומכים. אשמת שיבוש הליכי משפט נדחתה לאחר שכ-50 סנאטורים הצביעו בעד הרשעה באשמה זו לעומת 50 סנאטורים שהתנגדו להרשעה באשמה זו.

ההצבעה בסנאט

כל 45 הסנאטורים הדמוקרטים הצביעו "לא אשם" בשתי האשמות. חמשת הסנאטורים הרפובליקנים אשר הצביעו נגד הרשעה בשתי האשמות היו סוזן קולינס ממיין, ג'ים ג'פורדס מורמונט, אולימפיה סנו ממיין, ארלן ספקטר מפנסילבניה וג'ון צ'פי מרוד איילנד. ספקטר, אשר אמר כי הוא לא מוכן להכריז על דעתו אם קלינטון אשם או לא אשם, הכריז בהצבעה "לא הוכח" ("not proved") ובשל כך קולו נספר כקול נגד. חמשת הרפובליקנים הנוספים שהצביעו נגד הרשעה רק בתיק עדות השקר היו סלייד גורטון מוושינגטון, ריצ'רד שלבי מאלבמה, טד סטיבנס מאלסקה פרד תומפסון מטנסי וג'ון וורנר מוירג'יניה.