טיוטה:עשייה לשמה

עשייה לשמה הוא מונח בהלכה שמשמעותו הכנת תשמישי מצווה בכוונה מיוחדת לשם מצווה אותה המצווה. לדוגמה, על מנת שטלית תהיה כשרה לקיום המצווה, חובה לקשור את הציציות לשם מצוות תפילין. כוונה זו יכולה להיעשות רק על ידי שחייב במצוות מהתורה (החל מגיל בר מצווה) והוא חייב באותה המצווה, ולא על ידי קטן או גוי.

בתלמוד בבלי למדו חיוב כוונה זו בכמה מהמצוות מלשונות הפסוקים העוסקים בהם.

בשונה מהכוונה בעת קיום המצווה, שנחלקו בתלמוד האם מצוות צריכות כוונה או לא, כוונה זו של 'לשמה' שהיא בעת עשיית חפצי המצווה, מעכבת לדעת כולם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מצוות צריכות כוונה

כאמור, בתלמוד נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא. פירוש הדבר האם בעת קיום המצווה יש לכוון שעושה את המעשה לשם המצוה. אמנם בעת עשיית חפץ המצווה עצמו אין צורך לכוון כל כוונה. כך למשל ניתן לצאת ידי חובת ארבעת המינים גם אם לא כיוונו כל כוונה בעת לקיטתם וכדומה, בתנאי שיכוון בעת שמקיים את המצווה לסוברים שמצוות צריכות כוונה.

מלבד כוונה זו, למדו חז"ל, לעניין כמה מהמצוות, שיש לכוון בעת שמכין את גוף המצווה עצמו שעושה זאת לשם המצווה. ואם עשאם ללא כוונה, לא ניתן לקיים בחפץ זה את המצווה על מנת לצאת בהם ידי חובה. כך לדוגמה על מנת שתפילין יהיו כשרות להנחה, חובה שתהליך עשייתם יהיה לשם מצוות תפילין.

בספר ברכת שמואל חידד הרב ברוך בער את ההבדל בין דין לשמה לדין כוונה: ”...ונראה דהנה מצינו דיני לשמה בתורה כגון גבי גט וקרבנות וס"ת ותפילין ומזוזות וציצית וכדומה, ומצינו גם כן דיני כוונה בתורה, כגון בעשיית מצווה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה צריך לדעת מהו דין לשמה ומהו דין כוונה. ונראה דדין לשמה שבתורה דהוי דין עשייה כגון גט ובקרבנות, דבעינן עשייה גבי גט וקרבנות ובס"ת ובתפילין ומזוזות וכדומה דעל ידי שעושה אותן לשמה נעשו גט וקרבן וס"ת והצריכה התורה דע"י העשייה לשמה הוי גט וקרבן וכדומה, ובלא עשייה לשמה לא נעשה גט וקרבן וכדומה...
אבל דין כוונה גבי עשיית המצוה אינו דין עשייה דנאמר דעי"ז שמכוין נעשה האכילה אכילת מצה ובלא הכוונה לא נעשה חפצא של האכילה אכילת מצה דזה ודאי אינו, דאינו דין עשייה אלא כעוד דין דהוי בהמצוה שבל"ז אינו יוצא, אבל אינו דין עשייה שנאמר שבעינן כוונה לעשות מצה.” (ברכת שמואל גיטין י, א)

פירוט המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור בתלמוד נאמר על כמה מהמצוות שחובה לעשותם לשמן - לשם המצווה, ואם לא – לא יצא בהן ידי חובתו או שנפסלו:

קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד חיוב הכוונה בעת ההקרבה לשם מצווה, למדו בתלמוד שיש חובה לשחוט את הקורבן לשם הבעלים ולשם אותו סוג קרבן שהתחייב.

אם חשב מחשבה "שלא לשמה", - מחשבת פיגול - כלומר, הקריב את הקורבן לשם קורבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקורבן, בקורבנות חטאת ופסח הקורבן נפסל לגמרי, מאחר שהקפידה בהם התורה במיוחד שהקרבתם תעשה לשם יעודו המקורי. אמנם בשאר הקורבנות, אף המחשבה לשם קורבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקורבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אך בעליו לא יצאו בקרבן ידי חובה, ועליהם להביא קורבן חדש במקומו^[א].

ציצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשיית הציצית צריכה להיעשות לשם מצוות ציצית. דין זה נלמד מהפסוק:

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ

— ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"ב

מהמילה 'לך' דרשו חז"ל: "לך - לשם חובך"^[1].

בפוסקים נחלקו איזה משלבי הכנת הציצית צריך להיעשות לשמה:

שזירה: שזירת חוטי הציצית צריכה לכל הדעות להיעשות עם כוונה לשמה. וכך מובא בושולחן ערוך:

החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן.

— שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"א, סעיף א'

תליית החוטי הציצית: בשולחן ערוך לא נתפרש דין תליית חוטי הציצית. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, יש שכתבו שלדעתו אין חובה לתלות את הציצית עם כוונה. ואף גוי כשר לכך. יש שכתבו משלשון רש"י נראה שדעתו שהתליה צריכה להיות לשמה^[2].

ניפוץ לשמה: בראשונים נחלקו האם שזירת חוטי הציצית צריכה ליעשות במחשבת לשמה או לא. בשולחן ערוך לא הזכיר את דין הטוויה, ובהגהת הרמ"א כתב ”הגה: ויש מחמירין אפי' לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי' כ"ג), שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה: טווי לי ציצית לטלית; ואם לא היו טווין לשמן, פסולים” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"א, סעיף א'). במשנה ברורה פסק כי לכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה.

סת"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך עשיית התפילין ישנם פעולות רבות, על חלקן מוסכם כי הם צריכות להיעשות לשמה, ובחלקן נחלקו בתלמוד ובעקבותיהם בפוסקי ההלכה:

כתיבת סת"ם: לדעת כולם על הסופר לכוון בעת הכתיבה שכותב "לשמה" כלומר לשם ספר התורה, התפילין או המזוזה. כמו כן עליו להתכוון לכתוב את השמות הקדושים לשמם.

עיבוד הקלף: תנאי מחייב נוסף הוא כוונת המעבד שהקלף יהיה לשם מצוות ספר תורה (עיבוד 'לשמה'), עור שעובד ללא כוונה פסול.

שירטוט: הקלף צריך להיות משורטט לפני הכתיבה, ואם נכתב ללא שרטוט פסול. מעיקר ההלכה השרטוט לא צריך להיות לשמה.

תפירת היריעות: בסיום כתיבת האותיות על גבי הקלף, תופרים את היריעות זו לזו עם גיד. התפירה צריכה להיעשות לשמה. ישנם מקומות שבהם נשים היו תופרות את היריעות^[3].

גט ושטר קידושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נחלקו האם רק כתיבת הגט צריכה להיות לשמה, או שרק חתימת הגט. ("עדי מסירה כרתי או עדי תחימה כרתי") דעה נוספת היא שגם כתיבת הגט וגם חתימתו צריכים להיות לשמה.

אפיית מצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שלבי הכנת המצה צריכים להיעשות בכוונה לשם מצווה 'לשמה'.

בתלמוד למדו שכזית מצה הנאכלת בליל הסדר לשם חובת מצות אכילת מצה, צריכה להיעשות לשם מצת מצווה. בפסוקים נחלקו מהם החלקים באפיית המצה בהם נדרש לכוון לשם מצווה.

דינים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמת דין 'לשמה' שנאמר בעשיית מצוות אלו, דנו בתלמוד ובפוסקים בדינים שונים, כגון מי הם הכשרים לעשייה זו: האם אישה קטן גוי כשרים לכך, או לא:

אישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נאמר כי בכל אותן מצוות שאישה אינה מחיובת, היא אינה יכולה לעשותם לשמה, לכך למשל אישה שפטורה ממצות ציצית, אינה כשרה לקשור את חוטי הציצית אף שאומרת שעושה כן לשמה.

חרש שוטה וקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרש שטה וקטן שאין להם כוונה, אינם כשרים לפעול בכל אותן מצוות שיש בהם חובה לעשותם לשמה. אם זאת נאמר בתלמוד שקטן יכול לעשות לשמה, אם גדול עומד על ידו בעת עשייתו ומלמדו שיכוון לשם המצווה.

גוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוי פסול מעשייה לשמה, מאחר שאינם מכוונים לשם המצווה. כאשר ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה, לדעת הרא"ש במקומות בהם נצרכת מחשבת לשמה רק לזמן קצר, מהני, אך במקום שהעשיה היא מתמשכת, לא מועיל שישראל עומד על גביו.

אמירת לשמה או מחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה ברורה דייק מלשון השולחן ערוך, שיש לאמר בפיו שעושה זאת לשם המצווה, ולא די במחשבה. בדיעבד, שלא אמר בפיו, וחשב בלבו, נשאר המשנה ברורה ב'צריך עיון' האם מועיל. אמנם לעניין תליית חוטי הציצית בבגד, כתב המשנה ברורה שניתן להקל אם חשב בלבד, מאחר שאפשר שההלכה כדעת הרמב"ם שתליית חוטי הציצית אין צריך שתעשה לשמה.

על דעת ראשונה הוא עושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפוסקים כתבו, כי אין צורך לאמר לאורך כל העשיה שעושה לשמה, ודי שיאמר בתחילת העשייה, מאחר שאנו אומרים שכל העשיה שלאחר מכאן היא לפי דעתו הראשונה (='על דעת ראשונה הוא עושה').

פולמוס לשמה במכונה חשמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית, בשנות ה-20 של המאה ה-19, את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן.

טענת המתנגדים למצות המכונה הייתה שיש צורך שיהיה מי שיכוון בעת עשיית המצה "לשם מצווה", דבר שלשיטתם אינו אפשרי במכונה. זאת, לאור הפירוש ש"מצה שמורה" צריכה להיות שמורה לשם המצווה דווקא.

מתנגדיהם טענו כי ניתן לסמוך על הכוונה שיש בהפעלת המכונה לצורך המצווה, או גם שאין צורך בכוונה כלל. כן נטען כנגד מצת עבודת יד שבגלל חוסר הקפדה על הזמנים יש חשש שהמצות יחמיצו. לשיטתם, עדיף לאכול מצות מכונה, מצד הידור המצווה, כיוון שבהן מתאפשרת הקפדה טובה יותר מבחינת הזמנים כדי שלא יחמיצו. המצדדים במצת יד דוחים את הטיעון בדבר ההקפדה הטובה יותר על הזמנים במצת מכונה, שהרי בזמנים קדומים השתמשו רק במצות יד, ולא היה חשש בכך. יש אף המשתמשים בהקשר זה בטיעון הלכתי קלאסי המכונה בשפת ההלכה מוציא לעז על הראשונים. על פיהם, מי שיאסור מצות יד, יוציא לעז על הדורות הקודמים שלא היה באפשרותם לאכול מצת מכונה כאילו אכלו חמץ או אפילו ספק-חמץ.

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בעם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו. עם זאת, מדי פעם נדפסים מאמרים ובהם ערעורים שונים על תהליך אפיית המצות המודרני, ש"לא אותו התירו הרבנים המתירים", עד כדי טענה שבמצות הללו יש חשש לחמץ גמור^[4]. עם זאת, רוב הפוסקים אינם מסכימים עם טענות אלו, ורק מעטים מחמירים בנושא זה.