טיפול פליאטיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול פליאטיבילטינית: palliare, מלשון "להסתיר") הוא כל טיפול רפואי המתמקד בהקלת חומרת הסימפטומים של המחלה, תחת הניסיון לעצור את התפתחות המחלה, או לנסות לרפאה.

מטרת הטיפול הפליאטיבי היא להקל על סבלו של המטופל המתמודד עם מחלה קשה, ולשפר את איכות חייו. טיפול פליאטיבי הניתן מחוץ לכתלי הוספיס, אינו תלוי בסכות (פרוגנוזה) של המטופל, ולעתים טיפול זה ניתן בשילוב עם טיפול שמטרתו לרפא. לעומת זאת, טיפול הוספיס הוא טיפול פליאטיבי הניתן למטופלים לקראת סוף החיים.

טיפול פלאטיבי מספק סל של שירותים רפואיים הכוללים טיפול על ידי צוות רב מקצועי: רופא, אחות, עובד סוציאלי ובמידת הצורך אנשי צוות נוספים על פי צורכי המטופל ומשפחתו כל זאת, כתמיכה כוללנית הנותנת מעטפת ממוקדת מטופל ומשפחה. הטיפול הפליאטיבי ניתן בבית החולים, בשירותי הקהילה, במוסד אשפוז או בבית המטופל.

עקרונות הטיפול הפליאטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "טיפול פליאטיבי" מתאים לכל טיפול רפואי אשר מטרתו הקלה סימפטומטית, בין אם קיימת תקווה לטיפול מרפא ובין אם לאו. לכן, על פי הגדרת ארגון הבריאות העולמי, "טיפול פליאטיבי משמעותו שיטה המשפרת את איכות החיים של חולים ומשפחותיהם המתמודדים עם הבעייתיות של מחלה מסכנת חיים"[1]. גישת הטיפול הפליאטיבי עשויה להינקט אף בניסיון להקל על תופעות לוואי של טיפולים רפואיים שמטרתם לרפא, כגון הקלת תחושת בחילה המלווה לעתים טיפולים כימותרפיים.

קיימת עלייה בשימוש במונח "טיפול פליאטיבי" לא רק ביחס למחלות סרטן, אלא אף ביחס למחלות הכרוכות באי-ספיקת ריאות, אי-ספיקת לב ומחלות עצביות. הטיפול הפליאטיבי בילדים הוא תחום המתפתח במהירות, תוך פיתוח כלים ייחודיים לילדים החולים במחלות קשות.

אף שרעיון הטיפול הפליאטיבי אינו חדש, רוב הרופאים התרכזו באופן מסורתי במשימת ריפוי החולה. היחס לטיפולים המתמקדים בהקלת הסימפטומים נתקל לעתים בחשד ובחשש בחוגי הרפואה, מפני התמכרות ותופעות לוואי לא רצויות אחרות[2].

במהלך העשורים האחרונים למאה ה-20 גברה תשומת הלב בתחום הרפואה לשאלת איכות חייהם של מטופלים החולים במחלות קשות. נכון לשנת 2008, רוב בתי החולים ובהם למעלה מ-100 מיטות אשפוז בארצות הברית, מציעות למטופליהם תוכניות בטיפול פליאטיבי[3]. בתחילת המאה ה-21 מתפתחת בתחום הטיפול הפליאטיבי אף גישת צוות מקצועי רב-תחומי, המתמקד בטיפול פליאטיבי. בארצות הברית אף קיימות תוכניות התמחות והתמקצעות בטיפול פליאטיבי לרופאים ולאנשי צוות רפואי אחרים.

הצוות הפליאטיבי והמטפל העיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותי הוספיס וליווי פליאטיבי ניתנים על ידי צוות מולטידיספלינרי הכולל רופא, רוקח, אחות, עובד סוציאלי, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, רפואה משלימה, מתנדבים והחשובים מכולם – בני המשפחה. הצוות מתמקד בשיפור אופטימלי של איכות חייה המטופל והנוחות שלו. אנשי צוות נוספים יכולים להיות ,אחיות המסומכות לטיפולי בית, מתנדבים בתוך הקהילה (לרוב בעלי הסמכה רפואית כלשהי) ומטפל עיקרי. המטפל העיקרי בין אם מדובר במתנדב או בן משפחה הם גורמים משמעותיים ביותר בטיפול הפליאטיבי. המטפל העיקרי והמטופל מפתחים קשר מיוחד במינו בזמן הטיפול. כתוצאה מכך מוצא את עצמו המטפל העיקרי תחת לחץ ועומס רגשי כבד אשר לפעמים בא לידי ביטוי גם בקושי פיזי. האפשרות של המטפל העיקרי. הזדמנויות במתן הפוגה והקלה על המטפל העיקרי הם חלק משירות שניתן על ידי הצוות הרפואי המטרה לקדם גם את איכות חיי המטפל העיקרי. הפוגה שבין כמה שעות לכמה ימים (הפוגה של כמה ימים תהיה כרוכה באשפוז ככל הנראה). 

התמודדות עם מצוקת המטופל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפתח לטיפול פליאטיבי יעיל הוא במתן דרך בטוחה למטופל להתמודד עם סבלו: מצוקתו הפיזית והפסיכולוגית. ראשית רעיון הטיפול הפליאטיבי מיוחס לאנגליה סיסלי סונדרס (Dame Cicely Saunders) ואומץ בהמשך על ידי חוקרים רבים בתחום[4]. התמודדות עם סבלו של המטופל כרוך בראייה רחבה, החל מהתמודדות עם סימפטומים גופניים כגון כאב, בחילות וקוצר נשימה. מומחים בתחום הטיפול פליאטיבית מפתחים מיומנות במתן טיפול תרופתי לסימפטומים גופניים, והדגימו כי ניתן לעשות שימוש בסמים כגון מורפיום באופן שהמטופל ימשיך להיות עירני ומתפקד. לצד הסימפטומים הגופניים, המטופלים חשים לעתים קרובות אף תופעות פסיכולוגיות, חברתיות, או רוחניות. הצוות הפליאטיבי הרב-תחומי, הכולל לעתים קרובות עובד סוציאלי, יועץ, או איש דת, יכול לסייע בהתמודדות המטופל ומשפחתו אף בהיבטים אלה של המחלה. בדרך כלל המטופל בטיפול פליאטיבי מודאג מן הכאב הכרוך במחלה, לצד דאגות באשר לעתיד, לאיבוד העצמאות, דאגות באשר לגורל המשפחה ותחושת היותו נטל על משפחתו והחברה. בעוד שרק חלק מן המטופלים יחפצו לשוחח על דאגות אלה, המומחה בטיפול הפליאטיבי חייב להעריך את מצוקותיו של כל מטופל ומשפחתו, על כל היבטיהן, ולברר האם המטופל רוצה בסיוע אף בהיבטים אלה של מחלתו. התמקדות בהיבטים הרפואיים בלבד של הקלה על סימפטומים גופניים, איננה מקובלת בטיפול פליאטיבי מודרני.

הטיפול הפליאטיבי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בשאר העולם, גם בישראל היקף השירותים הפליאטיבים במגמת עליה בשנים האחרונות. זאת למרות שהוא מצומצם יחסית לגודל האוכלוסייה בהשוואה למדינות המפותחות בעולם המערבי. בחודש דצמבר 2005 נחקק חוק החולה הנוטה למות העוסק בזכותם של חולים המחלה חשוכת מרפא בסוף חייהם, להימנע מטיפול רפואי או להימנע מחידוש טיפול שהחל, כמו גם בחובת המערכת הרפואית לקבל את ההחלטות על פי החוק בשקיפות מלאה. החוק מחייב את כל בתי החולים וקופות החולים בישראל לתת מענה פליאטיבי לכל אדם המעוניין בכך וזאת ללא עלות. במסגרת זאת יכולות להעניק קופות החולים גם הוספיס בית. זה יתאפשר רק במידה ויש בן משפחה או חבר קרוב או מטפל זר שלוקח על עצמו את האחריות להיות המטפל העיקרי של החולה. המטפל העיקרי יקבל ליווי צמוד של צוות ההוספיס בית הכולל רופא/ה, אח/ות ועובד/ת סוציאלי/ת הזמינים עבור החולה ובני המשפחה 24/7. בין אם באשפוז ובין אם בטיפול פליאטיבי על ידי הצוות הרפואי בבית החולה. התוכנית הלאומית לטיפול פליאטיבי שיצא בשנת 2016 מתווה את הדרך בה מתממשת זכותו של כל אדם לקבל מענה פליאטיבי בין אם באופן מוסדי ובין אם בבית החולה ללא תשלום[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיפול פליאטיבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ WHO Definition of Palliative Care
  2. ^ Seymour, J. E; D. Clark, M. Winslow (2004). "Morphine use in cancer pain: from 'last resort' to 'gold standard'. Poster presentation at the Third research Forum of the European Association of Palliative Care". Palliative Medicine 18 (4): 378.
  3. ^ How does your state rate?, Center to Advance Palliative Care
  4. ^ Peter Strang, et. al., Existential pain—an entity, a provocation, or a challenge?. J. Pain & Symptom Management 2004;27:241-250.
  5. ^ משרד הבריאות, המלצות לתכנית לאומית לטיפול פליאטיבי ומצבי סוף חיים, www.eshelnet.org.il